בחדר קטן ביישוב מדרום לירושלים יושבים רב מגוש עציון ושיח' משכם סביב שולחן עמוס ספרי קודש, ודנים בסוגיה רבת משמעות במשך שעות. זו אינה פנטזיה, אלא פרויקט ארוך שנים שעומל עליו איש החינוך אמיר תדמור. "הדתות הן לא הבעיה", הוא אומר ל'דבר', "הן חלק מהפתרון".
תדמור, שעבד עם ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ובמשך עשרים שנה פעל בחינוך לשלום יהודי-פלסטיני, עוסק בחמש השנים האחרונות בהקמת בתי-מדרש יהודיים-מוסלמיים, פרויקט שעבר טלטלות רבות מאז המלחמה, הופסק, הוקם מחדש תחת אכסניה שונה ועבר לזום. "אנחנו מפגישים רבנים עם שיח'ים", הוא מספר. "יושבים יחד עם המקורות, המקרא והקוראן, וגם התורה שבעל פה והחדית', ולומדים יחד את אותה סוגיה במקורות שונים, ומוציאים מסרים של פיוס. וכל זה מתוך הטענה שהיהדות והאסלאם הן דתות אחיות".
המטרה, לדבריו, היא להעיר את הרוב המתון בקרב היהודים והמוסלמים. "למדנו מיהושפט הרכבי, שהניצים מחזקים אחד את השני. הם מצמיחים קיצוניות בשני הצדדים, ומפתחים שפה משותפת של קיצוניות. זה שיח צעקני של מיעוט, כי רק שיח קיצוני יוצר כותרות. הרוב רוצה לחיות בשקט, אבל הוא נשלט על ידי הצעקות של הפונדמנטליסט. אנחנו רוצים לחבר ולבנות כוח נגד הקיצוניות. לא לבטל את הקול הקיצוני, אבל להפוך אותו לשולי יותר".
"חיכה להם מארב של נערי הגבעות כל הלילה"
היכרותו של תדמור עם בתי מדרש בין-דתיים החלה לדבריו במקום לא צפוי – בגוש עציון. "מעולם לא הייתי בגוש עציון, ולא במקרה", הוא אומר. הוא הוזמן לבית המדרש 'שורשים', לבקשת הרבנית הדסה פורמן. "זה ארגון הממשיך את דרכו של בעלה הרב מנחם פרומן ז"ל. באתי וראיתי משהו פנומנלי, קשר של כבוד והיכרות עמוקה בין מתנחלים לתושבי הכפרים בסביבה".
תדמור הצטרף להקמת הפרויקט. "התחלנו עם שיח'ים ורבנים מהסביבה. לאט לאט אני רואה שמגיעים מדרום הר חברון, מג'נין ומשכם. השמועה עברה מפה לאוזן. נוצר סניף פעיל בבקעת הירדן ובשומרון".
ואז הגיעה המלחמה. "זה הפך קשה ביותר. חרקנו שיניים והתעקשנו להמשיך. אני זוכר ששנה אחרי שהתחילה המלחמה קיימנו דיאלוג, אחרי הפסקה. החוויה הייתה קשה. אבל החברות נשארה. כשהתחלנו לדבר על המצב זה התפוצץ. הפך בלתי אפשרי. אבל במישור האישי, הקשר המשיך להיות חזק". בצומת הזו החליטו בבית המדרש לא לשוחח על המצב, ולהתמקד בשמירה על הקשר האישי.
בסופו של אחד המפגשים, מספר תדמור, הם חששו לחיי הפלסטינים שחזרו לביתם. "חיכה להם מארב של 'נערי הגבעות' כל הלילה, הם היו בסכנת חיים. זה הרגע שהחלטנו – די, עד כאן. נמתין לימים טובים יותר".
פעולת בית המדרש 'שורשים' פסקה, אך תדמור לא נכנע. "כל דבר כזה הוא תהליך עם נסיגות. אחרי שלוש שנות פעילות בהחלט ראיתי התרחקות. צריך יכולת נפשית להתגבר על נסיגות. צריך אורך נשימה".
בשנה האחרונה הקים את בית המדרש היהודי-מוסלמי למזרח התיכון במסגרת תנועת הנורמליזציה, הפעם בשיחות וידאו. "נסעתי לסעודיה ולאמירויות. יצרתי שותפויות. חזרתי למתכונת של מפגשים בזום. בית המדרש פועל בתנאים הרבה יותר קשים. אני ממשיך להפגיש רבנים ושייח'ים מכלל המזרח התיכון, מסוריה מלבנון, מסעודיה, מאמירויות. פתאום מגיעים אליך ממרוקו, אינדונזיה והודו. מתארחים אצלנו גם אומנים וסופרים".
"רבין שינה את דעתו, והתחיל תהליך היסטורי"
תדמור היה ראש האגף ליחסים בינלאומיים במשרד הכלכלה בממשלת רבין ואח"כ במשרד רה"מ. "משרד הכלכלה קיבל את כל הפרויקטים להצמיח את השלום מהקרקע. יצחק רבין הדגיש את ההפרדה, אלה יחיו פה, אלה יחיו שם. יהיו סידורים כלכליים וסידורי ביטחון וכל אחד יבנה את חייו. הוא פיתח את התפיסה כאיש ביטחון". הוא מדגיש כי שיתוף הפעולה הביטחוני הציל ומציל עד היום אלפי ישראלים.
"אחרי שהצליח לשנות את דעתו, הוא התחיל תהליך היסטורי", אומר תדמור על רבין. "הוא הבין שיש פה עם, צריך להכיר בו ולכבד אותו. מנהיג שמשנה את דעתו ומתאים את עצמו למציאות זה דבר נדיר". לדבריו, כל הסכם שלום עתידי יהיה מבוסס על הכרה הדדית, תיאום ביטחוני והסכמים כלכליים. "יכול להיות שזה ייקח הרבה שנים אבל זה יבוא. יש סכנה מובהקת שהקיצוניים יצליחו להפוך את הסכסוך לסכסוך בין דתות. וזה יהפוך את הסכסוך לסכסוך ללא פתרון. צריך להתגייס ולעשות הכל למנוע את זה".
הוא מספר שלאחר פגישה ארוכה עם חבר המחתרת האירית, הוא שאל אותו מדוע המתינו 26 שנים לפני שחתמו על הסכם השלום. "הוא חייך ואמר,'No Leadership, No Leadership'. מנהיגות היסטורית זה דבר שצריך לחכות לו עשרות שנים. לישראל היו שלושה מנהיגים היסטוריים: דוד בן גוריון, מנחם בגין ויצחק רבין. כאלה שמשנים את מהלך ההיסטוריה. מנהיגות היסטורית זה לא רק איך האדם עומד מול קהל, זה כנראה הכרחי. הייתי עם רבין ברגעים קשים, זו היכולת לשאת על הכתפיים משא כבד מנשוא, לקחת אחריות ולחתור למגע לכיוון פתרון הבעיה".
אבל גם מנהיג טוב לא יחולל שינוי אם אין תמיכה מהשטח, לדבריו. "לרבין לא היה את זה מספיק, גם לבגין. אני טוען שהעמותות שעושות עבודה בשטח הן שיספקו את התמיכה מלמטה, כשתגיע השעה".
בטיולו ביפן נפגש תדמור עם טייס קמיקאזה לשעבר. הטייס סיפר לו שהתנדב כתלמיד תיכון לצבא היפני לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. "הטייס סיפר לי: 'אמרו לי שעוד עשרה ימים אצא למשימה ההיסטורית שלי. לא ישנתי בלילות מרוב התרגשות. פתאום באים אליי ואומרים לי המלחמה נגמרה, מצטערים. צרחתי ובכיתי, אמרתי שאני לא מסכים'. שאלתי אותו איך הוא מסתכל על כך היום. הוא שם יד על הכתף שלי ואמר,'We were brainwashed'".
"אני לא הולך להביא את השלום", הוא אומר, "אני מצליח לתרום משהו וליצור מעגלים שהולכים ומתרחבים". המאבק בקיצוניות בנסיגה, הוא מוסיף. "לא נבטל את הקיצוניות, זה לא מציאותי, אבל אפשר לדחוק אותה לצד. זו בהחלט תחילתה של דרך".
"אוהבים להגיד פה שהסכסוך שלנו שונה מהאחרים, זה לא נכון"
תדמור מביט על ההיסטוריה המשותפת ליהודים ולמוסלמים ושואב תקווה. "יש לנו, נאמר בהכללה, 1,400 שנות היסטוריה משותפת. מתוכן כ-1,300 שנה, עד תחילת הלאומיות, היו סבירות, יחסית ליהודים תחת הנצרות. היו גם פוגרומים, אבל בדרך כלל היה כבוד לאהל אל-כיתאב, לעם הספר, והיו הרבה מקרים שבהם היהודים יכלו לצמוח ולעלות למשרות גבוהות במערכת השלטון".
הוא לא מוחק את מאה השנים האחרונות. "יש 100 שנות סכסוך, סכסוך לאומי. כאן הדברים הופכים הרבה יותר מורכבים. ויצמן ופייסל (אבן חוסיין, י"ש) הבינו לאן זה הולך. וברגע האחרון הם ניסו להגיע להבנות, לפני שתהיינה פרעות. פייסל דיבר על הברכה שבציונות לטובת כל המערכת האזורית. הם כשלו. אדם קיצוני אחד, ח'אג' אמין אל-חוסייני, הצליח להפוך את הקערה על פיה. הוא הרים את קרן השנאה, עד היום הזה. ואז גם באה התגובה היהודית של שנאה".
לדבריו, לישראל יש מה ללמוד מסכסוכים בעולם כמו הסכסוך בצפון אירלנד, בדרום אפריקה ובין הודו ופקיסטן. "אוהבים להגיד פה שהסכסוך שלנו הוא שונה, זה לא נכון. במה הוא טוב מכל הסכסוכים האחרים? בכל המקומות האלה חשבו שהיריב הוא מפלצת או חיה דו-רגלית, חיידק והצליחו לשנות".
