רונן אנגל, בן 54 בהירצחו, חבר קיבוץ ניר עוז שנפל כשיצא להגן על משפחתו בבוקר 7 באוקטובר ונחטף לעזה, נטמן היום (שלישי) בקיבוצו. אנגל הניח אחריו את אישתו קרינה, ושלושת ילדיהם טום, מיקה ויובל. הוא הושב לישראל ביום ראשון.

אנגל יצא בבוקר 7 באוקטובר להגן על משפחתו מפני המחבלים, כשברשותו תיק העזרה הראשונה של מד"א בלבד. התיק, שעליו חתום שמו, נמצא לאחר מכן מוטל בשטח הקיבוץ. רעייתו ובנותיו נחטפו אף הן לעזה ושוחררו לאחר 52 ימי שבי, בסוף נובמבר 2023. ארבעה ימים לאחר מכן נמסרה הודעה רשמית על מותו.

אנגל, חבר קיבוץ ניר עוז, נולד וגדל בתל אביב, וב-2010 החליט לעזוב את העיר לטובת חיי קהילה בקיבוץ בנגב המערבי, שם גידל את ילדיו. הוא היה אוהב טבע ואדמה, מתנדב כחובש במד"א, וידוע כחובב אופנועים שהכיר כל שביל בארץ. רונן היה צלם מוכשר, אהב לשפץ גרוטאות ולהעניק להן חיים חדשים, ונהג לומר: "זבל של מישהו אחד הופך לאוצר אצל מישהו אחר".

אנגל היה גם חובב אופנועים, אוהב טבע ובעלי חיים, ואיש משפחה מסור. לאחר מותו נתרם אמבולנס חדש על שמו, לזכרו של האיש שהקדיש את חייו להצלת אחרים. חבריו במד"א סיפרו כי אנגל "תמיד חייך, זה היה סימן ההיכר שלו".

בתו שורדת השבי מיקה אנגל ספדה לו: "אבוש, אבא שלי. אני כל כך לא רוצה להשלים ולהבין שאתה כבר לא תהיה איתי. שאני לעולם לא אזכה לחבק אותך שוב, שאני לא אזכה להיות איתך שוב, לקרוא לך אבא שוב. זה היה אני ואתה נגד העולם, ועכשיו אני לבד נגד העולם. העולם שקרע אותי למיליון חתיכות ואוכל אותי. איך אני אתמודד בלעדיך?

"אבא, אני חייבת להגיד לך שאני דומה לך מאוד, אבל תמיד ידעתי את זה, אבל עכשיו אני מבינה עוד יותר איך קיבלתי את האופי שלך, ההומור שלך, הרצון שיהיה צדק וללכת לפי הספר, ולא לחפש קיצורי דרך, לא לוותר על שום דבר גם אם קשה, וסורי, אבל החיים נורא קשים בלעדיך. אבל אין מה לעשות.

"אבוש, כמה אני אוהבת אותך. הלוואי והייתה דרך להסביר לך כמה אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך בכל איבר וגיד בגוף שלי, בכל נים ווריד, בכל נשימה שאני שואפת. ואיך בכל נשיפה אני נזכרת ברגע שסיפרו לנו שאתה מת – ממש אותה תחושה שאין חמצן, אין אוויר.

"ככה אני מרגישה כל יום, כל היום, כי אתה היית האוויר שלי החמצן שלי. אני באמת אהבתי אותך בלי סוף, ואני מתפללת שבעזרת השם לילדים שלי יהיה אבא כמוך – ממש כמו בסרטים, כי ככה אתה היית. אני רציתי שתישאר איתי לכל החיים.

"מה זה 18 שנה? זה כלום, זה קצת. עוד לא הספקתי בכלל לחוות איתך דברים, אני מסרבת לקבל את זה שאתה כבר לא תהיה איתי פה, שלא תוכל להחזיק לי את היד, לחבק אותי כשאני צריכה, ואלוהים יודע כמה אני צריכה אותך.

"מסרבת לקבל שאני לא אזכה יותר לחיבוק שלך או לחיוך שלך, אני מתגעגעת לחיבוק דוב ולאגרוף המחץ. זה כואב לי שלא אוכל לחוות אותך יותר. הריקנות הזאת שוברת. היא באמת שוברת. היא מרסקת והיא קשה, היא באמת באמת קשה. כל כך ריק פה בלעדייך, החיים כל כך ריקים, הנפש שלי כל כך ריקה, הגעגוע כל כך גדול וחזק שכואב לשאוף אוויר. כל כך כואב בלעדייך. נשבר ונפל חלק כל כך גדול מהלב שלי.

"אני מקווה שאתה יודע ורואה כמה אני צריכה אותך. אני באמת ממש צריכה אותך, לא רק שתהיה לידי, שפשוט תהיה איתי. אל תגיד לי כלום, פשוט חבק אותי, תסתכל לי בעיניים וכבר הכול יסתדר. נמאס לי כבר לבכות על או עם תמונה שלך, אבל אני אתן את הכול רק כדי לבכות איתך ולא עליך עוד פעם אחת. מתגעגעת לשיחות והודעות עידוד שלך, שתגיד לי שאתה אוהב אותי מאוד ושאתה מאוד גאה בי, במי שאני ובדרך שלי. אבל אבוש, אני החלטתי שאני חיה בשבילך. אני אעשה את כל הדברים, אני אראה את כל המקומות בשבילך, בשביל שאתה תוכל לחיות ולראות את כל הדברים שלא הספקת בתוכי. גם אני מתּי ב-7 באוקטובר, אבל רק אתה הפסקת לנשום. בעזרת השם ניפגש בגלגול הבא, תשמור לי מקום לידך, תחכה לי אבוש. כל כך לא הגיע לך הסוף הזה. אוהבת אותך לעד.

שורדת השבי קרינה אנגל, אישתו: "רונן שלי. איך בכלל מסכמים אותך במילים. איך נפרדים ממי שתמיד אמר יהיה בסדר. היית הלב של הבית, זה שידע להצחיק בימים הקשים עם חוש ההומור והאופטימיות הבלתי נגמרת שלך. שתמיד היה עם חיוך, עם משפט שנון שגורם לכולם להסתובב להסתכל עליך ולשאול אם זה אמיתי, ולשמוע 'אני דפוק אבל אופטימי'.

"החיים לידך היו לפעמים כמו הרפתקה, מתחת גבולות ולקחת אותנו לקצה, כי ככה היית. מלא באהבה, צחוק, עצבים, בלגן, חברים, מוזיקה, טיולים ונשמה גדולה. היית חבר ושותף גם לוויכוחים וגם לצחוקים גדולים. עכשיו הבית קצת שקט, אז אנחנו מנסים להיות קצת כמוך .

"כל חיוך של טום, מיקה ויובל הוא גם קצת חיוך שלך. אני מוצאת אותך במבטים שלהם ומדמיינת אותך איתנו כל רגע .אז אתה לא פה, אבל אתה איתנו בכל רגע. אז לא נפרדי,ם פשוט ניפגש בצד השני, כי always look on the bright side of life".

שורדת השבי יובל אנגל, בתו: "אבא, אני שמחה שחזרת, שתישאר לעולם פה בקיבוץ שכל כך אהבת. הקיבוץ שיש לנו זיכרונות כל כך טובים ממנו, כמו הפעם ההיא שנסעת מהר ואני עפתי מהג'יפ ואתה צילמת אותי נופלת וצחקת. כי כזה היית: תמיד צוחק מכל מצב, רואה את הדברים הטובים, המצחיקים, תמיד אופטימי ושמח. אבא, אלו היו עשר שנים קצרות אבל מדהימות, שבהן הייתי הבת הקטנה שלך. לוקחת איתי מיליון זיכרונות טובים ואלפי תמונות שצילמת שילוו אותי תמיד. אבא, אתה הגיבור שלי".