במשחקים האולימפיים בפריז 24' שחר מילפלדר וסאלח שאהין היו ההפתעה הגדולה של המשלחת הישראלית, כאשר השניים זכו במדליית ארד בסירה הזוגית ב-2,000 מטר חתירה. באליפות העולם שנערכה בשבוע שעבר בסין, הצמד הישראלי הגיע נחוש להוכיח שמקומו בטופ העולמי , בסיומו של מסע ארוך ושנה מאתגרת, הם עמדו פעם נוספת על הפודיום עם מדליית הארד.

לאורך רוב מקצה הגמר הצמד הישראלי היה במקום השני אחרי הצמד הסיני שואנג ליו וג'יג'יאן ג'יאנג שזכו באליפות העולם. הם הובילו עד ה-200 מטר האחרונים על הצמד הגרמני ג'סמינה ביר ופול אומבך, שהצליחו לעקוף אותם לקראת הסיום וזכו במקום השני.

"עם כל הכבוד לירקון שלנו, הוא לא מדמה את מצב האמת"

בראיון ל'דבר' מסמכמת מילפלדר את הגמר עם תחושות מעורבבות "אומר את זה בלב שלם, זה היה מאכזב. ידענו לאורך כל הדרך שהם קרובים אלינו ושהם יתנו פיניש חזק. ניסינו לתת גם אנחנו. אבל הם ניצחו אותנו בשנייה וחצי אין מה לעשות. זאת התחרות ובשביל זה אנחנו שם. זה חלק מהכיף וזה חלק מהאתגר".

לצד האכזבה הטבעית, בהתבוננות על חצי הכוס המלאה מוסיפה מילפלדר, "אני שמחה שהיינו על פודיום. זאת הייתה אבן דרך מאוד משמעותית, בדרך שלנו ללוס אנג'לס. זה העניק לנו טעם של עוד ודרייב מטורף, להמשיך לעבוד קשה ואנחנו מחכים כבר להזדמנות הבאה".

המסע הארוך למדליה באליפות העולם החל במחנה אימונים של עשרים יום במתחם לפני תחילת התחרות. "היה לנו חשוב להגיע מספיק זמן לפני התחרות. כדי להתרגל לשעון, למזג האוויר, למים ולסירה. אחד האתגרים הכי גדולים שלנו כחותרים ישראלים, זה שעם כל הכבוד לירקון הקסום שלנו, הוא לא כל כך מדמה את מצב האמת. ולכן היה לנו חשוב להגיע מספיק זמן מראש, כדי להתרגל לתנאים בסין".

"כל תחרות מבחינתי, היא חוויה די מדהימה, ובעיניי מאוד נדירה. אני מוקירה תודה על זה שיש לי בכלל את המקום להגיע לכאלה רמות אדרנלין, וכזאת התרגשות וכזה רצון פשוט להיות במיטבי. עברנו הרבה בשביל להיות במקום הזה, ובשבילי זו זכות אדירה שיש לי בכלל את היכולת להיות במקומות האלה, ושבכלל משקיעים בי כל כך הרבה. אז אני גם מוקירה תודה גם מאוד גדולה על המעטפת והתמיכה האדירה של המדינה שנגיע למקומות האלה".

את מקצה חצי הגמר הם סיימו במקום השני, אחרי הצמד הסיני והעפילו ישירות לגמר.  יום הגמר היה יום חם מאוד ועם לחות גבוהה. "באנו בשאינו מבחינה פיזית. ונתנו מקצה מעולה. ידענו מה אנחנו עושים, ולצערי זה לא הספיק.  הם עקפו אותנו בסוף, זאת הייתה אכזבה. אכזבה גדולה בשבילנו. יחד עם זאת, זה דרייב טוב להמשך. אנחנו משתדלים שנינו תמיד לראות את הטוב. ואת היכולת שלנו להשתפר".

ההצלחה באליפות העולם הגיעה לאחר שנה מאתגרת בשביל מילפלדר, אשר החלה בלימודי פיזיותרפיה באוניברסיטת תל אביב והייתה צריכה לשלב בין הספורט ללימודים  "זאת הייתה משימה מאוד קשה,  אני שמחה שאת השנה הזאת סיימנו עם מדליה, בשבילי המדליה הזו היא מעבר לעוד הצלחה".

החלטה לבחור בחיים

מילפלדר בת ה-28, התחלה את דרכה כספורטאית על מגרשי הכדורסל, בגיל חמש עשר חלתה בסרטן העצמות. "עברתי ניתוח בארץ שלא הצליח, הקרונות בארצות הברית, ולבסוף חיי ניצלו בעזרת ניתוח מיוחד, מציל חיים בארצות הברית. מהניתוח הזה יצאתי בריאה, אבל נאלצו להוציא חצי מהאגן, ואני הולכת עם קב הליכה כבר 12 שנה".

מאמן הכדורסל שלה, שעקב מקרוב אחר המסע הקשה שעברה, רצה לעזור לה להתמודד עם השינויים מבחינה מנטלית. “כשהמאמן שלי הבין שאני עומדת לצאת למסע על החיים שלי”, היא מספרת, "הוא רצה למצוא דרכים לחזק אותי מנטלית וגם להראות שהקבוצה איתי באירוע משנה חיים כזה. הוא הביא את מורן סמואל להרצאה, ומאוד מהר נקשרנו. מאז שמרנו על קשר כל השנים".

כמו ספורטאיות פראלימפיות רבות, הקשר הזה הפך עם השנים לגשר שנוצר למעבר לענף החתירה. לפני שלוש שנים במהלך טיול בדרום אמריקה מילפלדר קיבלה הזמנה מבת זוגתה של סמואל, לימור גולדברג להצטרף ולהתנסות בענף ספורט חדש, החתירה. "לא הכרתי את הענף. הוא שונה ממה שכל מה שאני עשיתי עד אז.  אני הייתי בספורט קבוצתי ופתאום להגיע לספורט שהוא מאוד מדויק, עם סיבולת וכוח וטכניקה ברמה הכי גבוהה שיש".

בזמן שהגוף החל להחלים, הנפש לא הפסיקה לחפש לעצב מחדש את דרכה בעולם. "כשחליתי, כל הזמן חיפשתי מנגנוני מוטיבציה", היא אומרת "רציתי לחזור לספורט ולמי שהייתי לפני. מהרגע שהחלמתי אני באיזה חיפוש מתמשך אחרי משמעות, אחרי מקומות של הגשמה עצמית. הספורט הוא אחד מהם, אבל גם העולם של הטיולים. פשוט רציתי לחזור להיות ילדה רגילה".

לאחר הניתוח היא חזרה לביתה ועברה שיקום בבית לוינשטיין, במקביל לסיום הבגרויות בתיכון "המורים מהתיכון הגיעו אליי ולימודו אותי, בעזרתם סיימתי עם בגרות מעולה.  אח"כ עשיתי שנת שירות, רציתי להיות במסגרת עם אנשים שהעיסוק שלה הוא נתינה ופיתוח אישי, וזו הייתה שנת שירות מדהימה".

מילפלדר המשיכה את המסע האישי שלה עם התנדבות בצבא, כמדריכת סימולטור על מטוסי קרב, "הדרכתי על מטוס ה- F16i סיטואציות חירום, הסימולטור מתרגל כאשר יש איזושהי תקלה באוויר. ואז הבנתי שאני רוצה יותר, ויצאתי לקצונה. הייתי בבסיס נבטים בתובל הכבדה, מטוסי קרנף ושמשון, ותפקיד נוסף בקרייה".

בסוף השירות, מילפלדר נסעה לטיול מאתגר עם בן זוגה מעיין פדן (מקים ליגת המילואימניקים בכדורגל) "התחלנו את הטיול בביקורת רפואית בארה״ב איפה שטופלתי והצילו לי את החיים", היא נזכרת, "קו המחשבה היה לקחת את גוגל מפס, וכל הר שראינו בדרך, החלטנו שאנחנו מטפסים וזה בערך מה שעשינו. התחלנו בארה״ב- ניו יורק,טקסס ולוס אנג'לס. משם התחלנו את הטיול האמיתי, היינו במרכז אמריקה ובדרום אמריקה".

"בשבילי הטיולים היה הניצחון הכי גדול שלי, כי אין משהו יותר מספק מללכת 26 קילומטר ביום, לטפס על הר של אלף מטר, להגיע לפסגה, לשים את רגל שמאל שלי שהייתה עתידה להיכרת, ולהגיד לעצמי אין משהו שאני לא מסוגלת לעשות. המנתח שלי אמר שהרגל שלי תהיה כמו זנב ולא פונקציונלית, ואם זה מה שאני מסוגלת לעשות אחרי ארבע שנים, אז הרגשתי שאני מסוגלת להכל".

הדרך לפריז

כאשר חזרה לישראל, היא החליטה ללכת ולנסות את ענף החתירה. מילפלדר סווגה בקטגורית המוגבלות PR2, כמו סאלח שאהין והצטרפה אליו בסירה הזוגית. השנים החלו לחתור ביחד רק באוקטובר 2022, פחות משנתיים למשחקים הפראלימפיים בפריז. למרות שהמשימה הייתה נראית כמעט בלתי אפשרית, בעזרת עבודת צוות נהדרת והמון נחישות והתמדה מילפלדר ושאהין זכו בתחרות האחרונה, בכרטיס השמיני והאחרון למשחקים בפריז.

צמד השייטים הישראלי הגיעו לפריז ממוקדי מטרה, באמונה שהם יכולים לעלות עוד את הרמה שלהם, להפתיע את כולם ולהגיע לפודיום. "וכשהגענו למשחקים הפראלימפיים, קודם כל יש איזושהי הנחת רווחה שהצלחנו להגיע לשם. להיות בתוך אירוע ספורטיבי עולמי כל כך מרגש, ולהיות בכפר האולימפי ולראות את הספורטאים המדהימים שיש מכל המדינות זה דבר מאוד מאוד מרומם".

לפני המשחקים בפריז הצמד הישראלי התחרה בארבע תחרויות בלבד. "התחרות עצמה הייתה אתגר מאוד גדול לשנינו. זאת פעם ראשונה שאנחנו כמובן בתחרות כזאת גדולה ועם ניסיון תחרותיי מאוד מצומצם", היא אומרת, "היינו צריכים לשנס מותניים, להבין שזה המאני טיים שאנחנו צריכים לעשות הכל. היינו אחרי שנה של מלחמה, וידענו שאנחנו מייצגים משהו שהוא גדול מאיתנו. כל מה שרצינו זה לגרום לאזרחי מדינת ישראל לשמוח. לתת פשוט בשורה טובה בכל הנורא הזה שקורה פה".

מילפלדר ושהין פתחו נהדר את התחרות והעפילו לגמר, שנערך ב-1 בספטמבר. בבוקר הם התעוררו למספר בשורות  קשות. בלילה נפטר באופן פתאומי בכפר האולימפי, אביו של נדב לוי שחקן הבוצ'ה של המשלחת הישראלית. ובמקביל בישראל פורסם בבוקר על גילוי גופותיהם של ששת החטופים שנרצחו באכזריות ע"י החמאס במנהרה תת-קרקעית באזור רפיח.

"יום הגמר היה התמצית של כל מה שעברנו עד אז, והכל ביחד היה אובר וולמינג ברמות הכי גבוהות שיש". מילפלדר נזכרת ברגעים הקשיים של אותו בוקר נורא, ומספרת על החלטה דווקא לעלות מנקודת השפל לעבר אופק חדש, "אבל אז יש לך את הרגע הזה שאת מחליטה, שאת בוחרת לא לרדת. כמו שבחרתי להילחם כאשר חליתי בסרטן ולהיות מאוד אופטימית ואקטיבית. אז גם כשקמנו ליום השחור הזה. אני וסלאח בחרנו לקחת את זה כעוד מקור של מוטיבציה, כעוד סיבה וחיזוק ללמה אנחנו שם. כשעמדנו על קו הזינוק, ושמענו את התקווה בזכות הזכייה במדליית הזהב של מורן, לא היה צריך יותר מי זה".

שאהין ומילפלדר נתנו את הכל במקצה הגמר וסיימו במקום השלישי עם התוצאה 8:31.85 דקות. "יצאנו לשמונה דקות של סבל תהומי ובסופו ניצחון גדול ברמה האישית וגם בשביל המדינה. הגענו לאולימפיאדה כאנדרדוג ואף אחד לא ציפה, אבל אנחנו האמנו בעצמנו וזה היה פשוט מדהים, לראות שכל העבודה הקשה שלנו השתלמה".

אליפות העולם בסין, הייתה התחרות הגדולה האחרונה לעונה, כאשר מעגל התחריות יחזור בחודש מאי 2026. מילפלדר ממשיכה ללימודי  שנה שנייה באוניברסיטת ת"א ומקווה שהאוניברסיטה תתחשב בה בשילוב הספורט המקצועני עם הלימודים. "אני מאוד מקווה שהאוניברסיטה תבין שיש לה סטודנטית שהיא ספורטאית פראלימפית ברמות הגבוהות ביותר, ותהיה שם בשבילי. אני אהיה חייבת את העזרה הזו מהאוניברסיטה. אני לא מחפשת הנחות. אני רוצה ללמוד ולעבור את כל המבחנים. אני צריכה לפתור איך אני ממשיכה להתאמן וגם להיבחן. הסמסטר השני יהיה סימן שאלה מאוד גדול, כי במקביל לתקופת המבחנים יתקיימו במקביל גם אליפות אירופה ואליפות העולם".

הזמנה להצטרף למסע

מילפלדר פונה לפצועי "חרבות ברזל" ומזמינה אותם להצטרף לספורט הפראלימפי, כחלק מתהליך האישי בעיצוב חייהם "בשבילי אחד ממקורות המוטיבציה הכי גדולים שלי, זה להוות מקור השראה ודוגמה לפצועים החדשים שיש לנו במדינה. אני כולי תקווה שיצטרפו  אלינו עוד ספורטאים לבית הפראלימפי. אנשים שכבר עברו את השיקום ורוצים לקחת את הספורט התחרותי כמקום להגשמה עצמית, להצבת יעדים, ללמידה וחקירה אישית. אני מקווה שאנשים האלה יבחרו, כמו שאני בחרתי ללכת קדימה ולהתאושש ולהשתקם. ומבחינתי אין משמעות וכבוד גדול יותר מלהיות נציגה של מדינת ישראל. אז הלוואי ועוד ספורטאים יחליטו להצטרף וגם יבואו לענף החתירה, שכרגע דל יותר אחרי הפרישה של מורן סמואל".