עשרות התקבצו אתמול (שישי) בצומת שער הנגב סמוך לשדרות, כנהוג בשנתיים האחרונות, לקבלת שבת. הם ניצבו בתקווה אחרונה, זהירה אך יציבה בלב, לפני החזרת החטופים ביום שני. הברכות, השירים, והכיבוד היו רק תירוץ עבור אנשי עוטף עזה להיפגש, להסתכל אחד בעיני השני, לנחם, להתחבק ובפעם הראשונה מזה שנתיים גם להעז להגיד, שאולי, באמת הפעם, זה נגמר.

"נוצר חיבור מיוחד בין האנשים. כולם מכירים את כולם. כמו רקמה אנושית". קבלת שבת אחרונה לפני החזרת החטופים בצומת שער הנגב (צילום: יהל פרג')

"הייתי בכיכר החטופים, אבל כאן התחושה שאחד מחבק את השני, בוכים ושמחים יחד. אנחנו בתחושה שאנחנו משפחה אחת גדולה. כמו רקמה אנושית, כולם מכירים את כולם", אומרת סימונה סער, מוותיקות קיבוץ גבים, על האווירה במקום שספג אין ספור אבדות. כמו רבים מהאזור, גם סער פוקדת שנים רבות את 'מסדר הדר', ומכירה לא מעט מהנרצחים והחטופים. "משישי שעבר אני מחייכת. אני מלאה בתקווה ואמונה. לא נותנת לאף מחשבה רעה לחלוף".

בצומת שבה נרצחו 27 אנשי כוחות ביטחון ואזרחים ונצפו בו קרבות עקובים מדם באותה שבת ארורה ובימים שאחריה. אולי כבר השבוע, המתחם שהפך למוקד מחאה מרכזי של תושבי האזור בשנתיים האחרונות, יהפוך לאתר של חגיגה. אם זה תלוי בגלית ורן בן אש, מקיבוץ דורות, זה יקרה ממש בקרוב. "אנחנו רוצים לעשות מסיבה אמיתית, לרקוד את החיים. כמו תהומות היגון ככה תהומות השמחה", אומרת גלית. "יש פה חיבור מיוחד של האנשים, חיבור של כאב, אז כשאתה רוקד אתה רוקד ומתפלל", אומר רן.

"עכשיו העבודה היא על אחדות". גלית ורן בן אש מקיבוץ דורות (צילום: יהל פרג')

את ההכרזה על חתימת ההסכם הם שמעו בטלפון מבתם שהעירה אותם בבוקר חמישי. "זה היה בוקר מטורף. רק יומיים לפני כן היינו מיואשים לגמרי באזכרה בניר עוז, ואז אושר גדול", אומרת גלית. בין יתר הטלפונים הנרגשים, הגיעה גם הודעה מיוחדת מחבר מעזה ששלח להם הודעה דרך מכרה אחרת על הפסקת המלחמה וחזרת החטופים. האימה שתקפה בשבעה באוקטובר לא פגעה באמונה שלהם שיש גם בעזה אנשים טובים, "האהבה לא נפגמה", אומרת גלית. "עכשיו העבודה היא על אחדות, התגלו פה כוחות אדירים, הראנו שאנחנו טובים כל כך, אני אופטימיסט", אומר רן.

תמר נחשון (12) ואמה ליהיא הגיעו ממושב שדה צבי. בשבעה באוקטובר לא היה להם ממ"ד בבית והאבא יצא למילואים. כעת כבר יש ממ"ד ואבא חזר בשלום, ועם התקווה מתערבב חשש והקושי של השנתיים האחרונות. "זה משמח, אבל לא יודעים מתי ואיך זה יקרה. מקווים שהם יחזרו ולא יהיו בומים יותר, וגם החיילים יחזרו", אומרת נחשון הצעירה. היא מספרת שהיא עדיין חוששת להגיע למקומות חדשים, ומתמידה באיתור מקומות מיגון ממחבלים.

"הציפייה מרוסנת, אנחנו למודי אכזבות". תמר נחשון (מימין) ואמה ליהיא ממושב שדה צבי (צילום: יהל פרג')

"מי שהחיים שלו לא נפגעו מהמלחמה לא מבין כמה מלחמה זה דבר רע", אומרת נחשון, עו"ס במקצועה, שמתחילת המלחמה סייעה במסגרת תפקידה לתושבי האזור. "היום היה פתאום כזה שקט מבורך, בלי בומים. הציפייה מרוסנת, אנחנו למודי אכזבות". נחשון, עם פתק עליו מספר ימי המלחמה, מחווה סמלית להבהיר שאנחנו לא שוכחים כפי שהתחילו לעשות הוריו של הרש גולדברג פולין ז"ל, מבקשת רק דבר אחד על מנת שנוכל להתחיל בשיקום החברה הישראלית אחרי שהמלחמה תסתיים: "חמלה. צריך חמלה אחד לשני. להכיר תודה, ולהיות באמפתיה לאנשים שחייהם השתנו מאוד".

השקיעות של הסתיו בעוטף עזה הן דרמטיות במיוחד והאנשים מתפזרים לבתיהם, יודעים שיפגשו כאן גם במוצאי השבת. "אנחנו כבר שנתיים חיים בגם וגם", אומרת פאולה רפיניאל מקיבוץ גבולות, תוך כדי שהיא אוספת את הכיבוד שנשאר על שולחן קבלת השבת. "מצד אחד מנסים להשתקם ולהתקדם, ובמקביל לא לוותר על החטופים ולהתמודד עם המלחמה. אני מקווה שיתבטל כבר הגם וגם".

רפיניאל מקווה שכשכולם יוחזרו יהיה ביכולתם להפנות את כל האנרגיות וההתארגנות הקהילתית האדירה שהתגלתה בשנתיים הללו לטובת שיקום ותיקון. "אני לא נושמת עד שזה יקרה", היא אומרת, "ואם לא כולם יוחזרו – יהיה צריך לשמור את האנרגיות הללו ולהמשיך במאבק. כל אחד הוא עולם ומלואו".

"אם לא כולם יוחזרו יהיה צריך להמשיך להיאבק" (צילום: יהל פרג')

"ניכרת הרבה יותר תקווה כאן היום. אבל התקווה שלנו זהירה", אומרת רפיניאל, "עד שהם לא בבית, אנחנו לא יכולים לנשום לרווחה".