יום של הקלה וניצחון במאבק עבר על שותפיו של שורד השבי איתן הורן בתנועת הנוער המחנות העולים, כאשר שב לישראל משבי חמאס בבוקר יום שני האחרון במסגרת עסקת החטופים, יחד עם 19 החטופים החיים הנוספים שנותרו בשבי. הם עבדו איתו כמעט שנתיים לפני שפרצה מתקפת חמאס, ומאז לא חדלו מלקרוא להשבתו. כעת, לאחר ששב, המשימה הבאה שלהן היא לעצב את הנרטיב המשותף: "אנחנו עם חפץ חיים, שלא ויתר וגם הצליח", אומרת גיא רון, שעבדה יחד עם איתן בריכוז תנועת הנוער, "זה חלק מהתפקיד שלנו כתנועה – לספר את הסיפור על הכוח המדהים שלנו".

"אני עדיין לא קולטת שהוא חזר, ממש לא ידעתי לאורך הדרך אם זה יקרה", משתפת רון (32), תושבת חיפה. "איתן גדל בתנועת נוער בארגנטינה ועבד בהרבה תנועות אחרות ובקיבוצים. הוא השתלב במהירות בתנועה, ויצר חיבור חזק עם מי שעבד איתו. הוא ידע לאתגר אותנו וללמד אותנו דברים חדשים, וזה לא דבר מובן מאליו בתנועה שרוב המדריכים בה גדלו שנים בתנועה ומכירים טוב זה את זה. למרות שהתפקיד שלו היה בריכוז אזורי, הוא יצר קשר אישי עם מדריכי שנת השירות והחניכים, כי הוא איש של שטח, מדריך בלב, וכך הוא נכנס ללב של הרבה אנשים".

סטפני ברזן (מימין) וגיא רון (צילום: יובל לקח)

הורן נחטף שבועות ספורים אחרי שסיים את תפקידו כרכז אזור השרון בתנועה. "לא הספקנו לעשות את מפגש הסיכום שתכננו", מספרת רון. מתחילת המלחמה הצטרפו פעילי התנועה לפעילויות ברחבי הארץ, ובין היתר עזרו בתפעול מאהל משפחות החטופים ובפעילות במלונות המפונים. עם הזמן המאבק להשבתו עם יתר החטופים הפך לפעילות העיקרית ביחס למלחמה. "שבועיים אחרי שאיתן נחטף נוצר קשר עם המשפחה, חניכים בשנת שירות שהכירו אותו השתתפו, והצטרפו חניכים ומדריכים שרק שמעו עליו והוא נכנס להם ללב".

במהלך השנתיים האחרונות ארגנו חניכי התנועה ארגנו שני אירועי "יום הולדת בשבי" להורן. הם ארגנו גם קבלות שבת לכבודו, ואימו רותי הגיעה למחנה הקיץ של התנועה כדי לפגוש את החניכים. לצד זאת, חניכים ומדריכים הגיעו לכיכר החטופים והפגנות ברחבי הארץ. "היו ימים שבאנו לכיכר והרגשנו שזה לא משנה, אבל היום אפשר להגיד שזה משנה", מספרת רון.

סטפני ברזן (30) מחיפה, שעבדה גם היא עם הורן, ידעה מהרגע הראשון שהוא יחזור. "הייתי בטוחה שנגיע ליום הזה הרבה יותר מוקדם, אבל ידעתי שהוא יגיע. רותי כל הזמן סיפרה שהיא שומעת ומרגישה אותם ושהם בחיים, ואני האמנתי לה בלב שלם".

"אני לא אשכח את הרגע שפגשתי את איתן בפעם הראשונה, הגיע להכשרה בחור עם מבטא ארגנטינאי וצחוק ענק ומתגלגל, שנכנס ברגע לעניינים", מספרת שי ליבליין (31) מתל אביב, חברה ושותפה של הורן. "גם לי לא היה ברור שהוא יחזור, ולמרות שהוא היה המרכז של המאבק שלנו ושלי, קצת הכחשתי את העובדה שהוא שם, שחבר שלי נמצא בעזה. זה רגע היסטורי ואני לא מאמינה שהוא כאן"

"עובדה שמאבקים ציבוריים עובדים, שזה כן משנה"

"אני חושבת שרק עכשיו נוכל להתפנות להתאבל באמת על מה שקרה בשבעה באוקטובר", מספרת רון, שכיום היא רכזת הפעילות בתנועת הנוער. "הייתי כל כך עסוקה בחטופים בראש ובלב, ורק עכשיו אפשר לעצור ולקלוט את כל הסיפורים, כל מי שלא חזר". לצד ההקלה, ברור לרון שיש עוד הרבה עבודה, לתנועה ולעם. "יש לנו עכשיו תפקיד לספר לעצמנו את הסיפור על החברה הישראלית במלחמה: על הכוח המדהים של החברה האזרחית שלנו, על הערבות העמוקה, על משפחות החטופים – אנשים זרים והפוכים פוליטית שהפכו לשותפים הכי קרובים, על זה שאפשר להסתדר ביחד".

"מלחמה היא דבר מפרק ומייאש", היא מוסיפה, "אבל היא לא גזירת גורל. למרות חוסר האונים שהרגשנו לא פעם  בדרך, עובדה שמאבקים ציבוריים עובדים, שזה כן משנה. אנחנו עם חפץ חיים שרצה לראות את החטופים בבית, שלא ויתר וגם הצליח. זה חלק מהתפקיד שלנו כתנועה חינוכית לספר את זה".