לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין נחקק בכנסת חוק יום הזיכרון ליצחק רבין, הקובע את היום כיום ממלכתי שיצוין במוסדות המדינה, בצה"ל ובבתי הספר. עם השנים נוצרה במערכת החינוך תבנית כמעט קבועה ליום הזה: כולם באים בחולצות לבנות, היום נפתח בשיעור מיוחד ונחתם בטקס שעליו אחראית אחת הכיתות. בטקס נשמע לרוב הנאום המפורסם של רבין על האלימות המכרסמת ביסודות הדמוקרטיה, מבוצע ריקוד ומושר שיר – בעבר היה זה "שיר לשלום", היום כבר מחפשים אחרים.

לאורך השנים נכתבו אינספור מערכי שיעור סביב היום הזה – על דמוקרטיה, על ראיית האחר, על הסכנות האורבות לחברה מפולגת. כמחנכת הומניסטית, אני רואה ביום הזה חשיבות רבה. עם זאת, אני תוהה כמה מהילדים והילדות באמת לוקחים ממנו משהו. כדי לחנך לראיית האחר ולמניעת אלימות, התכנים חייבים להיות רלוונטיים. רצח רבין הוא כבר היסטוריה רחוקה – זיכרון שההורים אולי עוד נושאים, אך הילדים והילדות שלנו לא. יש כיום תלמידים במערכת החינוך שאפילו הוריהם נולדו אחרי הרצח.

הם ידקלמו בכיתה שהרצח היה אירוע נורא, אבל האם יישארו עם מחשבה אחת מעבר לכך כשהשיעור ייגמר? האם יידעו מי היה רבין יום לאחר מכן? נראה שגם התכנים שהיום הזה מציע הולכים ומתפוגגים יחד עם דמותו. החברה שסביבנו היא הראיה לכך. אם יש דבר שהחברה הישראלית זקוקה לו היום – ואם יש שליחות אמיתית לחינוך – הרי זה קירוב לבבות.

ראיית האדם באשר הוא אדם, ללא קשר לדעה הפוליטית שלו, למגזר שממנו בא, לתפיסתו הדתית, לדתו או אפילו לקבוצת הכדורגל שהוא אוהד. לצערי, יום הזיכרון ליצחק רבין במתכונתו הנוכחית אינו מחנך לסובלנות. נדמה שאנחנו רק מתרחקים מהמטרה.

אפשר לעשות את זה אחרת: ב-2023 הצטרפתי כמאמנת לפרויקט "מנצחות ביחד", שמפגיש שחקניות כדורגל יהודיות וערביות. רגע לפני שהצלחנו להפגיש בין הבנות – פרצה המלחמה.

למרות החשש והלחץ מצד ההורים בבית הספר שבו לימדתי, הצלחנו לקיים מפגש ראשון. לא עשינו הרבה: שיחקנו כדורגל, אכלנו יחד ארוחת צוהריים וזהו. אבל נוצר שם משהו גדול. הבנות היהודיות לא דיברו ערבית, הבנות הערביות לא ידעו עברית, הן תקשרו באנגלית – ובחיוך. נוצר קשר אמיתי. לשמחתי הן נפגשו בשמחה במשחקים, וחלק מהבנות שומרות עליו עד היום דרך הווטסאפ.

זה מה שיכול לקרות אם במקום עוד טקס, ניצור מפגש. ביום הזה, בתי הספר יכולים לקיים מפגשים בין קהילות שונות: בית ספר חילוני יארח בית ספר דתי, יהודי יפגוש ערבי, ואפילו בתי ספר שונים באותה העיר ייפגשו. ומה יעשו יחד? בחצי השעה הראשונה – פשוט יכירו. בלי תיווך, בלי מבוגרים. אחר כך – פעילות היכרות קצרה ומובנית, ולסיום – משחקים משותפים בקבוצות מעורבות: מחניים, שבויים, משחקי קופסה.

מפגש עם האחר עלול להעלות קונפליקטים ולכן חשוב לעשות עבודה מקדימה. ראשית כצוות, להיפגש ולדבר על הפעילות, אבל גם על הקונפליקטים שאולי יעלו, ללא חשש. למשל שיח על האמונה באל מול חוסר אמונה, שיח פוליטי וכדומה. מניסיון אולי כדאי לתאם עם נשות הצוות של בית הספר המתארח ששני בתי הספר יקיימו שיחה מקדימה עם הילדים והילדות, ולהמליץ ולבקש במפגש הראשוני לכבד את השוני ולהתרכז בהיכרות ובכיף של המשחק המשותף.

אני לא בעד להימנע מקונפליקטים, להפך, אבל מאמינה שברגע שחברי השיח מכירים תחילה ורואים את הנקודות המשותפות, כשנקיים שיח על הקונפליקט, או כשהם יתקלו בקונפליקט במהלך החיים, הם יבואו רכים יותר, פתוחים לשמוע וגמישים למצוא פתרונות. יום הזיכרון לרצח יצחק רבין הוא יום זיכרון לאירוע היסטורי, אבל אם נרצה להפיק ממנו ערך חינוכי אמיתי – לא נוכל להסתפק בזיכרון. אסור לנו רק לדבר על סובלנות. עלינו לעשות סובלנות. להפגיש בין מגזרים, בין ילדים וילדות, בין לבבות.

מנהלות יקרות, יש סיבות לצערי להפיל את הרעיון – חוסר הסכמה של הורים, חוסר הסכמה פוליטי ולצערי לעיתים גם בעיות תקציב. עם זאת, בבקשה אל תשכחו את הסיבה שבחרנו לחנך, ואני מאמינה שבמפגשים כאלה מתקיים חינוך אמיתי לעתיד טוב יותר. פה הכוח שלנו ליצור שינוי של ממש.

נעמה כנר היא מחנכת ורכזת חברתית בבית הספר 'השיטה' ברחובות