דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני ט"ו באייר תשפ"ב 16.05.22
21°תל אביב
  • 16°ירושלים
  • 21°תל אביב
  • 19°חיפה
  • 18°אשדוד
  • 16°באר שבע
  • 23°אילת
  • 22°טבריה
  • 14°צפת
  • 21°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
פסח התשע"ז

פסח התשע"ז / 10 ישראליות וישראלים צעירים מנסחים את אתגרי החירות של הדור

כיצד נושאים הצעירים הישראלים את המשא הכבד של החירות אליה נולדו? האם הכמיהה לשחרור מבית עבדים, לדרור, לבחירה מכוונת את חייהם? | פנינה, מורן, בכל, חילי, עומר, שרן, משה, אלקס, נגה ואמנון משתדלים לסמן מטרות בדרך ללהיות עם חופשי בארצנו

בפקקים (צילום: הדס פרוש/ פלאש 90).
דוד טברסקי

"בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם. אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל – ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה" כתב ברל כצנלסון, ממנהיגיה הרוחניים והמעשיים של הציונות העובדת, ועורכו הראשון של עיתון זה. "איני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כסיפור השעבוד ויציאת מצרים. ואינני יודע שום זיכרון עתיק שכולו מופנה לקראת העתיד, שכולו סמל להווה ולעתידנו כזכר ליציאת מצרים". בנסיון להתחקות אחר התביעה של ברל, ולהבין האם התקיימה, ולכבוד חג החירות, שאלנו חמש ישראליות צעירות וחמישה ישראלים צעירים האם לדעתם הם חופשיים יותר מדור הוריהם, מה מגביל את החופש שלהם היום ואילו קבוצות בחברה הישראלית עדיין פחות חופשיות.


חילי טרופר

לצעיר שנולד בפריפריה הגאוגרפית והחברתית בישראל כיום יש פחות אפשרויות בחירה. אין זה אומר שהוא לא יכול להתגבר על המגבלות או לייצר לעצמו בעמל רב את הבחירה, אך זה ידרוש ממנו התעלות ומאבק והתעקשות שלא כל צעיר בכל מקום נדרש להם.

מנהל החת"ר (חינוך, תרבות, רווחה) בירוחם ולשעבר מנהל תיכון ברנקו וייס רמלה

האם אנחנו יותר חופשיים מדור ההורים שלנו? במובן מסויים כן ובמובנים מסויימים לא. למשל, ברובד של ידע והתנהלות יום יומית, אני מרגיש שיש לי יותר חופש מההורים שלי. מקורות הידע היום רבים ומגוונים ובעיקר פתוחים בפני. התלות במורה או בכלל במבוגר כמקור ידע כבר לא רלוונטי. גם בהתנהלות היום יומית הטכנולוגיה והגלובליזציה פותחים אפשרויות רבות של בחירה, דוגמת היכן לגור ומה לרכוש ועם מי להתחבר ועוד ועוד. ועם זאת במובנים רבים ועמוקים יותר, אני מרגיש פחות חופשי מהורי. אני מרגיש עבד של הרבה יותר דברים. למשל, לחיבור זמין ומיידי לטכנולוגיה.

רבי יהודה הלוי כתב באחד משיריו המפורסמים:
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

אני לא נכנס לשאלה התיאולוגית אלא לרעיון בבסיס השיר היפה הזה. במידה רבה אנו עבדי הזמן – עבדים של אופנות מחלפות, של פרסומות ושיווק אגרסיבי, של טכנולוגיה  מתקדמת ושל התפוצצות הידע. הורינו היו פחות עבדים של הזמן ויותר עבדים של רעיון גדול. חלקם של אלוהים וחלקם של אידיאולוגיות אחרות. ועבדות מסוג זה היא גם במובנים חופשית יותר מעבדי הזמן.

היום מגביל את החופש שלי זה כמובן מחויבויות בסיסיות דוגמת משפחה, פרנסה, ביטחון וכד'. ומעבר לזה וכפי שציינתי מקודם – כוחות גדולים של הון ואינטרסים. יתכן שהם תמיד פעלו, אך לרשותם כלים רבים חזקים ומתוחכמים יותר היום.

חילי טרופר (צילום: רוני שוצר / פלאש 90).

יש מגבלות חופש גנריות שרלוונטיות לכל אדם בכל קבוצה. יש גם מגבלות חופש משתנות. למשל, לצעיר שנולד בפריפריה הגאוגרפית והחברתית בישראל כיום יש פחות אפשרויות בחירה. אין זה אומר שהוא לא יכול להתגבר על המגבלות או לייצר לעצמו בעמל רב את הבחירה, אך זה ידרוש ממנו התעלות ומאבק והתעקשות שלא כל צעיר בכל מקום נדרש להם. גם היום במידה רבה, המקום בו נולדת קובע את מרחב החופש והבחירה שלך.

***

נגה כהן

מצד שני, המגבלות הכלכליות הן קשות הרבה יותר. המגבלות האלו הן שקופות כי על פניו אני יכולה לבחור במה לעבוד ומה לעשות עם הכסף שלי, אבל דה פקטו הרווחה החברתית והכלכלית שלי מוגבלת. היעדרה של מדינת רווחה, שגורמת לזה שאת המשכורת שלי אני אצטרך להוציא על שירותי רווחה בסיסיים שאם היו מספקים על-ידי המדינה גם היו עולים פחות וגם היו מצמצמים פערים בחברה.

פרשנית פמיניסטית וכותבת את הטור ״נשים מנגה״ במאקו

הגלובליזציה, הצרכנות והקפיטליזם הביאו לפתיחה של הרבה יותר אפשרויות אישיות ומקצועיות בפני הדור שלנו. יותר מזה, יש יותר דחיפה של הדור שלנו למצות את האפשרויות האלו – ללמוד מגוון נושאים, להתנסות במגוון עבודות, להתנסות בבני זוג, במין, לטוס לחו״ל, לפתח תחביבים מגוונים, לעשות סוגי ספורט שונים, לאכול סוגים שונים של אוכל בהרבה מקומות, לשחק במכשירים טכנולוגיים וכו׳. כל טרנד חדש מוצג כאפשרות חדשה שחשוב להתנסות בה כדי לבחור בצורה הטובה ביותר מה מתאים לי.

מצד שני, המגבלות הכלכליות הן קשות הרבה יותר. המגבלות האלו הן שקופות כי על פניו אני יכולה לבחור במה לעבוד ומה לעשות עם הכסף שלי, אבל דה פקטו הרווחה החברתית והכלכלית שלי מוגבלת. להגבלה הזו יש כמה סיבות: פוטנציאל השתכרות מוגבל בגלל הכוח של המעסיקים על העובדים ובאופן שלא מותאם ליוקר המחיה; שוק עבודה שלא מותאם לחיי משפחה, מה שמשפיע על היכולת של נשים להתמודד איתו ועל היכולת של גברים להיות אבהות מעורבים; והיעדרה של מדינת רווחה, שגורמת לזה שאת המשכורת שלי אני אצטרך להוציא על שירותי רווחה בסיסיים שאם היו מספקים על-ידי המדינה גם היו עולים פחות וגם היו מצמצמים פערים בחברה, ככה שאני לא באמת יכולה להוציא את המשכורת שלי על מגוון האפשרויות שכביכול מוצעות לי, ובמקרים רבים היא משמשמת משפחות כדי לשרוד, ולא יותר מזה. או בקיצור, יש יותר אפשרויות אבל אין בהכרח יותר יכולת לממש אותן.

בפן המגדרי נשים היום חופשיות יותר מהאימהות שלהן. עליית המודעות לאפלייה מגדרית, החקיקה ליצירת שוויון והמאבקים שהביאו לשינוי ביחס החברתי לנשים פתחו בפני הנשים של הדור שלנו יותר אפשרויות וגם אפשר למצות את האפשרויות האלו, בתחום התעסוקה, הפוליטיקה והמשפחה. כמו כן, ניתן יותר מקום לפיתוח הזהות האישית ויש יותר מודעות לביטחון האישי של נשים.

הרבה דברים מגבילים את החופש שלי ושל נשים בחברה כיום. תקיפות מיניות, אונס, הסללות מגדריות בעבודה ומהסביבה, מקצועות נשיים שהערך החברתי שלהן נמוך יותר ולכן יש להם פחות תגמול כלכלי ויכולת מינוף לקידום, משמרת שנייה של נשים בבית בגידול הילדים וטיפול בבית שלא מקבלים עליה תגמול, פוטנציאל ההידרדרות לזנות שקיים אצל כל אשה, אלימות כלפי נשים, משטרה ובתי משפט שלא מגינים על נשים, לחצים חברתיים על הגוף של נשים – החל משנאת המראה ועד לדיכוי מיניות, הרבנות הראשית שמחליטה איך צריך להתחתן ולהתגרש באופן שפוגע בנשים, ודימויים תרבותיים בקולנוע, בטלוויזיה ובמקומות נוספים שמעצבים את האופן שבו נשים צריכות להתנהג, שהיא מוגבלת יותר מאשר ההתנהגות של גברים (שגם הם מוסללים לדמות ״גברית״ שלא  בהכרח מותאמת למי שהם) כמו כן כל הדברים שכתבתי על השיטה הכלכלית בישראל, וגם היעדר תחבורה ציבורית נוחה ונגישה.

ויש גם קבוצות אחרות שסובלות מדיכוי. זה ברור. בשטחים יש כרגע סגר, זה לא בדיוק חירות והעם הפלסטיני חי תחת כיבוש. מעבר לזה, יש המון תתי-קבוצות בחברה הישראלית – קבוצות עדתיות, לאומיות, דתיות, מעמדיות, כמו גם קבוצות עם נטיות מיניות שונות, זהויות מגדריות שונות או בסטטוס משפחתי שונה. כל קבוצה כזו חווה דיכוי שונה, וזה יכול להיות דיכוי מגדרי, אתני או מעמדי. החוכמה היא להפוך את החוויות החיים המושתקות ולהעביר אותן משולי השיח למרכז השיח הפוליטי, כדי להצליח לייצר שינוי מדיניות וגם שינוי חברתי התנהגותי.

***

בכל סרלואי

מאז ועד היום, לאורך כל ההסטוריה, נדרש העם היהודי למודל אחר לגמרי של גאולה: ללקיחת אחריות ובחירה בכל רגע של חייו. גם כאשר היהודי חש משועבד (ופעמים רבות הוא היה כך בפועל) וצועק לה' שיושיע אותו בכל רגע נתון, מוטלת על כתפיו האחריות לעשות כל שביכולתו בתחום ההשתדלות האנושית כדי לגאול את עצמו וזולתו.

בת 33, תושבת כוכב השחר. אמא, מורה לספרות, משוררת ומבקרת.

אני מקווה שלעולם לא אהיה חופשיה, ושאזכה להיות בעבדות שלמה כל חיי כמו הוריי וזקניי מדורי דורות. התורה והמצוות, שאני מאמינה בכל לבי שהם דבר ה' בעולם, הם מצב מתמשך של עבדות וקבלת עול. מיד כשיצאו בני ישראל מבית עבדים, מיד כשהוסר מעליהם עולם הפיזי של מצרים, מוטל עליהם עול כבד בהרבה – עול מלכות שמיים במעמד הר סיני. לכאורה זה מצב אכזרי – האם לא ניתן לעבד הנושא על גבו את צלקות השיעבוד מעט חופש? חז"ל מלמדים אותנו ש"אין לך בן חורין כי אם מי שעוסק בתורה". הסרת העול החיצוני אינה חופש אמיתי, ועלולה לגרום לאדם לאבד את צלם האנוש שלו. החופש האמיתי אינו פריקת עול פיזי כי אם קבלת עול רוחני, כיוון שאדם זקוק לעול, אחרת יהיה עבד לתאוותיו, מצוקתו וחולשותיו. קבלת עול מלכות שמיים ומצוות – שאינה קלה בכלל –  מאפשרת לאדם לפגוש ולהביא את עצמו באמת, שכן החיוב מוליד דיוק.

על מצרים אומרים חז"ל שהיתה בור כלא ענק, שלולי היו ישראל יוצאים ממנה בנס איש לא יכול היה מעולם לצאת ממנה. רבי נחמן מברסלב מלמד שהכלא הזה היה כלא של אחיזת עיניים – שלמעשה הכלא לא היה קיים כלל, אלא בתודעת האנשים! מליונים היו משועבדים בגוף, אך יותר מכך – בתודעתם. שעבוד פיזי הוא קל ביחס לשיעבוד הרוח, וכיום יש דברים רבים שגורמים לנו לחוש משועבדים. הון עתק מושקע כדי לגרום לנו לחשוב שחיינו אינם חיים בלא אייפון, אוכל, ביגוד או רכב; יש המשוכנע כי חייו תלויים בדעתם של אחרים עליו ואחר תולה את כל מצוקתו בנסיבות חיצוניות לו. אלה ואלה הם כלא של אחיזת עיניים. באופן אישי, אני חשה משועבדת כאשר אני נותנת לעולם לשכנע אותי כי יש משהו יקר יותר מהאמיתות הפשוטות של חיי: אימהות, קשר עם המשפחה והתלמידות שלי, עבודת ה'.

בכל סרלואי (תמונה באדיבות המצולמת).

אני משוכנעת שיש צעירים רבים בישראל שחשים שהם נתונים תחת דיכוי. אני רוצה להציע נקודת מבט שונה על המצב הזה: יציאת מצרים, למרות היותה רגע הלידה המכונן של העם היהודי, היא גם מאורע חריג משום שכמו בלידת תינוק (ויש הרבה דימויים בחז"ל ללידה בהקשר של יציאת מצרים), היא נעשתה לא מתוך בחירה וכמעט שלא מרצון, אלא בכוח הבטחה ופעולה א-להית. מאז ועד היום, לאורך כל ההסטוריה, נדרש העם היהודי למודל אחר לגמרי של גאולה: ללקיחת אחריות ובחירה בכל רגע של חייו. גם כאשר היהודי חש משועבד (ופעמים רבות הוא היה כך בפועל) וצועק לה' שיושיע אותו בכל רגע נתון, מוטלת על כתפיו האחריות לעשות כל שביכולתו בתחום ההשתדלות האנושית כדי לגאול את עצמו וזולתו. כמובן שללא רחמי שמיים לא ניתן יהיה לעשות דבר, אך התורה מלמדת אותנו שכאשר יש מאמץ אנושי, יש מענה א-להי. הציונות היא הדוגמא הטובה ביותר לכך. לכן, לדעתי, יש להסיט את השיח מדיון בדיכוי לשיח על אחריות וחובה, ואלה מוטלות על כתפי כל אדם. כשם שלא ניתן לגאול אדם שאינו מעוניין בכך, אין דבר העומד בפני רצונו הנחוש של אדם להיגאל.

***

מורן ישראל


לכל דור יש את המצרים שלו. לכל דור יש את העבודה
הקשה, "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" – את ההתמודדות היומיומית במתח שבין החומר והצרכים הקיומיים לבין התכלית לבניין הארץ והדורות הבאים, והמתח הזה שרוי בתוך מציאות שבכל פעם טופחת על פנינו. זה האתגר.

בן חורין בן ימינו, חבר מועצת העיר חולון וחבר הוועד הפועל הציוני

אני בן יחיד להורים אשר עלו בגיל ארבע מעיראק ומכורדיסטאן ויצאו למסע הפרטי, המשפחתי והלאומי שלהם אל עבר ארץ ישראל, ומאז בוחרים כל פעם מחדש לבנות פה את ביתם. קשיי הקליטה, המעברות, האפליה, הצנע, העבודה הקשה של הארץ הזו, מעולם לא שברו את רוחם, אלא רק חיזקו אותה. הם הרגישו את העבודה הקשה והמרורים של הארץ הזו, אך באותה מידה הייתה בידם הפשטות של הדברים. אחד הדודים שלי נוהג לומר על ילדותם- "לא היה לנו כלום, אבל היה לנו הכל".
יחד עם זאת אני לא חושב שההורים שלנו היו חופשיים יותר מאיתנו, כמו שאנחנו לא חופשיים יותר מהם. לכל דור יש את המצרים שלו. לכל דור יש את העבודה הקשה, "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" – את ההתמודדות היומיומית במתח שבין החומר והצרכים הקיומיים לבין התכלית לבניין הארץ והדורות הבאים, והמתח הזה שרוי בתוך מציאות שבכל פעם טופחת על פנינו. זה האתגר.

בדור שלנו לעומת הדור של ההורים שלנו, על פניו, קל יותר להתנייד ממקום למקום, אך גם כשאנו מגיעים לא פשוט להיות נוכחים. ולכאורה, קל יותר לתקשר ולהעביר מסרים, אך גם כשאנחנו מקבלים אותם אנו מתקשים להאזין ולהקשיב להם. אנחנו חיים בעולם של עבר מתמשך בהווה, כל הודעה שקופצת במסנג'ר או בוואטסאפ (באופן אירוני) מקפיצה את השאלה "מה קרה?", אשר תופסת את מקומה של השאלה "מה קורה?" ומה תפקידנו בתוך כל זה.
אנחנו דור שמצוי בהפרעת קשב, בעיקר לעצמו ולשליחות שלו. אבל אולי, רק אולי, זה הוא כל האתגר שלנו, המצרים שלנו- איך בונים פה חברה ומדינה טובים יותר בזמן שמתקשים לסגור את החודש.
אני מאמין בדור שלנו, אני רואה את האנשים יוצאים מגדרם, יוצאים מהמקום הנוח, מוכנים לצעוד, מוכנים לשנות. וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש.

מידי ליל פסח אנו מזמרים "עבדים היינו, עתה בני חורין". ההכרה שלנו בעבדות שבנו, ביכולת שלנו לבחור להשתחרר ממנה ואף בצורך לפעול, אינה מספקת. כבר נאמר בפרקי אבות "ואם לא עכשיו, אימתי?", השינוי שאנחנו מבקשים ומייחלים לו, עלינו לפעול כבר עכשיו להביאו ואל לנו לחכות. אנחנו אוהבים לסנן "ממחר". "ממחר אלמד למבחן", "ממחר אלך לחדר הכושר", "ממחר אשנה את דרכיי, או אעבוד על מידותיי". ועל כך עונים לנו פרקי אבות "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה".
יחד עם הצורך בפעולה העכשווית מצייד אותנו הכתוב בתודעה כי אנחנו "בני חורין". זה לא רק שאנחנו חופשיים לעצמנו, אלא אנחנו שושלת של דורות שיוצאת בכל דור ודור ובכל רגע ורגע מעבדות. גם ההורים שלנו יצאו ממצרים, וגם ההורים שלהם, וזה ממשיך ומגיע עד עם ישראל שם במצרים. יש לנו מסורת במשפחה של אנשים אשר ידועים כמי שיודעים לצאת מעבדותם.
אז עכשיו, מה התירוץ שלנו להישאר בעבדות?

מורן ישראל (תמונה באדיבות המצולם).

תחילת הסיפור של יציאת מצרים מתחיל בסיפור הפרטי-הלאומי: "ויגדל משה ויצא אל אחיו". בחברה הישראלית ישנן קבוצות שונות אשר סובלות בדרכים שונות, והאחריות שלנו הדור שלנו היא להיות רגישים ולהתבונן מעבר למצב הפרטי שלנו ול-ד' אמותינו. להציץ אל אחינו, אל חברינו, אל מצוקותיו של האחר בחברה. ובעיקר, לא לעמוד מנגד כאשר אנחנו רואים עוולות ולפעול על מנת לתקן. כי לא תיתכן גדולה ולא גאולה מבלי שנבין שאת המסע הזה, אנחנו עושים ביחד."

***

שרן השכל 

האם אנחנו יותר חופשיים מההורים שלנו? בוודאי. היום מוטלת עלינו האחריות האדירה שהוטלה על כתפיהם, האחריות ההיסטורית של בניית בית יהודי. עם זאת, גם לנו יש הגבלות ואנחנו צריכים להמשיך לפתח את מה שכבר נבנה פה.

חברת כנסת מטעם מפלגת הליכוד , זוכת מדד החירות בפעם השלישית ברציפות

אנחנו יותר חופשיים מההורים שלנו ויש לכך מספר סיבות. אחת מהן היא הסביבה שבה ההורים שלנו גדלו. רובם הגיעו ממדינות שונות, מהגלות, לארץ ישראל וחלקם דור שני ממשפחות שניצלו מרצח וזוועות שאף אדם לא חווה לפניהם. המשקל הזה שהם סחבו איתם כתוצאה מהמקום ממנו הגיעו ומההיסטוריה, גם שלהם וגם של הוריהם, הגביל אותם וכבל אותם לאיזשהי אחריות. אפשר להסביר אותה בשני מובנים: הראשון: הנצחת מורשת ההיסטוריה של ההורים שלהם בגלל מה שהם עברו והחשיבות של והעיסוק סביב זה. הדבר השני היה ההקמה הממשית של מדינת ישראל. הקמה של חברה, תרבות וגבולות שלא היו עד אז, וזו הייתה העבודה שלהם והם היו מחויבים לה. הם האנשים שבנו את המפעל המדהים הזה שקוראים לה מדינת ישראל.

שרן השכל (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90).

האם אנחנו יותר חופשיים מההורים שלנו? בוודאי. היום מוטלת עלינו האחריות האדירה שהוטלה על כתפיהם, האחריות ההיסטורית של בניית בית יהודי. עם זאת, גם לנו יש הגבלות ואנחנו צריכים להמשיך לפתח את מה שכבר נבנה פה. להמשיך לפתח את הארץ, הכלכלה, התרבות והאזרחים של הארץ. מה שמגביל אותנו היום זה בעיקר התערבות ממשלתית, בירוקרטיה, רגולציה ומיסוי שמונעים מאתנו לפתח את הדברים שאנחנו רוצים.

אני בטוחה בכך שיש עדיין קבוצות בישראל שהן פחות חופשיות. עם זאת, זה לא אותו הסבל שההורים שלנו סבלו ממנו בכך שהגיעו מארצות, תרבויות ועדות שונות. גם היום יש לזה ביטוי מסוים בחברה, אמנם לא במשקל הגדול כמו לפני כן, אבל אל לנו לשכוח שאנחנו מדינה שמורכבת מקיבוץ גלויות וכל פעם שמגיע אורח חדש מסתכלים עליו קצת בחשדנות ולוקח זמן עד שהאורח הזה נטמע בחברה הישראלית. ובטוח, ואני יודעת, שבתוך זה יש הרבה שוניות ביחס כלפי אנשים שמגיעים מתרבויות ומקומות שונים שבעצם שמשתייכים לקבוצה מסוימת.

***

משה קקון

מה שמגביל היום חופש אלו פחות ופחות מגבלות פיזיות ומנדטוריות ויותר מגבלות מנטליות. כל עוד נדע להמשיך להסיר את המחסומים הנלווים לדעות קדומות, לחוסר ביטחון ולייאוש – נהיה בכיוון הנכון.

פעיל חברתי מקריית שמונה

אני חושב שהמסר המרכזי של "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו" הוא שלכל דור יש את הכבלים והגבולות עמם הוא מתמודד. אם הדור הקודם התמודד עם קשיים פיזיים יותר של חירות, חוסר שוויון ואפליה, הדור שלנו מתמודד עם שאלות של חירות וגבולות בתוך המימד החברתי, בחינת התא המשפחתי והזהות העצמית. האם צעיר או צעירה היום יכולים להגיד שהם משוחררים לגמרי מסטיגמות הנלוות למוצאם, לצבע עורם או למינם? אנחנו צריכים ללמוד לשחרר קודם את עצמנו מההגבלים והמחיצות אותן מכתיבה לנו החברה.

מה שמגביל היום חופש אלו פחות ופחות מגבלות פיזיות ומנדטוריות ויותר מגבלות מנטליות. כל עוד נדע להמשיך להסיר את המחסומים הנלווים לדעות קדומות, לחוסר ביטחון ולייאוש – נהיה בכיוון הנכון.

אחד המסרים המרכזיים של "שינוי כיוון" הוא בדיוק זה – לשנות את התחושה החזקה הזאת שהטביעו בנו שהצלחה אינה יכולה להתקיים בפריפריה.

משה קקון (תמונה באדיבות המצולם).

היתה הזנחה שנבעה בעיקר מעיקרון ה"רחוק מהעין רחוק מהלב". המטרה היא לשים את הבעיות על סדר היום ולא להרפות. לכל האוכלוסיות החלשות מכנה משותף – חוסר בלובי ובעלי אינטרסים לקדם את עניינם. אחת המטרות של הדמוקרטיה היא לתת גם מענה לחלש שאין לו כח אלטקטורלי והשפעה. אך המבנה השלטוני והפקידותי במדינה כמעט לא מאפשר את זה.

***

פנינה תמנו שטה 

הורי ודור בני גילם ראו בעצמם כמי שלא שוחררו חורין כל עוד לא הגשימו את השיבה לציון. רק מי שראה בעיניהם את הערגה הנוצצת לירושלים, יכול להבין מה היא אהבה ללא תנאים, וחיבור האדם לאדמה הגורמים לו לבחור לעזוב את המקום היחיד והמוכר שידע לטובת הארץ שלנו.

עורכת-דין, עיתונאית ופעילה חברתית. בעבר ח"כ מטעם מפלגת יש עתיד

מהרבה בחינות והיבטים בין הדור שלי ושכמותי לבין דור הורי יש מרחק שמיים וארץ. הורי, אשר את מרבית חייהם בילו באתיופיה, בעיקר בתודעה כי החירות שלהם מעבר לפינה בארץ ישראל, חיכו במשך שנים ארוכות ליציאת המצריים הפרטית והקהילתית שלהם. בסוף היא התממשה עם הגשמת החזון בעלייה ב"מבצע משה"(1984) דרך מחנות הפליטים בסודן לישראל. אין חולק כי מדובר בחוויית חיים ייחודית ויוצאת דופן, אחת העליות שההקרבה בה הייתה גדולה שאין לתאר, וכשמה "משה" כך גם חוויות המסע שהיו מלווים בהרבה אומץ ואמונה, שללא ספק נשאבו מסיפור יציאת עם ישראל ממצרים, דרך המדבר האין סופי עד לארץ המובטחת.

פנינה טמנו שטה (תמונה באדיבות המצולמת).

הורי ודור בני גילם ראו בעצמם כמי שלא שוחררו חורין כל עוד לא הגשימו את השיבה לציון. רק מי שראה בעיניהם את הערגה הנוצצת לירושלים, יכול להבין מה היא אהבה ללא תנאים, וחיבור האדם לאדמה הגורמים לו לבחור לעזוב את המקום היחיד והמוכר שידע לטובת הארץ שלנו.

להבדיל מהם אני שהגעתי לכאן מעט אחרי ינקות, רק בת שלוש, קיבלתי בזכותם והאל את החלום על מגש. ארץ בלי געגוע, ארץ "עם חופשי" ואני מתהלכת בתוכו. ומה שלי נותר לעשות זה לדעת ללכת וכל פעם יותר מהר וכשנופלים לדעת לקום. לרקום חלומות לא על ארץ רחוקה, אלא על הארץ שבתוכה אנו חיים. חלומות על עצמאות חברתית, פוליטית, מנהיגותית, כלכלית ונשית. תפיסת החירות שלי שורשם גם באמונה השאובים מבית אך הם מחווירים לצד מה שעשו הורי ובני דורם.

שלושים ושתיים שנה אחרי, כשאני בוחנת את מה שביני לבין הורי במובן הדורי והאישי בצורה הפשטנית ביותר, מה שבין זוג מבוגרים זקנים שחיים בצניעות, רחוק מהגינונים המערביים, לביני יוצאת חלציהם הכול כך שונה. אני שבכל יום מתעוררת לישראל רועשת עושה את הטוב בעיני, החל בפעילות ציבורית, קריירה, ילדים, מפגשים חברתיים ועוד. בטח לא חיה את הקצב של הורי שגם שלושים שנה אחרי לא השתנה, הקצב האיטי שמסתמך ברובו על הטבע, על האינטואיציה האנושית והקשב לנפש ולסביבה שלפעמים נדמה ששום דבר לא יכול להוציאם משלוותם. לצד אלה אני מרגישה שהחיים שלי הם מרוץ תעתועים ולא מעט אשליה. הגברת הצעירה והמודרנית לא תשווה בחופש והחירות שקיימים לזוג הוריה המבוגרים. הם שמעולם לא היו משועבדים לשעון, או לקודים המערביים חובקי הגלובליזציה והפיתוחים שאינם נגמרים, יודעים טוב ממני מהי שלווה. אני נשארת מאחור במדד החופש כבר עם שחר ראשון בכל בוקר כשזמזום השעון המעורר לא מפסיק לצלצל ומזכיר לי שהחיים שלי תלויים בסמארטפון (געגוע לקולות תרנגול). זה ממשיך בהודעות סמס שלא נגמרות, שיחות נכנסות, שיחות שלא נענו, תזכורות, מיילים ומלא מלא שיגעון אינטרנטי ואנדרואידי שמידי יום ביומו ממלאים לי כל דקה פנויה, ולא באמת משאירים זמן איכות אמיתי לנפש, למשפחה ולחירות הקלילה. אז נכון שזו בחירה ומי אני שאתלונן שבדיוק בזמן כתיבת שורות אלו אני עושה זאת בזכות הפלאפון החכם. אבל רק באותם רגעים שאני יושבת בבית הורי, ומצליחה לבלות איתם מעט אני מבינה מה המשמעות שלא להיות משועבד ולהיות בין חורין למרות ואף על פי. והשיחות איתם הן תמיד לנפש, מלווים בניחוחות ריח הקפה האתיופי שמוגש בפינג'ן ריח של חופש. הזמן יכול לעצור לדקה ולהזכיר לי שהם בני חורין אמתיים שהגשימו חלום יציאה מעבדות לחירות וממשיכים לנשום זאת יום יום שעה שעה.

הבחירה שלי להיות אשת ציבור ולבחור בפוליטיקה כפלטפורמה להובלת שינויים היא החוויות שחוויתי כבר בגיל צעיר כשנאלצתי להתמודד עם תחושות הדרה שנבעו מסטיגמות, סטראוטיפים, אפליה וגזענות. כמו אז גם כיום תופעות אלה יכולות לתת לי את התחושה העזה שמצרים את צעדי, שמכניסים אותי לקופסא, מעמידים אותי בפינה ולוקחים ממני את החופש.  והתחושה היא תחושת מחנק, סגירות וחוסר אונים שאני לא מוכנה לעמוד שותקת מולם. לכן בחירותי בחיים היא לשנות את  פנייה של הארץ הזאת כל עוד כוחי בי כשמדובר בפגיעה באדם על רקע גזעני כי אדם הוא אדם ובכך המשקל שווה ואין להפרו. הרבה אנשים וצעירים מקבוצות שונות בחברה סובלים מהדרה יום יומית ופגיעה בזכויות שלהם, הן בשל השתייכות כהה עור, כאלה בשל היותם ערבים, צעירים מהקהילה הלהט"בית, חרדים ועוד. לאורך זמן קבוצות מודרות הופכות למדוכות כמקוצצות כנפיים והיכולת לחלום, לאף אחד מאתנו את הזכות לעצור את המעוף של בני האדם, בני אנוש וקבוצות שכל רצונם להיות חופשיים, לחלום ולהגשים.

***

אמנון רבינוביץ'


הדבקות הבלתי מתפשרת של מסורת ישראל עם זיכרון העבדות במצרים, היא משימה קשה. קשה, לא רק כי קשה לדמיין את עצמך כעבד. זו, לדעתי, עוד משימה נסבלת. קשה, כי זיכרון העבדות צריך לשמש דגל חברתי של דאגה לחלש במצב שבו פתאום יש לך כח.

מורה ומנהל חטיבת הביניים, בית ספר זיו בירושלים

לפני חודש, תלמידה שלי לשעבר, שגדלה בבית פתוח, ליברלי וערכי מאוד, סיפרה לי על התגובה הקשה של ההורים שלה, שמתקרבים לגיל 60, כשהיא סיפרה להם שהיא לסבית. הם פשוט מתקשים לקבל אותה כמו שהיא, במובן הכי עמוק שיש. ולכן זה גם כל כך כואב.

לעומת זאת, אני מאמין שרוב הדור שלי, כבר נמצא במקום אחר לגמרי ביחס שלו לקהילת הלהט"ב. יש דברים שבהם הדור שלנו, הצליח להשתחרר מהאמיתות והנורמות של דור ההורים שלנו. המאבק לשחרור האישה מהתפקיד המגדרי שהדור של ההורים שלנו הבנה לה, המאבק לשילוב בעלי מוגבלויות כחברים שווים בקהילה ובבתי ספר והמאבק להכרה בזכויות קהילת הלהט"ב הן דוגמאות טובות לפריצות דרך של ממש בדור שלנו. כמובן שהמאבקים האלו עוד רחוקים מלהסתיים, אבל למרות שהפערים הכלכליים גדלים, לפחות בחלק מהזירות, האנושיות מנצחת ובגדול. ואנשים בדור שלי מוצאים את עצמם מרגישים חופשיים בעוד שדור אחד לפניהם הם סבלו מאוד.

יש המון שמגבילים אותי ואת הדור שלנו היום. שעבוד לסלולארי, לעבודה עד השעות המאוחרות של הלילה, שעבוד לתחושת קורבנות, כאילו אנחנו המסכנים ואותנו דפקו וזה הגורל שעלינו לשאת. להיות חופשי, זה להיות מוכוון לשחרור מגורמי השעבוד האלו.

אני מאלה שלא רואים בחופש אידיאל או מצב לתיאור פני הדברים. חופש הוא שריר, וצריך לאמן אותו. לא בתיאוריה, באופן מעשי מאוד, ורצוי בפרקטיקות היום-יומיות של החיים. לעשות חצי-יום בשבוע שאתה "שוכח" את הפלאפון בבית – זה להתאמן בחופש. תנסה את זה. זה דבר מדהים. להיגמל משליחת מיילים בשבת – זה חופש. חופש להיות עם המשפחה. לשים לב לרגע הזה שבו אתה נדבק לאיזו הערה קורבנית מדבקת, להשתחרר ממנה, ולראות איפה האחריות שלך לקחת חלק בשינוי – זה חופש.

אמנון רבינוביץ' (תמונה באדיבות המצולם).

הדבקות הבלתי מתפשרת של מסורת ישראל עם זיכרון העבדות במצרים, היא משימה קשה. קשה, לא רק כי קשה לדמיין את עצמך כעבד. זו, לדעתי, עוד משימה נסבלת. קשה, כי זיכרון העבדות צריך לשמש דגל חברתי של דאגה לחלש במצב שבו פתאום יש לך כח: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כ"ג), ו-"לֹא־תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ… וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה" (ויקרא כ"ד) הן דוגמאות טובות.

עם שסיפורו הוא סיפור של עבדות, הוא עם שמחויב למנוע דיכוי, לעזור לזקוק לעזרה ולאהוב את מי שקשה לו יותר. האם זה הסיפור של החברה הישראלית של 2017? ספק רב. אבל האם יש לנו צדק חברתי בDNA? בטוח שכן.

***

אלקס ריף

היום אני מרגישה שמה שמגביל את החופש שלי זה היכולת שלי להגיד לא. אני לא יודעת אם זה נכון לגבי כל אחד אבל מי שגדל במקום שבו אין הרבה הזדמנויות ואז ומקבל אותן – הוא פשוט לא מצליח להגיד לא, לפחות אני לא מצליחה.

ממקימות דור 1.5 והבריגדה התרבותית – קבוצה של צעירים יוצאי ברה"מ הפועלת להפוך את הסיפור והתרבות של יוצאי ברית המועצות לחלק מהתרבות הישראלית

אני גם יותר חופשיה וגם פחות חופשיה מההורים שלי. היום יש לי קול במדינה יותר דמוקרטית משהם גדלו בה (ברה"מ). יש לי את האפשרות בכלל שיהיה לי חלום וגם אם 27 שנה לא חייתי לפיו, בגיל 27 עצרתי לבדוק מהו ולחשוב מי אני ומה אני – זו פריבלגיה שלהם לא הייתה וכנראה לא תיהיה אף פעם. או נניח, לעסוק במה שאני אוהבת. אך במקביל לכך, אני הרבה יותר תלויה בכסף. ולמרות שההורים שלי נתנו לי בסיס, אז היכולת שלי להתנתק מצרכים כלכליים היא הרבה יותר קטנה. ההורים שלי הם שני פועלים שחיו בצורה צנועה שהסתפקו במעט, ואני רוצה להגיע לחיות בפריפריה אבל לא מצליחה לדמיין את עצמי עושה את זה כרגע. בנוסף לכך להורים שלי הייתה יכולת הרבה יותר חופשית להגיע להשכלה גבוהה, לאוניברסיטה. זה דברים שתלויים הרבה בכסף וביכולת לחיות במרכז. יש לנו הרבה יותר לחץ כלכלי לחיות חיים כאלו.

היום אני מרגישה שמה שמגביל את החופש שלי זה היכולת שלי להגיד לא. אני לא יודעת אם זה נכון לגבי כל אחד אבל מי שגדל במקום שבו אין הרבה הזדמנויות ואז ומקבל אותן – הוא פשוט לא מצליח להגיד לא, לפחות אני לא מצליחה. וזה דבר שמציף אותך בזמן בלתי נגמר של עבודה – שבסופה אתה מקדם דברים טובים אבל בנוסף לזה גם  נעלם. כי אתה עסוק כל הזמן בלתת ולעשות . הלוואי והייתי יודעת להגיד לא ושיהיה לי מקום לחופש שלי ולעצמי. אני חושבת שזה לא רק בעיה שלי, הרבה מאוד חברים שלי מוצאים את עצמם בסיטואציה הזו. אני לא יודעת להגיד את זה באופן גורף על עולים ובני עולים אבל הם בהחלט נאבקים הרבה יותר בשביל לקבל הכרה ולעשות שינוי. הם צריכים להוכיח הרבה לעצמם, לחברה ולהורים שלהם. אמן ואני אוכל להשתחרר מהצורך הזה להוכחה מתמשכת לכולם.

אלקס ריף (תמונה באדיבות המצולמת).

אין ספק שבקרב יוצאי אתיופיה, שעצם הצבע שלהם, בהליכה ברחוב, מפלה אותם מול אנשים אחרים. אצלי הצבע שלי לא עשה אותי שונה ואיך שהתחלתי לדבר ידעו מאיפה אני. וזה משהו שאתה לא מצליח לצאת ממנו אף פעם ורואים עליך. אני זוכרת את עצמי היטב שאחד הדברים הראשונים שרציתי לעשות בתור עולה זה שלא יראו אותי כאחת כזו, כדי לא להיות שונה. שלא יהיה מבטא ושלא יראו בלבוש. זה היה א-ב בשביל להתמזג ולהרגיש חלק. כך כשיש בך משהו שלא מאפשר לך להצליח להרגיש חלק בגלל שסביבה לא נותנת לך להרגיש חלק – זה דבר שנראה לי מאוד קשה. אצל הערבים לדעתי הדבר הרבה קשה. השיח התרבותי שאנחנו מנהלים היום, יוצאי ברה"מ, על להצליח לדבר שלתרבות שלך יש מקום בשיח הציבורי הכללי – אנחנו נמצאים במקום הרבה יותר מתקדם. אצל ערבים אנחנו מדברים על זכויות יסוד, חופש תנועה, להרגיש בטחון. בעיניי, המאבק שלנו, יוצאי ברה"מ, הוא לגמרי כדי לפתוח דלתות למאבקים של קבוצות אחרות. כדי לעבור אותם ביחד, בשביל עצמנו ובשבילם – בשביל לשנות את המרחב הציבורי שלנו.

***

עומר נחמני

אני אוהב את מדינת ישראל אבל אני חי בתחושה שאין עתיד, שלנצח אני אאלץ להילחם בשביל לחיות בכבוד, שגם הילדים שלי יצטרכו לסכן את חייהם במלחמות, שקבוצות אינטרס דתיות לנצח יכתיבו את האופן בו אני יכול לחיות את חיי, שקבוצה מצומצמת של בעלי הון ימשיכו לעשוק אותי ואת בני דורי ולהעמיק את הפערים במשק ושבאופן כללי יש תחושה של חוסר תקווה.

יו״ר תנועת גאווה כחול לבן למען השירות המשותף בישראל

אני חושב שיש חלקים שבי שחופשיים יותר מההורים שלי ויש חלקים שפחות חופשיים. אני צעיר הומוסקסואל שחי בתל אביב והחיים שלי מהבחינה הזו חופשיים הרבה יותר מכל דור שהיה פה לפני. להט״ב מהדור של ההורים שלי לא היו חולמים לחיות בכזו חופשיות בתל אביב כפי שאני חי היום. עם זאת עדיין יש המון לאן להשתפר- הומופוביה היא משהו שאני חי איתו כל יום והעובדה שמבחינה חוקית אני אזרח סוג ב׳ במדינה שלי מעיבה על החיים פה. אסור לי להתחתן, להביא ילדים בפונדקאות ולאמץ. החופש להקים משפחה נשלל ממני. זה כואב וקשה. עוד שיעבוד שאני חי בו הוא מבחינה כלכלית, ההורים שלי יכלו לרכוש דירה ולקיים את עצמם מבחינה כלכלית ברמה סבירה בעוד שאני לא מסוגל. יוקר המחיה פה הופך אותי לסוג של עבד וכך גם את כל בני דורי. זה מצב בלתי נסבל, אנחנו דור שלם של עבדים שהופקרו על ידי הממשלות האחרונות בשל מדיניות כלכלית חזירית שלא מתחשבת בדור שלם של צעירים. לקנות דירה נראה כמו חלום רחוק ולהשכיר דירה זה יקר בצורה לא פרופורציונלית.

אני חושב שלפחות מה שמגביל את החופש עבורי זו מנהיגות כושלת שלא מסוגלת לייצר עתיד עם תקווה עבור דור שלי. אני אוהב את מדינת ישראל אבל אני חי בתחושה שאין עתיד, שלנצח אני אאלץ להילחם בשביל לחיות בכבוד, שגם הילדים שלי יצטרכו לסכן את חייהם במלחמות, שקבוצות אינטרס דתיות לנצח יכתיבו את האופן בו אני יכול לחיות את חיי, שקבוצה מצומצמת של בעלי הון ימשיכו לעשוק אותי ואת בני דורי ולהעמיק את הפערים במשק ושבאופן כללי יש תחושה של חוסר תקווה. מה שאני צריך בשביל להרגיש אדם חופשי במדינה שלי הוא חזון. שיבוא מנהיג אמיתי ויגיד לי איך הוא רואה את מדינת ישראל בעוד 20 שנה. שיצייר עבורי עתיד שעבורו אני ארצה לקום בבוקר ולא רק ישרטט את האיומים וימשיך לנסות לעורר יצרים של פחד ואימה. מזה יש לי מספיק.

עומר נחמני (תמונה באדיבות המצולם).

אני חושב שלהט״ב סובלים מדיכוי מגדרי ומשנאת חינם. צעירים ערבים סובלים מגזענות ושנאה גם הם, שלא לדבר על צעירים פלסטינים, אתיופים, נוער רוסי, נוער מזרחי, צעירים מהפריפריה… כולנו סובלים אלימות ודיכוי על רקע הזהות שלנו. ולמען האמת לדיכוי שלנו יש כתובת – מדינת וממשלת ישראל והמדיניות של הפרדה והשנאה שהיא מעוררת. הגיע הזמן שכל מי שחווה את נחת זרועה של ממשלת ישראל יקום ויגיד מספיק. זכותי לחיות בכבוד במדינה בה אני חי, זכותי להתפרנס בכבוד, להקים משפחה, לאהוב את מי שאני רוצה, להתקדם בלי קשר למוצא שלי או לעובדה שאני גבר או אישה, זכותי לחיות בביטחון ולדרוש מהממשלה לעשות כל שהיא יכולה בשביל להביא שלום כדי שגם הילדים שלי לא יצטרכו למות במלחמות.

***

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!