בשעת ערב מאוחרת, באמצע השבוע, עומד גשר רוקח בצפון תל אביב כמעט שקט. בדרך כלל, אפילו בשעות כאלו, מדובר באחד מנתיבי הרכב העמוסים בישראל. ההשבתה שלו ליממה וחצי נועדה להנפת, הנחת וריתוך 360 טונות של גשר לטובת קו הרכבת הקלה החדש ('הקו הירוק'). במקום רכבים, את האזור מכסים מנופי ענק, כל אחד מהם בגובה של בניין קטן. העובדים שמהלכים בין המנופים, קסדות לבנות לראשיהם, נראים קטנטנים במבט מגבוה.

עבור רוב העוברים והשבים, השבתת עורק התחבורה בין חמישי לשישי נחוותה בעיקר כהפרעה זמנית לתנועה. אבל עבור העובדים מדובר בלילה מרגש שחודשים של עבודה מתכנסים לתוכו. וגם, לילה שבו טעויות קטנות עלולות לגרור עיכובים של חודשים בפרויקט בעל חשיבות לאומית.

"עכשיו זה הרגע הכי פשוט במובנים מסוימים", אומר ל'דבר' מתן פלד, מנהל אגף הקמה ב'קו הירוק'. "הסגר התנועה שהתחיל באחת בלילה תואם מראש במשך חודשים עם כל הגורמים – משטרה, עירייה, בתי חולים, חברות אוטובוסים. באותם חודשים היינו צריכים גם להביא לכאן אלמנטים מהדרום, ולהרכיב אותם פה לשני אלמנטים גדולים. כל זה סופר מורכב, עוד בלי לדבר על המלחמה. כשמגיעים להיום, הכול כבר ברור, כי תכנַנו את זה שעה אחרי שעה".

"אלמנטים" הוא הכינוי ההנדסי ל"דברים גדולים שבונים איתם". האלמנטים של הגשר כה גדולים ומאסיביים שנדרשו הובלות מיוחדות. הם הובאו לכאן חתיכה חתיכה במשך חודשים בידי חברת השינוע 'שלב', והורכבו לשני חלקים – אחד במשקל 240 טון, והשני במשקל 120 טון. "בשעות הראשונות אחרי החסימה, כל מה שעשינו היה לשנע את שני האלמנטים הגדולים האלו למקום. זה נשמע פשוט, אבל זה דרש מאיתנו להוציא חלקים מהכביש".

 "בסוף אתה צריך שהבנייה תהיה איכותית ועמידה לא ל-5 שנים, גם לא ל-20, אלא ל-100 שנה ויותר", מסביר פלד. הוא מבקש להודות על כך למפעל 'הגבעה' באשקלון, שם יוצרו האלמנטים: "הם לא הפסיקו לעבוד גם כשהם תחת אש כבדה מתחילת המלחמה, וכשכוח האדם שלהם צומצם בגלל מילואים. זו תעשייה ישראלית שצריך לשמור עליה, אני אומר את זה מדם ליבי".

בזמן השיחה פלד בדיוק בדרכו חזרה מהבית, אחרי שיצא לשעה קלה כדי להשכיב את ביתו לישון. אנחנו כבר כמעט 24 שעות לתוך האירוע, ובינתיים הוא מרוצה. "הקמנו את המנופים, כל אחד מהם זו עבודה מורכבת שהייתה צריכה לקרות במהירות ויסודיות", הוא מצביע לעבר מגדלי הפלדה העצומים. "אחרי זה הנפנו את הגשר. יש פה תיאום בין פועלים מכל מיני סוגים ומכל מיני גופים – מובילים, מנופאים, רתכים, מהנדסים, מפקחים, ואפילו שוטרי תנועה. האווירה טובה. האנשים יודעים שהם עושים משהו חשוב ביחד. לכן גם היה חשוב לי שעל הגשר יהיה שלט לכל חברה – שהפועל ירגיש שהוא חלק ממשהו". ולא פחות חשוב מזה: "הקבלן גם דאג לקנות שווארמה לכולם".

ניצוצות קטנים, מתח גדול

כשחוצים את הגדרות המקיפות את המתחם מגיעים למעין עולם שונה ומעט מפחיד. מנופים עצומים וכלי תחבורה גדולים מונחים ריקים, מחכים להפעלה מחודשת. בשלב הזה, לאחר שהונף הגשר, עבודתם של המנופאים והמובילים עוברת להילוך נמוך, ואת הבכורה תופסים הרתכים מ'הגבעה'.

הרתכים עולים בזוגות על הגשר עם רתכות, שמעלות ניצוצות במעין מפלים קטנים של גיצים. על אף שהמראה מרשים, הגשר כה גדול שקשה להבין איך ניצוצות כה קטנים משפיעים עליו בכלל. ממש מתחת לגשר, אנרגטיים על אף השעה המאוחרת, צופים ברתכים יגאל ג'אן, סמנכ"ל התפעול, ואמיר שמעוני, מהנדס החברה. "זה המאני טיים עכשיו", מסביר ג'אן ומתקשה להסתיר את החיוך. "הם עושים משמרות, איך ששניים יורדים ישר שניים עולים. זה הרגע שמבינים אם הצלחנו".

ג'אן מסביר שאמנם ההנפה נראית כמו הרגע הכי דרמטי, אבל הדרמטי באמת הוא רגע ההתאמה בין החלקים. "נראה שזה מתחבר גאוני כמו לגו", הוא אומר, ומצביע על גושי הגשר שהולבשו זה בתוך זה ועל עמודי התמך העצומים, אך הוא מסייג: "אבל על אף שהפלדה גמישה ואנחנו משחקים איתה, פספוס של כמה סנטימטרים יכול לגרום שיהיה צריך להרים מחדש ולסדר. זה בקלות עיכוב של חודש".

עם זאת, נראה שדברים מתקדמים לא רע. "כרגע אנחנו הרבה לפני הזמנים. ייתכן שנסיים לפני המתוכנן".

לפתע, בום מתכתי עז נשמע מאחד ממנופי ההרמה. הפועלים עוצרים ומביטים, וג'אן שולח את אייזן לבחון את זה. "אני לא מודאג", הוא אומר. "האנשים שלי יודעים מה הם עושים. משהו קטן כנראה נפל. אבל עשינו כל מה שצריך כדי שאף אחד לא ייפגע, כולל פקודת מבצע מפורטת". אייזן חוזר ומסמן לו שהכול בסדר, והעבודות נמשכות. "זה נראה לאנשים מסוכן, אבל אם עושים את זה יסודי זו עבודה די שגרתית, זה לא בשמיים", מסביר אייזן, שלמעשה עובדיו נמצאים די קרוב לשמיים.

לראות פתאום שזה חלק מגשר

ג'אן ואייזן כבר מנוסים בעבודות גדולות. "זה גשר חשוב, אבל בסוף זה 700 טון מקצה לקצה", אומר ג'אן בחיוך. "אנחנו בנינו גם את גשר איילון, ששם אמנם אין הנפה והשבתת תנועה, אבל זה 2,200 טון. בעיניי זה חלק מאותו מגה-פרויקט".

אייזן, שלמד הנדסת מבנה, הגיע לחברה כמעט בטעות. "הייתי בכמה ראיונות לתפקידים בבנייה אחרי התואר", הוא מספר, "ואז הייתי בריאיון אצל אבא של יגאל, איציק ג'אן, מייסד החברה". ג'אן מוסיף: "וגם בוגר גאה של הנוער העובד, כמו שהוא אוהב להגיד על עצמו". אייזן: "איציק לא קיבל אותי לחברת הבנייה שלו, אבל אחרי שיצאתי אמר 'הילד הזה, הוא מהנדס נכון? תלכו אחריו, תציעו לו לבוא לעבוד בחברה השנייה שלי, במפעל'".

השיחה נקטעת כשעובד מחברה אחרת, רוכב על קלנועית, ניגש לג'אן. "תבוא לאכול?", מציע הנהג המבוגר. "מה אתה עוד עושה פה? לך לישון!", צוחק ג'אן בקול. "תראה את 'אלקטרה' האלו, כל היום מסתובבים מסביב, חייבים לראות מה קורה". חברת 'אלקטרה' שאליה הוא מתייחס היא החברה המרכזית שמתכללת את הפרויקט. ג'אן ואייזן מנסים לסרב להצעה, אבל העובד מתעקש: "בוא, אני אכין לכם קפה, הבאתי חלב מהמשק. יש לילה להעביר".

"זה מטורף", אומר אייזן כשהקלנועית מתניעה בדרכה אל הקפה. "העבודה התחילה עוד בחול המועד, לפני 3–4 ימים, כשהתחלנו להגיע עם החלקים האחרונים. ועל כל 3–4 ימים כאלו, יש 3–4 חודשים של עבודה לפני כן, והכל מתנקז לזה. בדיוק היום אמרתי ליגאל שאני מתרגש להיות שוב בשטח".

"הוא לא היחיד", אומר ג'אן. "בעיקרון יש את מי שמרתכים את החלקים במפעל ואת מי שבונים אותם בשטח, אבל היה חשוב לי להזמין לכאן הערב גם חלק מהרתכים שעבדו במפעל. וגם למי שלא – לשלוח תמונות בקבוצה. שיראו חלק ממה הם. תחשוב מה זה בשביל בן אדם שכבר חודשים מרתך חלקים קטנים ממשהו, פתאום לראות שזה חלק מגשר".

אזעקות, מילואים ושיפצור נגמ"שים

לפי ג'אן, המכשול העיקרי להקמת הגשר לא היה הנדסי. "תדמיין לעצמך שהיינו אמורים להתחיל להעביר את החלקים האחרונים של הגשר רגע לפני עם כלביא, ואז פתאום יש לך ברקס של חודשיים. מה אתה עושה? איך אתה ממשיך מכאן? תוכניות של חודשים, תיאום בין עשרות גורמים, וצריך לתאם הכול מחדש. מה אתה אומר לעובדים?"

"גם בתחילת המלחמה היה קשה מאוד", נזכר אייזן. "חצי מהעובדים שלנו גויסו, גם אני גויסתי למילואים, והמפעל היה תחת אזעקות מתמידות. אבל במקביל, קיבלנו אינסוף הזמנות למיגוני בטון, לשיפצורים לנגמ"שים. יום אחד מתקשר אלינו איזה סא"ל, אומר 'יש לי ארבעה כלים בדרך אליכם. שפצרו אותם, הם ממשיכים משם לעזה'. אז שפצרנו. עשינו מקלט ובתוכו חמ"ל, החלטנו שמקבלים עבודות בלי קשר לכסף".

רק הגשר נשאר

כשהקלנועית חוזרת עם כוסות הקפה, ג'אן ואמיר מביעים שביעות רצון. "עוד לא חצות, ולא נשארו עוד הרבה סנטימטרים", הם מסבירים, ואפשר לחתור לסיום ההסגר. העבודות עוד יימשכו, אבל מבלי לחסום את התנועה.

ג'אן ופלד מרימים טלפונים, עושים עוד בדק מצב עם העובדים. אם לא יהיו בעיות, פלד לוחש, יהיה אפשר להתחיל לקפל את הרמפות, ואחריהן את המנופים העצומים, כלי התחבורה הענקיים, ואפילו להשיב את הגדרות והמדרכות למקומן.

כשהבוקר עולה, שעות מעטות לאחר מכן, התנועה שבה לסדרה. רשפי הגיצים דעכו, מפלצות הפלדה נעלמו כמו חלום, ומכוניות בגדלים רגילים נוסעות שוב על הכביש.

הכול כשהיה, מלבד הגשר החדש.