קולות הצופרים ממלאים כל שנייה פנויה בצומת הקשתות בערב השחרור. אם עד לפני חודש עוד סיפרו המפגינים העקביים בצומת על כך שמדי פעם עוד אפשר היה לקבל פה קללה לפנים מאיזה רכב חולף, נראה שהשמחה כבשה כל חלקה באוויר. ילדים מציירים ושרים, תושבים מתחבקים מוזיקה שמחה ומאות מכוניות שצופרות ללא הפסקה.
"אני מרגישה ששנתיים לא חשתי שמחה" מספרת אור, מתנדבת תושבת שדות נגב שהגיעה לצומת לעזור בהתארגנויות של המתחם, שהוקם במהלך היום וצפוי להתקפל רק כשאחרון החטופים החיים יחזור מחר בבוקר, "לא ייאמן שהיום הזה הגיע. פשוט לא ייאמן".
"אני שומעת אנשים חוששים, אני מבינה את זה. אבל יש פה מישהו שלא שמח?", אומרת מוריה וייצמן משדרות. במשך כל השנה, בכל רגע כשיכלה לבוא להפגין – הגיעה. והיא זוכרת גם רגעים קשים, "הבוקר נזכרתי בערב בו האחות של רומי גונן באה ואמרה לנו: 'תעצמו עיניים דמיינו שרומי באה בחיים ותצעקו את זה'. לא האמנתי אז שזה באמת יקרה וזה הציף אותי בעצב אבל כשהיא חזרה בחיים הרגשתי שטף של תקווה, איך שהמשפחה שלה האמינו שהיום הזה יבוא – והוא בא. והנה, גם היום הזה בא".
נדמה שהשמחה מאפשרת לראשונה לצאת מההווה המתמשך שנגזר על תושבי העוטף, כך מתארת את זה טל אידו, סבתא מקיבוץ גבים, "אני לא יכולה להגיד שאני באמת נושמת בקלות, אולי החזרה תאפשר לנו להתייחס לראשונה ברצינות למילה 'שיקום'". היא הגיעה לפה עם הנכדות, שלטענתה מכירות את כל החטופים, רוצות להגיע לכל ההפגנות ובכללי – בתוך האירוע, "זה אירוע כל-כך גדול ומקיף, אי אפשר היה להסתיר כזה דבר".
"הרבה מאוד עוד לא תם ולא נשלם" אומר אורי פינטו, מנכ"ל המועצה. לדבריו, בשנתיים האחרונות הנהגת המועצה, שראשה, אופיר ליבשטיין, נרצח בשעות הראשונות בשבעה באוקטובר השתנתה ללא היכר, "שינינו את המטרות, הציפיות. התנהלנו בחוסר וודאות אבל גם הבאנו הרבה התחדשות. החזרה היום בשמחה את החיים ובכאב את החללים ואלו תחושות שמתקיימות באותה העצמה במקביל בתוך הגוף. אני אישית עוד לא שמח".
דגלוני עם ברכות לחטופים שציירו הילדים נתלים על חבל שעוטף את המאהל, אוטו עוצר ליד שלט 'לא ימין ולא שמאל' אישה פותחת חלון וצועקת: "כל הכבוד לימין, כל הכבוד לביבי שהחזיר את החטופים", חנה ישראלי, תושבת יד מרדכי עושה לה שלום, "אנחנו כבר שנתיים פה והיום סוף-סוף, זה יום רגוע". בראשה עולים רגעים בהם הייתה תחושה אמיתית של אובדן תקווה, "ברגעים האלו היינו באים לפה, להיות ביחד עם המשפחות, לא בבדידות של הבית"
אולי לא באותה מידת חשיבות כמו השבת החטופים, אבל השינויים הביטחוניים בעקבות העסקה מעוררים חשש בקרב תושבי הגבול, עכשיו כשצה"ל נסוג, "אנחנו סומכים על נוכחות של חיילים, אבל אנחנו נצטרך להיאבק שהדברים לא ישובו להיות כפי שהיו", אומרת ישראלי, "אסור להם לשוב להיות כפי שהיו".
אמיר, בן לקיבוץ נחל עוז עוצר בצומת בדרכו לקיבוץ "המלחמה הזו תסתיים וסוף סוף יהיה לנו שקט. אי אפשר היה לחיות בקיבוץ בשנה האחרונה", הוא אומר ביחס ללחימה העזה בצד השני של הגדר, "אנחנו דרשנו מהמדינה לא להחזיר אותנו כל עוד יש לחימה, אבל היא בכח החזירה. זה היה משבר אמון נוראי. אני מקווה שעכשיו כשעמרי יחזור. וכולם יחזרו. נוכל סוף סוף לצאת לשינוי".
מעגל שיח גדול נפתח למרגלות המסך הגדול. איש הסאונד מנמיך את עמית סגל. יש פה תושבים משדרות והקיבוצים, דתיים וחילונים – שרים ביחד את 'לו יהי'. המיקרופון פתוח ואחת החברות משתפת במחשבותיה, "אנחנו אמרנו נחזיר – נקום והנה אנחנו מחזירים!". חיוך של שמחה עולה על הפנים של כולם "השאלה הכבדה היום היא איך נקום, איזה חברה נהיה? האם נצליח בכלל לקום? מחר תהיה לנו תקומה ואיתה יהיה גם שבר ואנחנו נצטרך ללמוד ביחד להבין איך להעמיד את עצמנו גם בלי לדעת איך. המשוררת זלדה אומרת לנו לאהב את החיים בלב נשבר והשנתיים האחרונות באמת לימדו אותנו קצת איך לחיות ככה. אולי כל נפילה שהייתה לנו אותנו על הרגליים בצורה יותר יציבה".
