https://www.youtube.com/watch?v=lXy9Lp8bu98

קיטון נולדה בלוס אנג’לס בשנת 1946 בשם דיאן הול, והחלה את דרכה בתיאטרון בניו יורק. בשנת 1968 הצטרפה למחזמר "שיער" בברודוויי, והמשיכה ל"שחק אותה שוב, סם”"– שיתוף פעולה ראשון עם וודי אלן. לפריצה הקולנועית הגיעה כשפרנסיס פורד קופולה ליהק אותה ל"הסנדק" (1972) ולשני סרטי ההמשך, בתפקיד קיי אדמס לצד אל פצ’ינו. באמצע שנות ה־70 ביססה עם אלן רצף עבודות, שיאו ב“הרומן שלי עם אנני” – שבו עיצבה דמות נשית חכמה וייחודית, וסגנון לבוש חלוצי שהפך לאיקוני.

במהלך הקריירה גיוונה קיטון בין דרמות לקומדיות רומנטיות: “מחפשת את מר גודבר”, “אדומים” (עליו הייתה מועמדת לאוסקר), "בייבי בום", “אבי הכלה” ו“אבי הכלה 2”, “מועדון האקסיות”, “חדרו של מרווין”, “באהבה אין חוקים” (מועמדות נוספת לאוסקר וגלובוס זהב), ועד סדרת הלהיטים המאוחרים “Book Club”. היא ביימה סרטים דוקומנטריים ועלילתיים, ובשנים המאוחרות הופיעה גם בטלוויזיה – בין היתר במיני־סדרה The Young Pope של HBO.

שותפותיה וחברותיה למסך נפרדו ממנה במילים חמות. ג’יין פונדה הוסיפה: "קשה להאמין או לקבל שדיאן איננה עוד. היא הייתה ייחודית. אלוהים, איזו שחקנית נפלאה היא הייתה!". מריל סטריפ ספדה: "דיאן קיטון, האוצר הלאומי שלנו. החיוך שלה, הסגנון שלה והנפש העתיקה שלה ימשיכו לחיות בסרטים ובליבנו לעד".

דיאן קיטון לאורך השנים: באוסקר, בתצוגת ראלף לורן, בטקס AFI, בבכורת "Mack and Rita" ובפרסי דוד די דונאטלו (צילום: AP Photo)

רוברט דה נירו אמר ל־The Hollywood Reporter: "אני מאוד עצוב לשמוע על מותה של דיאן. היא תחסר. מי ייתן ותנוח על משכבה בשלום". גם ליאונרדו דיקפריו נפרד: "דיאן קיטון הייתה יחידה במינה. מבריקה, מצחיקה ונאמנה לעצמה בצורה לא מתנצלת. אגדה, אייקון ובן אדם טוב לב באמת. היה לי הכבוד לעבוד איתה בגיל 18, היא תחסר לי מאוד". ריס וית’רספון כתבה: "דיאן הייתה המנטורית הראשונה שלי, כשהגעתי לאודישן הראשון שלי בהוליווד בגיל 15. היא הייתה אישה ייחודית, מקורית ויוצאת דופן".

בשנת 2017 קיבלה קיטון פרס מפעל חיים ממכון הסרטים האמריקני. מחוץ למסך, היא אימצה שני ילדים, דקסטר ודיוק, ונשארה רווקה גאה. קיטון, שהעזה לשבור קונבנציות באסתטיקה ובהגדרות תפקידים נשיים, נחשבת בעיני רבים לדמות ששינתה את גבולות הקומדיה הרומנטית והדרמה האמריקנית. מורשתה האמנותית, וכמוה גם החיוך והמבט הממזרי שהפכו לסימן היכר, ימשיכו ללוות את הקהל עוד שנים ארוכות.