עם החתימה על ההסכם להפסקת הלחימה, בישראל ובעולם תעלה מן הסתם השאלה מי ניצח במלחמה הזו. פוליטיקאים ויח"צנים צפויים לעשות במושג הניצחון שימוש רחב, בלא שהם עצמם תמיד מבינים מה באמת הוא אומר.
אז מהו ניצחון?
כדי לענות על השאלה הזו צריך לזכור שניצחון לא נמדד רק בהישגים צבאיים. במלחמת וייטנאם, למשל, מספר החיילים ההרוגים במלחמה היה ביחס של אחד לעשר לטובת האמריקאים וזאת בלי להביא בחשבון את מיליוני האזרחים הווייטנאמים שנהרגו במלחמה לעומת כמעט אפס אבדות בקרב אזרחים באמריקה. ואף על פי כן, אי אפשר לומר שארה"ב ניצחה במלחמה. המלחמה חוללה משבר פנימי עמוק בחברה האמריקאית, ושנתיים בלבד לאחר סיום הלחימה כבשה צפון וייטנאם את דרומה והשתלטה על המדינה כולה. קשה לומר שארה"ב השיגה הישגים גדולים מכך באפגניסטן ועיראק.
גם בהיסטוריה שלנו, במלחמת יום הכיפורים, מבחינה צבאית מדינת ישראל הנחילה מכה אנושה למצרים וסוריה. עשרות קילומטרים בודדים הפרידו בין טנקי צה"ל ובין קהיר ודמשק. ואף על פי כן, בזיכרון הקולקטיבי מלחמת יום הכיפורים נתפסת ככישלון ישראלי וכמחדל קשה. אין מי שחוגג שם ניצחון.
לא צריך דוגמאות רבות כדי לבסס את הטענה שהניצחון הוא מדד רחב בהרבה מההישג הצבאי. ההכרעה הצבאית כמובן חיונית כדי להביא אותו, אבל הניצחון כשלעצמו תלוי בגורמים רחבים מכך – בהסכם המדיני שנחתם בעקבות המלחמה, בנרטיב שהתקבע בגופים הנלחמים, בחוסנו של העורף, במדדי הכלכלה, ובעוד שלל היבטים הקשורים לעיצוב החיים מכאן והלאה.
התובנה הצומחת מכאן היא כפולה: ראשית, שהניצחון איננו של הצבא אלא של המדינה. הצבא הוא הכלי שבאמצעותו הושגה הכרעה בשדה הקרב, אבל הניצחון תלוי בתנאי החיים של כלל הגופים במדינה. הצבא אמנם יצא למערכה אבל כלל המדינה היתה שותפה במלחמה, ולכן הניצחון צריך להתייחס גם אליה. שנית, ניצחון נקבע לא רק על פי תמונת ההווה אלא גם על פי ראיית העתיד. לא מצב הכוחות בשעת הסכם שביתת הנשק קובע לבדו את הניצחון אלא השינויים שהתחוללו בעקבות כך במרחב כולו.
כך, למשל, מלחמת העצמאות היתה ללא ספק ניצחון לצד הישראלי שכן מדינת ישראל וידאה את קיומה בעקבותיה, וזאת למרות שהיא איבדה אחוז אחד מכלל תושביה במערכה. גם מלחמת ששת הימים הביאה לניצחון, כשמדינת ישראל כבשה שטח שהוא יותר מכפול מגודלה ושינתה את פניה ופני המזרח התיכון שנים קדימה.
בתמציתיות, ניתן להגדיר את הניצחון באופן הבא: ניצחון הוא שינוי אסטרטגי משמעותי ובר קיימא לטובה, המושג באמצעות מלחמה, המקדם את האינטרסים של המדינה לקראת השגת היעדים הפוליטיים שלה ומימוש חזונה.
על בסיס הגדרה זו ניתן להתבונן על ההסכם שנחתם עם חמאס. אין ספק שישראל לא קיבלה את מלוא מבוקשה בהסכם הזה. היא משלמת מחירים לא קלים עבור שחרור החטופים וסיום המלחמה בדמות שחרור מחבלים ומעל הכל – השארת חמאס כגוף חי ברצועה. ועם זאת, שאלת הניצחון במלחמה תהיה תלויה במה שיקרה כעת, והרבה תלוי בידיים של ישראל. מבחינה נרטיבית, מדינת ישראל עשתה את הבלתי אפשרי במלחמה הזו, שספק אם יש מדינה בעולם שהיתה מצליחה לבצע אותו. והכוונה היא גם להישגים שלה מול איראן, לבנון וסוריה וגם בתנאי הלחימה הבלתי אפשריים ברצועה.
מבחינת העולם אנו במצב קשה יותר. ישראל איבדה הרבה נקודות במלחמה הזו ועליה להמשיך להיאבק על עיצוב הנרטיב הבינלאומי של המלחמה כדי לשקם את מעמדה. גם זהו מרכיב מרכזי בניצחון.
מדד נוסף קשור כמובן להסכם שייחתם מול חמאס ובפעולות שיינקטו בעתיד ביחס להפרות שלו. מה יקרה ויחודש הירי הרקטי על ישראל? האם ההסכם מבטיח לנו שקט?
אבל מעל הכל ניצבת השאלה הגיאו-פוליטית. מלחמת חרבות ברזל פרצה ערב הזדמנות ריאלית להסכם נורמליזציה עם סעודיה. האם כעת, בעקבות המלחמה, יש אפשרות טובה יותר להשגת הסכם שכזה? אם כן, אין ספק שישראל נכנסת אליו ממצב טוב יותר וחזק יותר, לאחר שהיא הפגינה כוח רב במזרח התיכון והחלישה מאד את הציר השיעי האנטי-מערבי שהובילה איראן. יש לקוות שההסכם מול חמאס הוא צעד בדרך להסכם שכזה, שימצב את ישראל כמובילה את הציר המתון במזרח התיכון ויפתח אפשרויות כלכליות ופוליטיות רחבות.
במבט זה, שאלת הניצחון היא יותר אתגר בעת הזו מאשר נתון קיים. על מנת להשיג ניצחון, המלאכה לא תמיה עם שוך הקרבות. מבחינות רבות היא רק החלה.
_____________________________________________________
הרב עדו פכטר הוא ראש פורום מועד בבית מורשה .
