בסיומה של דרך ארוכה ומאתגרת התייצב השחיין אלוין לנדא על קרש הקפיצה בבריכה בבנגקוק, תאילנד. לנדא המאובחן על הספקטרום האוטיסטי, הצליח להתגבר על קשיים, כישלונות ופציעות חוזרות, ולא ויתר על אהבתו הגדולה לבריכה. לנדא סיים את אליפות העולם בשחייה לאנשים עם צרכים מיוחדים עם שש מדליות, לאחר שניצח את המשחים ב-100 מטר ו-200 מטר חזה, סיים שני במשחים 50 מטר חתירה ו-50 מטר חזה ובמקום השלישי במשחים 50 מטר פרפר ו-50 מטר גב.

לנדא החל את דרכו במים, כבר בגיל שלושה חודשים בהידרותרפיה ושחייה טיפולית. "אמא מספרת, שברגע שנכנסתי למים בפעם הראשונה הייתי מאוד רגוע כבר", סיפר לנדא בראיון ל'דבר'. "מגיל צעיר הוא היה בהידרותרפיה ושחיה טיפולית", מוסיפה אימו ילנה לנדא, "בכיתה ב' הוא הצטרף לחוג רגיל. אחרי שלוש שנים הוא עבר לנבחרת והתחיל לתחרות בתחרויות קטנות באשדוד".

המסע מהבריכה הטיפולית עד המדליות באליפות העולם היא דרך מלאת אתגרים, אשר דורשת המון אורך רוח, סובלנות ואמונה "כדי להתקדם בשחייה הטיפולית נדרשת הרבה עבודה. אפילו ללמוד שילוב רק של שתי ידיים או חיבור ידיים-רגליים יכול לקחת חצי שנה. לימוד של כל סגנון או של ביצוע קיפרים (סיבוב שחיינים) או קפיצה – כל דבר כזה הכי קטן לוקח המון זמן. לפעמים שנים", מסבירה ילנה את ההבדלים הקיימים בין שחיינים על הרצף לשחיינים רגילים.

"היו רגעים שכמעט נשברתי. אבל אלוין לא ויתר"

בדרכו הארוכה של לנדא היו לא מעט אכזבות, שכמעט וסיימו את הקריירה שלו כבר בתחילתה "היו תקופות שעוד רגע אני נשברתי", משתפת ילנה, "הוא היה מתאמן המון זמן, ואז היינו מגיעים לתחרות עצמה ומשהו היה קורה – או שהוא היה קופץ לפני הזמן או שהיה מחליק על המקפצה או שהייתה נופלת לו המשקפת או הכובע והוא היה יוצא מהמסלול ונפסל. הייתה תקופה ארוכה שהיינו מגיעים לתחרות והוא היה כל הזמן נפסל. זה היה נורא מייאש. באיזשהו שלב אמרתי, 'רגע, למה אנחנו נוסעים לפה בכלל?'. אבל אלוין לא ויתר".

אתגר נוסף איתו התמודד, לנדא היו הפציעות חוזרות "שברתי שש פעמים את הידיים",  לנדא משתף "גם בזמן השחייה, שברתי כמה פעמים. זה דורש כל פעם להתחיל לשחות מחדש. בפעם האחרונה שברתי את היד בזמן האימונים, זאת הייתה פציעה קשה והייתי צריך לחכות חצי שנה עד שיכולתי לחזור ולהתחיל לשחות שוב".

אליפות העולם בתאילנד: "הפוטציאל הסתיים בזהב"

למרות הפציעות והאתגרים, אלוין נשאר ממוקד מטרה. בעקבות אהבתו לשחיה הוא חזר כל פעם לבריכה והתכונן בשיא המרץ וכוחות לאליפות העולם בתאילנד "היה לי כיף שם באמת. יצא לי להכיר שחיינים אחרים מאיטליה, ארה"ב ואסטוניה", לנדא משתף בחוויה "החלפנו כובעים וסיכות עם שחיינים מרחבי העולם. כאשר הגענו לתאילנד, עוד הייתי בלחץ. כאשר התחרות התחילה, היה המון אדרנלין והתחלתי להנות".

לקראת התחרות, לנדא השקיע והתאמן במיוחד במשחי החזה, לאחר שמאמנו ויטלי נביאדומסקי ראה את הפוטנציאל של לנדא בסגנון זה. ילנה מוסיפה בחיוך "הפוטנציאל הסתיים בזהב".  לנדא הגיע לגמר 100 מטר חזה אחרי שהוא שהוא סיים במקום השני במוקדמות אחרי מתחרה מסינגפור. "לפני הגמר הייתי לחוץ, ממש לא הייתי בטוח שאני אנצח", לנדא מספר, "לאורך המשחה, השחיין מסינגפור היה ממש צמוד אליי ובסוף עקפתי אותו ב-0.6 שניות", לעומת זאת במשחה 200 מטר חזה, הוא זכה בקלות יותר בזהב.

"הוא שחה בקבוצת השווים שלו וזה נתן לו דרייב"

הקשר עם ארגון 'וירטוס ישראל', נוצר לפני שלוש שנים. ילנה מסבירה כי בנה התאמן לאורך השנים בקבוצות שחיה בעיר אשדוד עד שמצא את המסגרת המתאימה: "תמיד דיברנו שאלוין הוא על הרצף. כאשר נודע לי שיש ארגון כזה, שמקיים תחרויות, הצעתי לו להצטרף. לפני שנתיים התקיימה בצרפת תחרות גדולה, עם המון ענפי ספורט, והוא השתתף. זה היה בעצם מסע של גיבוש זהות".

בתחרות בצרפת לא היתה מסגרת נוער ולכן לנדא שהיה בן חמש עשרה, התחרה מול ספורטאים מבוגרים ממנו גם בעשר שנים ויותר. לנדא הצליח בכל זאת לעלות למקצי גמר והתרגש לשחות אם ספורטאים נוספים על הרצף "הוא ראה עולם שלם שבעצם מבין שהוא שוחה בתוך קבוצת השווים שלו, וזה נתן לו איזשהו דרייב".

חגיגות בבית הספר: " מקבלים אותי יותר טוב עכשיו"

לאחר הזכייה בששת המדליות באליפות העולם בתאילנד, לנדא התקבל בחגיגיות בתיכון בו הוא לומד. "כולם מקבלים אותי יותר טוב עכשיו בבית ספר", הוא משתף. "המורים הראו סרטון שלי, לתלמידים בתיכון. ילדים ומורים אמרו לי כל הכבוד. בכיתה עשו בשבילי ארוחה חגיגית וזה היה ממש כיף שקיבלו אותי כך".

העיסוק בספורט הוא קריטי עבור לנדא, שמציין "העיסוק בספורט עוזר לי נפשית. אם לא הייתי עוסק בספורט, היה לי מאוד קשה לי להתמודד עם הלימודים. ברגע שאני נכנס לבריכה, הכל מצליח להשתחרר ואני נרגע לגמרי".

מחפשת מה כן במקום מה לא

ילנה, בת 47, אמא לשלושה, מאמינה בכך שצריך לקחת חוזקות או כישורים של ילדים ונערים ולפתח אותם. "חשוב להראות את הצד החזק וזה מה שאנחנו עושים בבית הרבה. אלוין גם חזק מאוד במתמטיקה ובשחמט. אלוין הוא ילד סנדוויץ'. הבכורה בת עשרים וארבע והיא כנרית בעלת שם עולמי, והבת הקטנה בת שש עשרה וחולמת להיות רופאה".

עוד לפני שאלוין נולד החלה ילנה לעבוד עם נוער על הרצף האוטיסטי. את התפיסה החינוכית היא מיישמת במהלך עבודה בתיכון דה שליט ברחובות: "אני תמיד משתדלת לחפש אצל התלמידים, את הצדדים החזקים שלהם. הרבה פעמים הילדים עצמם מדברים הרבה על הקשיים ועל מה הם לא יכולים. בעיני צריך לחפש מה כן ולא מה לא. ככה זה בעצם אצל כל אדם, אבל אצל ילדים על הרצף, לפעמים זה נורא מייאש אותם. אחת הסיבות לכך היא שהסביבה רואה אותם כילדים שחווים רק קשיים כל הזמן, אבל בעיני יש גם תחומים שהם מאוד מוכשרים בהם וצריך למצוא ולחזק אותם. אני בעבודה שלי מראה להורים במה הילד כן חזק. מה כן אפשר לפתח".

ילנה מדגישה שהעבודה על פיתוח הכישורים דורשת סבלנות אין-קץ ואמונה בלתי נגמרת "זה באמת עבודה מאוד קשה של שנים,  ולפעמים ההתקדמות היא מאוד קטנה. לא רואים אותה ביומיום, ורואים אותה אחרי תקופה ארוכה. רק אז כל העבודה הקשה משתלמת", היא אומרת, ומסכמת: "צריך תמיד להמשיך להאמין בתהליך וביכולות של הילדים והנוער".

בסיום הראיון, אלוין וילנה מודיים למאמנו בשלוש השנים האחרונות , ויטלי נביאדומסקי, בקאנטרי קהילתי בית לברון, ולוירטוס ישראל על "הצוות המדהים שעוטף את אלוין ועוזר לו להמשיך להתקדם".