ספרה החדש של מיטל נסים, "שֵם קשה לילד קטן" (הוצאת עם עובד), עוסק במות אביה מקורונה ובלהיות משוררת, בלהיות מהקריות, בלהיות אימא ובת ובעוד הרבה מאוד דברים גדולים וקטנים. זהו ספרה הרביעי של נסים (42), שמלבד היותה משוררת היא מורה לספרות, מרצה, דוקטור לספרות, נשואה+3 ומתגוררת בקריית מוצקין.

"השירה שלי מתעסקת בשאלה של הקשר בין מבנים של כוח ומרחב לבין הפואטיקה או התחביר השירי", היא מסבירה בריאיון ל'דבר', "והספר הזה הוא קצת אחר מהבחינה הזו. גם בו אני מתעמתת עם מבנים של כוח, אבל הוא אחר במובן הזה שהוא לא עוסק במרחב הקרייתי".

הספר הקודם של נסים נקרא 'לא אבודה בקריון', וגם הספרים הקודמים שלה עסקו בחוויה הקרייתית. בתור ילידת המקום, נסים אף מגדירה את הזהות שלה ככזו: "העדה שלי היא הקריות". את הספר החדש היא מתארת כקינה, "אבל זה לא רק איזשהו בכי, זה גם תוך כדי הבכי, גם איזשהו ניסיון לספר סיפור, וגם לפענח מערכת יחסים".

ב-2021 נפטר מקורונה מנשה אביה, והוא בן 64. לדבריה, מותו הוא האירוע המכונן שהספר עוסק בו. היא מתארת את התקופה ההיא כאירוע רודף אירוע שלא היה לה ובכלל לחברה הישראלית יכולת לעכל. "הייתה פה מגפה מטורפת, היו רגעים שלא ידעת אם את יכולה לפתוח דלת של איזה מקום, שפחדת להידבק כי מישהו אחר קודם אולי נגע בידית. ומייד אחרי זה היו ההפגנות נגד המהפכה המשפטית, ואחרי זה המלחמה. החיים פה גם לא נותנים את הזמן הזה להיות במשהו ולעכל אותו".

היא קושרת בין החוויה של הקורונה לעכשיו "בגלל קצב האירועים, את הקורונה בלענו נורא מהר. אבל זה קצת נשכח, כמו שמנסים לשכוח סיוט. אני חושבת שהדברים שקורים עכשיו לא מנותקים ממה שקרה אז, אם זה כל הנושא של החיסונים והקנסות, וזה שלא נתנו לבקר אנשים, והמשטור שהתלווה למחלה, והסימון, אני לא חושבת שזה כל כך מנותק מדברים שקרו אחר כך".

הקינה הזאת היא פרטית, רק על אבא שלך?
"בגלל כל מה שאמרתי, באיזשהו מקום, הקינה על אבא שלי היא לא רק פרטית, היא גם קהילתית, וגם חברתית. וגם המוות שלו, הוא אומנם מוות פרטי שאנחנו חווינו כמשפחה, אבל כשמישהו שומע על זה, אז מייד הוא רוצה לדעת אם הוא באמת מת מזה, וכשאת מספרת על מישהו שנפטר נגיד ממחלה אחרת, מסרטן, בחיים לא ישאלו אותך אם זה באמת היה מסרטן". 

סימן השאלה, הספק שאת מתארת, מונכח בספר, לדוגמה בשיר "מנשה מת מקורונה".
"גם 'סימן השאלה' הזה על המוות שלו מלווה את הספר, ויש פה גם קינה על סימן השאלה הזה, כי זה מוות שנגוע באיזשהו מקום, שהוא מוטל בספק. הוא באמת מת? אני יודעת שהוא מת, אבל הוא באמת מת מקורונה? והאם זה משנה למה הוא מת? ויש שם המון שאלות על אובדן, ועל הצורה של האובדן הזה, ועל האפשרות להיות פיזי מול האובדן הזה, על חוסר האפשרות להיות פיזי באובדן הזה, לא יכולנו אפילו לזהות אותו. וגם עולות שאלות, כמו שאמרתי, שהן יותר חברתיות, ויותר קהילתיות כחברה שעברה את המגפה".

אילו שאלות?
"לדבר על זה, להגיד את המילה מגפה, שהיא מספרי ההיסטוריה שאת קוראת בתור תלמידה, יש בזה משהו גם כשאני אומרת את זה לעצמי, 'המגפה', שהוא לא אמין".

איך החלטת לכתוב על אבא שלך ועל המוות שלו?
"הבחירה לכתוב עליו לא הייתה מיידית. אני בהתחלה לא רציתי לכתוב בכלל, ולא חשבתי שיש מילים שיכולות לבטא את הדבר הזה, וחשבתי שכל מה שאכתוב ימעיט ויבזה את המוות שלו ואת מה שזה בשבילי, את הקדושה שיש בזה בשבילי. אבל באיזשהו שלב כתבתי, גם כי נורא כעסתי. כעסתי על המערכת הציבורית, על זה שלא הבנו מה קורה שם, הוא היה נתון בידיהם של רופאים שבעצמם היו באיזו היסטריה, כי הם לא ידעו איך לטפל במחלה הזו, והוא היה מעין שפן הניסיונות שלהם, כמו הרבה אחרים. ביום שהוא נפטר בחדר שבה הוא ישן, נפטרו עוד שלושה.

"ואז בשלב מסוים התחלתי לכתוב את זה, וזה נהיה לי חשוב, לא רק על המוות מקורונה, אלא על מלאכת הפענוח, גם של מה שקרה, ובחלק השני של הספר – של המערכת יחסים שלי עם אבא שלי, שכבר לא משנה ממה הוא נפטר".

יש שיר בספר שנקרא 'מחזור' שאת כותבת בו: "לא הייתי ילדה של אבא".
"ממש לא הייתי ילדה של אבא וזה הדבר שאולי הכי רציתי בחיים. ואני חושבת שכשאני כותבת, אני לגמרי יוצאת ממגרת העטים שלו. אני מאוד מאוד דומה לו, וכל מחווה של עידוד, או כל מחווה של הערכה מצידו כל כך שימחה אותי. אבל אני לא מאשימה אותו או משהו, או אותי, אני חושבת שמערכת יחסים בין אבא לבת היא מורכבת מטבעה בלי קשר אלינו כאנשים פרטיים. אני חושבת שהגבולות במערכת יחסים הזאת בין אבא לבת הם מצד אחד מאוד ברורים, אבל הם גם יותר מדי קשוחים".

בכמה שירים בספר יש עיסוק בשמות – בשם של התינוק שנולד בשם של הבת שלך, בשם של אבא שלך ובשם המשפחה שלכם. זה היה מכוון?
"לא מאוד מכוון. לא יודעת, זה אפילו קצת קטע קבליסטי כזה. יש שיר שאני אומרת לאבא שלי משהו על שם המשפחה. אנחנו כל החיים נורא התעקשנו על האיות הנכון של השם, וכאילו לא הבחנו בקארמה, בקרמה הזו של נִסים, שנקרא כמו גם נָסים, והם כאילו בורחים מאיתנו, ואני כל הזמן שכתבתי כמשוררת מאוד הקפדתי על זה, גם אם תמיד עושים טעויות. עכשיו אני קצת מפחדת להקפיד, כי אני כאילו לא יודעת מה זה יעשה".

נסים מספרת על לידת בנה אחרי שאביה נפטר. "היה עניין עם שמות, בדיוק ילדתי, והייתי צריכה לתת שם, וציפו ממני שאתן את השם של אבא שלי. לאבא שלי היה שם שני, קראו לו מנשה אוּרי. השם הראשון שלו היה אורי. גם לו היה איזה עניין עם שמות, הוא נולד בכלל כאורי. וזה עכשיו עוד יותר מעניין, אני לא ראיתי את זה. כאילו מני מתכתב עם אורי, של רחל, אז כאילו פתאום אני מספרת לך, וגם לעצמי, שלאבא שלי בכלל קראו אורי.

"אז קראו לו אורי, והשם הזה כנראה לא עשה לו טוב, לדברי סבתא שלי. הוא חלה נורא, סבתא שלי ממש מאמינה בדברים כאלה, ואבא שלה בא בחלום שלה ואמר לה להחליף את השם, והיא החליפה לו את השם. זה שם של סבא של אבא שלי. הוא מאוד אהב את השם הזה, הוא כל הזמן אמר לי. רציתי לתת לבן שלי את השם אורי, אבל זה היה לי קשה מדי, ובסוף נתתי לו את השם אביתר. אני חושבת שבשורה שפותחת את הספר אני באמת מעמתת את כל השמות האלה. וכן, יש עיסוק בשמות, גם מהמקום המיסטי. אני חושבת על זה. גם על השם שלי, כי הוא נתן לי את השם שלי".

שבספר את כותבת שלא אהבת אותו.
"לא אהבתי אותו, ורציתי כל החיים להחליף את השם. והיום לא, כי אני יודעת שהוא נתן לי את זה. אני מרגישה שזה מתנה שהוא נתן לי".

אמרת שהספר הזה פחות עוסק ביחסי כוח ומבני כוח, אבל אחד השירים הבולטים בספר הוא 'גבר לבן', ספר על עורך. ספרי קצת על השיר הזה.
"זה שיר על העורך באופן כללי. שהוא גבר והוא לבן. זה נורא עצבן אותי שאני כותבת על אבא שלי בפורמט ובאיזה אישור של מישהו. אני כותבת עליו את הקינה הזו במסגרת מאוד ספציפית של שירה וצריכה אישור של עורכים לקינה הזו, והם מחפשים את מה שהם מחפשים בזה כדי שזה יהיה משהו. אני מרגישה שזו בגידה. מבחינתי להגיד את זה, אבל להגיד את זה כך שזה גם שם אצבעות בעיניים. להגיד את זה בקול רם, את הדבר הזה שהוא להיות משוררת מזרחית בעולם מסוים, אבל זה לא רק המזרחית, יש משוררות מזרחיות שאימצו את הלשון ואת הגינונים ואת ההתנהלות.

"וזה לא בהכרח קשור רק למזרחיות, זה קשור גם לאדם שאני, ולכותבת שאני, שהלשון השירית שאני כותבת היא לא מעל גובה העיניים. השיר מנסה לעשות מקום לעצמו. יש משהו מאוד ארספואטי, גם אם הגבר הלבן אינו בהכרח לבן, הוא הגייטקיפר. שגם אם אינו לבן פרטיקולרית, הוא באיזו עמדת כוח".

את כריכת הספר נסים ציירה בעצמה. זה ציור של אביה, וגם ההחלטה שזו תהיה כריכת הספר לא באה בקלות. "התחלתי לצייר בקורונה. כשהתחלתי לחשוב על כריכת הספר, אחד הציירים שאני מכירה אמר לי שלא צריך. 'את כתבת ספר שירה, אל תערבבי שמחה בשמחה'. ואז באה אליי חברה מאוד טובה שלי, שהיא גם משוררת, כרמית רוזן, ואמרה לי, 'אל תתני למחשבה הזו להקטין אותך'. והלכתי עם זה. אני לא איזו ציירת מדופלמת או משהו, זה ברמה מאוד ניסיונית. אני מאוד אוהבת את הנראות של הספר הזה. אני גם שמחה ש'עם עובד' בחרו בדפים כאלה שהם קלים לניקוי ולא משאירים טביעות אצבעות".