הרבה מאד דברים אמר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ב-66 הדקות שבילה על הפודיום במליאת הכנסת, אבל האמת שזה לא ממש משנה מה בדיוק הם היו. במקרה הזה המדיום הוא המסר, והמסר הוא כוח. האיש החזק ביותר בעולם הוא גם האיש הנינוח ביותר בעולם. אין לו דאגות של זמן, תיחום של נושא, או גבולות של מה מותר או אסור להגיד. הוא יכול לאחר לפסגה בשארם, לבקש חנינה לנתניהו, להתבדח על הנישואים של ביתו וללעוג בצורה משפילה ליריבים הפוליטיים שלו. אין סיבה שיכפיף עצמו לחוקים או לנורמות. הוא קובע אותם.
קשה לחשוב על ניגוד חריף יותר מאשר בינו לבין קודמו בתפקיד. אל מול מלל אין סופי מבולבל וסוריאליסטי לפרקים, ביידן ייזכר בגלל מילה אחת: Don't. בתחילת המלחמה בחר ביידן לרכז את כל כוחה של ארה"ב במילה קצרה, לא מפורשת, מינורית. בפוליטיקה של אז העוצמה מופגנת באיפוק, ברמיזות, בהקרנת כוח ולא בשימוש בו. הוויתור של ארה"ב על מימוש כוחה המיידי, הוא שמקנה לה עוצמה אסטרטגית. המערכת הבינלאומית צריכה להתהוות במערכות של בריתות והסכמים שהעוצמה האמריקנית מספקת להם רקע כללי וחוקי משחק, לא כוח אקטיבי שמזיז את הכלים.
טראמפ מייצג גרסה הפוכה. הכוח עבורו הוא אמצעי יומיומי להשגת מטרות, וההיגיון המסדר של המערכת העולמית. הוא לא משוחח ערכים, לא מתעניין ביחס לנשים בערב הסעודית או במעצר מנהיגי אופוזיציה בטורקיה. בעולמו שלו מדינות העולם מסודרות לפי שני פרמטרים בלבד: עוצמתן היחסית, והמוכנות שלהן לקבל את מרותו. במכפלה של שני גורמים אלה נמצאת התועלת שלהן. הוא מטיל מכסים, מאיים, והאמת היא שבמקרה של איראן – גם שולח מפציצים.
כך גם ההפרדה בין עוצמה אישית לשלטונית נמחקת, וזה הרבה מעבר למטוס בואינג במתנה. בישראל נחקרים קשרים לכאורה בין קטאר לבין יועצים בלשכת נתניהו. בארה"ב אין כל צורך לחקור: ג'ארד קושנר, שהיה אחראי להסכמי אברהם, קיבל ממדינות המפרץ מיליארדי דולרים לקרן עושר שהוא הקים ומנהל. סטיב וויטקוף עשה עסקים במפרציות לפני, וימשיך לעשות אותם אחרי. טראמפ מתבדח עם שליטי המפרציות על ההון שלהם. אין תחכום או עידון של 'כסף ישן'. החזקים והעשירים ביותר ישלטו כי הם החזקים והעשירים ביותר.
ההסכם הוא רק פלטפורמה
זו הסיבה שהעיסוק המתמיד בשאלה מה בדיוק כתוב במסמך ההסכם של טראמפ הוא מיותר. טראמפ מקים מערכת עולמית חלופית לזו של המוסדות, ההסכמים הרשמיים והגופים הגלובליים. זו מערכת תועלתנית, דינמית, המבוססת על קשרים אישיים והסדרים שנעשים ישירות מולו.
במזרח התיכון, יותר מכל מקום אחר, התמונה הזאת התממשה: חצר ביזנטית של מדינות הנאבקות על תשומת ליבו, ומבקשים את הסכמתו. ההסכם, שרבים מסעיפיו כנראה בכלל נכתבו במקור על ידי אנשי ממשל ביידן, הוא בסך הכל פלטפורמה. אף אחד לא חושב שטראמפ יגביל את עצמו ביחס להסכם זה או אחר שנחתם בעבר – אלא רק ביחס לחישובי עלות תועלת בזמן הווה.
קשה לדעת לאן זה יוביל. כל אפשרות בין שלום עולמי למלחמת עולם תקפה. קשה לקבל את טראמפ הדמות בתור מנהיג העולם החופשי. אדם נרקיסיסט, שבז ליריביו ולמיעוטים, לא היה מוכן לקבל את הפסדו בבחירות, לא מחזיק בכבוד לאמת ורומס כל חוק או נורמה. רבים בארה"ב, המזהים סכנה אמיתית לדמוקרטיה, פתחו במחאת "אנחנו לא רוצים מלכים", וזכו לסרטון תגובה שקשה לתאר במילים.
הכל עוד ישתבש – אך ההישג הושג
אבל צריך להודות ביושר: במבחן תוצאות הביניים של המזרח התיכון זה הצליח. טראמפ הכניס את כל הצדדים בכוח למסגרת שהוא קבע, הפעיל לחץ כבד על נתניהו, וכפה תנאים על חמאס דרך המתווכות. הוא הפסיק מלחמה עקובה מדם, לפי עקרונות ראויים – פירוז, החזרת החטופים, שיקום ופיתוח כלכלי ודה רדיקליזציה. השלום של טראמפ הוא לא שלום של הרמוניה, אלא של איזון אינטרסים (בכך הוא דומה למדינאי אמריקאי גדול אחר, הנרי קיסינג'ר). הדרך עוד ארוכה, הדיבור על 'שלום במזרח התיכון' מנופח, והכל עוד ישתבש, אבל אי אפשר לשלול את ההישג האדיר שכבר הושג.
אם הייתה נבחרת היריבה שלו קמאלה האריס, שמדברת ליברלית שוטפת ומבטיחה מאבק לעולם צודק, אפשר להניח שהמלחמה לא הייתה מסתיימת. השבוע, כשנשאלה האם ישראל ביצעה רצח עם בעזה, השיבה האריס תשובה מתפתלת שנשמעת קרובה מאד לכן, מה שמעיד כשלעצמו על אובדן דרך. אבל האמת היא שזה מעבר לכך. גם ממשל דמוקרטי אוהד יותר לא היה מצליח להשליט סדר באזור. הגישה העקיפה והרכה יצרה תנאים למלחמה אינסופית, במזרח התיכון, ואולי גם בין רוסיה לאוקראינה. הגישה הכוחנית, האנטי ליברלית והבלתי מעודנת, של טראמפ, השיגה יותר תוצאות.
האהדה לטראמפ משקפת כמיהה למשהו אותנטי, בוז לשיח ערכי שלא מקדם ערכים, סלידה מהבטחות שהתגלו כמוטעות. אפשר לראות בו כגילום של כוח שחותר תחת הסדר הבינלאומי הקיים, או בהשאלה מהפסיכולוגיה, מהלך דה סובלימציה קולקטיבי. טראמפ והתנועה הפוליטית שהוא מייצג מציעים פתרון מסוכן ומלא פגמים כשלעצמו. יש בו סכנה אמיתית של קריסת הדמוקרטיה, והוא מפורר את ברית העולם המערבי. הוא מבזבז במזומן את האשראי שבנתה ארה"ב במשך עשורים, באופן שכלל לא בטוח שיהפוך אותה למעצמה עולה שתמשיך לשלוט בעולם. אבל לזעזוע של המערכות הלא מתפקדות האלה יכולים להיות גם צדדים חיוביים.
אז האם זה טוב או רע? כנראה שכרגע שני הפוטנציאלים עדיין קיימים. מלחמת עולם, שלום עולמי ומה שביניהם. למרבה הצער את התוצאה יהיה אפשר לדעת רק בסוף הסיפור. בחשש האמריקני מסוף הדמוקרטיה אפשר לראות אפשרות אחת. בתקווה הזהירה בישראל אפשר לראות אפשרות אחרת.
