החיים חזרו. אבינתן אור מחבק את נועה ארגמני; עינב צנגאוקר מחבקת את מתן שלה; אלון אהל עם הוריו עידית וקובי; טל קופרשטיין קם מכיסא הגלגלים לחבק בדמעות את בנו בר; ארבל יהוד מתאחדת עם אריאל קוניו. ראינו אותם, ואחרי שנתיים של חדשות רעות באו רגעים קצרים ונדירים של נחת לאומית.

אבל הפצע עדיין פתוח.

הפצע שנפער ב-7 באוקטובר 2023. מתקפת הטרור קרעה לגזרים את תחושת הביטחון; את ההרגשה שעם ישראל חזק וחסין; ושהקיום היהודי אינו מוטל בספק. מעשי הזוועה פערו תהום בין החיים שלפני 7 באוקטובר לחיים שמאז. לעולם לא עוד? הנה, עוד. עוד ועוד, עוד מדרום ועוד מצפון, ולא רק במזרח התיכון: בכיכרות הערים באירופה, במערכות העיתונים, באולפני הטלוויזיה, בקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב – ליהודים אין זכות לקיום מוגן, למדינה, לצבא. טרנד חדש לעטות כאפייה, לצעוק פְרי פלסטיין ולתמוך ברוצחים.

קל יותר לקיים שגרה שלא מלווה בחרדה לשלומם של "אחים" שמוחזקים באזורי לחימה עם הגרועים בשונאים, אבל תחושת ההקלה לא מלאה. חלק מהחללים עדיין שם, ואין ודאות מתי ישובו, והאם בכלל.

אבל לא רק זה. ב-7 באוקטובר אבד גם חלק מעצמנו, וגם אם יוחזרו כולם ותסתיים המלחמה, הקרע עדיין לא יתאחה. השרירותיות והאקראיות השתלטו על עוד ועוד חלקים במציאות החיים שלנו. ביטחון אישי הפך לפריווילגיה – לא לכולם יש מקלט, לא לכולם יש ממ"ד, ולא לכולם יש מזל.

כשנחשפים עוד ועוד פרטים על זוועות השבי שעברו החוזרים ממנו, מעמיקה המועקה. שיקום, מסבירים המומחים, הוא תהליך ממושך. הבטחות ריקות, פסגות מנהיגים ונאומי יוהרה אינם מועילים לו. החיים הקודמים לא יחזרו גם אם מאוד רוצים אותם. 7 באוקטובר נעוץ בזיכרון.