לפני כמעט חמישים שנה, כאשר הייתה עדיין סטודנטית צעירה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, מצאה את עצמה יונה אליאן-קשת על במת האודישנים של תיאטרון הקאמרי. היא לא הספיקה להשלים את לימודיה, אך ניגשה לבחינות בעצת המורה שלה, השחקן האגדי עודד תאומי. על הבמה התרחש הקסם: בתוך דקות ספורות היא זכתה בתפקיד ראשי בהצגה "ביוגרפיה". מאז אותו רגע לא הייתה עוד דרך חזרה. אליאן-קשת חיה כבר חמישה עשורים בתוך עולם שבו חייה האישיים נשזרים ללא הרף בבמה.

בימים אלה משחקת אליאן-קשת בהצגה "אמא" בתיאטרון בית ליסין, שכתב וביים חברה מימי הלימודים, הלל מיטלפונקט ("את התרגיל הראשון באוניברסיטה עשינו ביחד"). ההצגה מגוללת את סיפורה של שלי, זמרת רוק שנעלמה מהבמות בעקבות חרם ציבורי. בתחילת דרכה היא הצליחה עם שיר אחד בלבד, אך באחד הראיונות הטלוויזיוניים השמיעה הערה בוטה שהביאה לסיום הקריירה שלה. מאז עזבה את הארץ, לטענתה, כדי לפרנס את המשפחה. בנותיה מפרשות זאת כנטישה. היא חיה על שברי תהילה, מופיעה מדי פעם בבתי אבות בארצות הברית, ומתקיימת בעיקר מזיכרונות.

כעת היא חוזרת לישראל בעקבות הזמנה להשתתף בתוכנית טלוויזיה נוסטלגית על מוזיקת שנות השמונים – הזדמנות שהיא רואה כקאמבק שיחזיר לה את כבודה. אלא שהחזרה הזו חושפת גם את השברים האישיים: מערכת היחסים עם בנותיה צפה מחדש כחשבון שלא נסגר מעולם: מבחינתן היא פגעה בהן; מבחינתה – כל מה שעשתה נבע מתוך הקרבה.

אליאן-קשת מתארת את הדמות כמי שנעה על התפר שבין פתטיות לכובשנות, בין שקרנות לפנטזיונריות, ומעוררת בעת ובעונה אחת חמלה ודחייה. "דאגתי מאוד שלא ישנאו אותה", היא אומרת. "כי על הבמה גם הגיבור הכי מפלצתי חייב לעורר אמפתיה". העבודה על ההצגה, היא מדגישה, הייתה עבורה המשך טבעי למחויבות רבת-שנים למחזאות מקורית – מרחב שבו, לדבריה, השחקן לא רק מגלם דמות, אלא גם יוצר אותה מחדש על הבמה. "אם אתה לא יוצר מתוך הבטן שלך, תמיד יהיה ביצירה משהו חסר".

אפשר לטעון שכיום התיאטרון הישראלי דווקא נוטה להעדיף מחזות מקוריים, וממעט להעלות קלאסיקות.
"העולם משתנה, וגם התיאטרון משתנה. אני בעצמי חוויתי את זה על בשרי. בעיניי אומנות יכולה לצמוח רק מתוך שורשים. אי אפשר לבנות תרבות על חיקויים – לא צרפתית, לא אמריקאית. במשך שנים ניסו כאן למחוק תרבויות. יידיש הייתה מוקצה, כמובן גם התרבות המזרחית. רצו לבנות 'ישראלי חדש', ליצור יש מאין. אני גם חושבת שהרבה פעמים כשאתה עושה קלאסיקה הכול כבר ידוע: מתי יצחקו, איפה יתרגשו. במחזה מקורי את יוצרת את הדמות מאפס, היא לא קיימת קודם. יש אנרגיה אחרת. את לא 'משחקת את הדמות' – את הדמות. מצד שני, גם כששיחקתי את אמנדה ב'ביבר הזכוכית', לא רציתי לראות הקלטות ולא חיקיתי אף אחת. עבדתי מבפנים. זה בדיוק מה שקורה עכשיו ב'אמא'. העבודה עם הלל הייתה פתוחה לגמרי. אנחנו ארבע שחקניות, נשים חזקות ודעתניות, והוא איפשר לנו להכניס את עצמנו אל תוך הדמויות".

החיים מעל החיים

את תחילת דרכה זוקפת אליאן-קשת למורה שלה, רפאל צבי. "הוא היה שחקן ב'הבימה' ותלמידו של סטניסלבסקי, אבל במסגרת האינטריגות שהיו אז הוא מצא את עצמו כמורה. הביאו אותו לעירוני ז', בית הספר ביפו שבו אני למדתי, והוא הקים שם חוג דרמה. עבורי הוא היה מנטור של ממש. הוא זה שהכניס בי את ההתייחסות למקצוע הזה כאל משהו שהוא מעל החיים – משהו נשגב, קדוש. אתה יודע למה קוראים לתיאטרון 'הבימה'? בגלל הבימה שיש בבית הכנסת! לא הרבה יודעים את זה. התחושה הייתה אז, בדור ההוא, שהאמנות היא מעין מדרגה מעל החיים".

אחרי שעזבה את הלימודים באוניברסיטה מצאה את עצמה אליאן-קשת בתוך האנסמבל של הבימה. "הצטרפתי לקבוצת הצעירים של הבמאי עמרי ניצן. עשינו את 'חלום ליל קיץ', 'הלילה השניים עשר', 'המטבח', 'חתונת הדמים', 'מעגל הגיר הקווקזי'", היא משחזרת. "עברנו מחזה אחרי מחזה, קלאסיקות מדהימות, וזה היה בית ספר אמיתי לשחקנים. התמודדנו עם טקסטים מורכבים ועם יצירות מופת. היום אין דבר כזה יותר. זה יצר שחקנים, זה יצר תיאטרון".

הפריצה הגדולה של אליאן-קשת הגיעה עם סרטו של ג'ורג' עובדיה "נורית", שבמהלך הצילומים אליו הכירה את בעלה ששי קשת. "'נורית' היה מהפך עצום בקריירה שלי. פתאום קיבלתי פרסום, הכרה, זה היה לא מהעולם הזה". בהמשך עברה גם לתיאטרון המסחרי של אותה תקופה: החליפה את דליה פרידלנד ב"בוטיק השקרים" והשתתפה בערב שהוקדש לשירי אדית פיאף. מאז היא שיחקה בעשרות סדרות וסרטים – "קסטנר", "מרחב ירקון", "זינזאנה", "ילדות רעות", "החברים של נאור" וכמובן "סברי מרנן". אליאן-קשת מציינת במיוחד את תוכניות הילדים האהובה "שלוש, ארבע, חמש וחצי": "אני לא אשכח כמה מאמצים הושקעו בתוכנית. חזרות, עבודה על הטקסטים. לפעמים אני חושבת על זה שפעם עשו תוכנית אחת בשבעה ימים, והיום עושים שבע תוכניות ביום אחד".

"התרבות בישראל לא מתוקצבת, ולכן התיאטרון חייב לשרוד איכשהו. בצרפת, למשל, יש את התיאטרון הרפרטוארי שעושה רק רפרטואר, ויש את הבולברד שעושה בידור. בגרמניה אתה יכול להעלות מחזה ארבע פעמים מול קהל נבחר וזה נחשב בסדר, כי המדינה תומכת. פה – אין"

את ימיה הראשונים בלהקת שחקני הבימה זוכרת אליאן-קשת היטב. "היינו באים לתיאטרון כל בוקר, גם אם לא הייתה חזרה. השחקנים היו דמויות, טיפוסים – כמו ניסים עזיקרי, למשל, שהיה כוכב ענק. ניהלנו שיחות על אמנות, פרצו בינינו מריבות, יצרנו חברויות. היה מה שנקרא גרין רום, והיינו מגיעים ומבלים שם שעות. זה מה שנקרא להתייחס לתיאטרון כאומנות שהיא מעל החיים. היו גם דוגמאות רעות: נשים לא ילדו כי הן חשבו שזו בגידה במקצוע. התיאטרון היה הרבה יותר ממקום עבודה – זאת הייתה הזהות שלך".

איך את מסבירה את השינוי שחל ביחס למקצוע?
"היום התיאטרון הוא מקום שאתה בא לעבוד בו. הכול מתקדם, כי באיזשהו מקום, מה שבאמת קרה הוא שהמקצוע שלנו הפך ליותר חולין. לטוב ולרע – אני לא באה לעצור את התהליכים האלה, אתה יודע, אבל אני מציינת עובדה. אין טעם ללכת אחורה, אתה מבין? אף אחד לא יעצור את הדרך שבה הדברים מתקדמים. אני מרגישה שההוויה שלי כשחקנית מגיעה משם, ועם הדור שלי זה יסתיים. בכלל, היום אנחנו קצת אמריקאים. אם תחשוב על זה, על כל מיני מאפיינים בהתנהגות שלנו, לא רק באומנות, אנחנו אמריקאים".

את מתגעגעת?
"אני לא מתגעגעת לכלום. אתה יודע כמה סדרות עשיתי? בכמה סרטים שיחקתי? אם יש שחקנית בעולם שעשתה כמות כזאת – היא בטח קנתה כבר את חצי אמריקה. תראה, אני מאוד אשמח אם יציעו לי עכשיו תפקיד בסרט כתוב היטב, אבל עם השנים בניתי קשר עם הקהל, סוג של הסכם ביננו: אני לא מרמה אותם, והם מאמינים לי. אז אני לא מחפשת מה שאין, אלא שמחה עם מה שיש. אני גם נורא נהנית לעבוד עם ששי. יש לנו תוכנית זוגית מצליחה בשם 'נוסטלגיה זה לא מה שהיה', זה שם שמבוסס על ספרה של סימון סיניורה. אנחנו מופיעים איתה כבר עשרים ושתיים שנה, תאר לך".

זוגיות ארוכה בחיים ועל הבמה.
"אנחנו מגיעים משני עולמות שונים לגמרי. הוא קיבוצניק מגליל-ים ואני דור שני לשואה. אז הערב הזה הוא מופע געגועים לשירים של פעם, עם אנקדוטות מחיינו, והקהל צוחק ושר איתנו".

הזכרת שאת דור שני לשואה. כמה את מרגישה שזה עדיין נוכח בחיים שלך?
"אני מנסה להיות האמא הכי טובה בעולם, אבל אני חרדתית ברמות מטורפות. זה החיסרון שלי. בכל מעיל שלי תמצא איזה 200 שקל במזומן. אם אני רואה אמבולנס מרחוק, שנוסע לכיוון הבית של הילדים, אני מיד מתחילה לדאוג. זה פצע פתוח אצלי. הוזמנתי פעם גם למוזיאון היהודי בפולין בוורשה. דיברתי על ההורים שלי וביקשתי מראש שלא יוסיפו לשאול שאלות – וכך היה. גם עשיתי פעם תפקיד בסרט הטלוויזיה 'דבר על מקום הימצאם', שכתבה חברה שלי נאוה סמל ז"ל".

לחפש את הדמות

כבר שנים שאליאן-קשת היא שחקנית תיאטרון בית ליסין. מלבד תפקידה בהצגה "אמא", היא משתתפת גם בקלאסיקה "יומן חוף ברייטון" מאת ניל סיימון ובבימויו של רועי שגב, המתקרבת להצגתה ה-150. "יש משהו בהכנה לתפקיד קלאסי, כמו אמנדה ב'ביבר הזכוכית' למשל שהזכרתי קודם, שמחייב אותי להיכנס לעולם אחר – עולם שלא שייך לי. אבל בסופו של דבר אני מוצאת את הדמות בתוכי. בכולנו יש שלל תכונות – הנדיב, הפחדן, הגיבור, השקרן, הדובר אמת. התפקיד שלי כשחקנית הוא לקחת כמה תכונות כאלה, להגדיל אותן, ולבנות מהן את הדמות. זה תמיד בא מתוכי. אני משתמשת בשדים שלי, בפחדים שלי, בגעגועים שלי. אני יכולה להשתמש בכל אלה כדי לווסת אותם דרך הדמות שאני משחקת. התהליך הזה הוא בעצם לדעת להוציא תכונה, להעצים אותה, ואז גם לדעת להחזיר אותה חזרה אחרי ההצגה".

"אני מנסה להיות האמא הכי טובה בעולם. אני חרדתית ברמות מטורפות. בכל מעיל שלי תמצא איזה 200 שקל במזומן. אם אני רואה אמבולנס שנוסע בכיוון הבית של הילדים, אני מיד מתחילה לדאוג"

אחד מתפקידיה הבולטים של יונה אליאן-קשת היה מרתה, גיבורת המחזה "מי מפחד מוירג'יניה וולף" מאת אדוארד אלבי. היא הופיעה בהצגה לצד ששון גבאי, בגרסה שתרגם אהוד מנור וביים הלל מיטלפונקט, שעלתה בתיאטרון ב-1997. מרתה נחקקה היטב בזיכרונה של אליאן-קשת, שנכנסה בתפקיד זה לנעליהן של שחקניות אייקוניות כמו אליזבת טיילור ואוטה האגן, שגילמו את הדמות בעבר על בימות העולם ובקולנוע.

"במרתה נגעתי בטירוף האמיתי שלי – וזה היה מסוכן. זו הפעם היחידה בקריירה שבה נזקקתי לטיפול אחרי תפקיד. כדי לגלם אישה שמגדלת ילד דמיוני, את חייבת לגעת במוח המטורף שלך. זה כאב גדול, אבל גם הוכחה שכל שאר התפקידים מבוססים על אותו עיקרון – להביא את עצמי, אבל במינון שאני שולטת בו".

יש הרבה מיתוסים כאלה סביב שחקנים טוטאליים, שמאבדים את עצמם בתוך התפקיד.
"זו רומנטיזציה מסוכנת. אנשים אוהבים לספר על שחקנים שהיו 'מטורפים' והלכו עד הסוף – אבל רובם לא שרדו, לא כשחקנים ולא כבני אדם. אני תמיד אומרת לצעירים כשאני נפגשת איתם: כדי להיות שחקן, אתה חייב להיות האדם הכי שפוי בעולם, אחרת זה לא משחק, זה אשפוז. כשהייתי צעירה באמת חלמתי למות בגיל 28 או 36, כמו כל האגדות. זה נראה לי רומנטי, כמו האמנים הצרפתים שקראתי עליהם בספרים, שחיו בעוני ויצרו מתוך סבל".

לאחרונה שיחקה אליאן-קשת בדרמת הפשע הבינלאומית "יהלומים" (Rough Diamonds), הפקה ישראלית-בלגית שנוצרה על ידי רותם שמיר ויובל יפת, ועלתה בשנת 2023 בנטפליקס ובתאגיד השידור הבלגי Eén. הסדרה, שנכנסה לרשימת עשר הסדרות הנצפות ביותר בנטפליקס עם עלייתה, מתרחשת ברובע היהלומים של אנטוורפן ועוקבת אחר משפחה חרדית המתמודדת עם קרע פנימי ועם מאבק על המשך קיומו של העסק המשפחתי. אליאן מגלמת את שרה וולפסון, אם המשפחה.

"כשהתבגרתי הבנתי שהחיים האמיתיים הם המשפחה, הילדים, הנכדים. זה העיקר. אגב, לא צריך להקל בזה ראש, ואני מודה שהתמודדתי עם השאלה הזאת לא אחת. אחרי ביקורות טובות על סרטים שבהם השתתפתי, קיבלתי כמה הצעות לנהל קריירה בארצות הברית, בהוליווד. בסופו של דבר, לכולן סירבתי. קודם כל כי היה לי ברור שאם אני אשחק באנגלית יקחו אותי לגלם איזו פליטה, לא את אמנדה או מרתה. בלי קשר, לא רציתי לגדל ילדים בלוס אנג'לס. זה לא מקום שמתאים לי. נשארתי כאן, במה שבאמת קסם לי, ואני מאוד שלמה עם זה".

הקרב על העוגה

את המאבק למען זכויותיהם של האמנים בארץ אליאן-קשת מכירה היטב מכהונתה כיושבת ראש איגוד אמני ישראל, תפקיד אליו נבחרה בשנת 2022. בארגון, שהוקם בסוף שנות ה-70 במטרה לייצג את אנשי הבמה והבידור בארץ, חברים שחקנים, זמרים, רקדנים, מדבבים, קוסמים ובדרנים. הארגון מייצג את האמנים מול מוסדות המדינה, הגופים המשדרים והתיאטראות, ופועל לשיפור תנאי ההעסקה והשכר שלהם.

"לאחרונה השתתפתי בדיון בוועדה בכנסת, שם באנו לבקש תמלוגים מהטלוויזיה. נטפליקס, למשל, הם משלמים בהרבה מדינות בעולם, וכאן לא. אמרתי להם: אתם מבינים שזה יכול לעזור מאוד לאומנים? למה שנטפליקס לא ישלמו כאן? אבל יש להם עסקנים ועורכי דין שנלחמים עבורם שלא ישלמו. וזה נורא מקומם, כי זה בכלל לא על חשבון תקציב המדינה".

יש תחושה שהתיאטראות בארץ פונים יותר ויותר לכיוון המסחרי, על חשבון יצירה חתרנית או ניסיונית.
"ברור. כי אין כסף. תראה, התרבות בישראל לא מתוקצבת, והתיאטרון חייב לשרוד איכשהו. בצרפת, למשל, יש את התיאטרון הרפרטוארי שעושה רק רפרטואר, ויש את הבולברד שעושה בידור – ולשניהם יש מקום, כי המדינה משקיעה בתרבות המון כסף. בגרמניה אתה יכול להעלות מחזה ארבע פעמים מול קהל נבחר וזה נחשב בסדר, כי המדינה תומכת. פה – אין.

"אני בעצמי השתתפתי במשלחות שפנו לשרי אוצר, לראשי ממשלות, לשרי תרבות – וזה לצערי לא עזר. אגב, היחיד שבאמת נתן כסף לתרבות היה זבולון המר. הוא הבין שתרבות היא הלב הפועם של העם. מאז? כלום. תמיד יש צבא, יש בריאות – ולתרבות לא נשאר. אז מה קורה? תיאטראות מעלים מחזות מסחריים כדי להתקיים. כל המנהלים האמנותיים הגדולים חברים שלי, ואני אומרת לך שזה לא באשמתם. זה פשוט המצב".

זאת באמת רק שאלה של כסף?
"יש דיסוננס גדול בין האומנים שאנשים רואים בטלוויזיה – שהם אולי מאית האחוז מהאומנים – לבין אלה שלא מצליחים לשרוד את המצב הנוכחי. 99.9% מהאומנים בישראל מתקשים לגמור את החודש. קח לדוגמה את התיאטרון, אחרי משבר הקורונה ובעקבות המלחמה מספר הצגות הקניינים ירד משמעותית, עד כדי 50%. היום, אם אתה שחקן צעיר, אתה חייב להשתתף בכמה הצגות במקביל כדי להתקיים, אם לא לעבוד בעבודה נוספת אחת או יותר".

אם היית יכולה לפנות למקבלי ההחלטות בישראל ישירות, מה היית אומרת להם?
"אני תמיד אומרת שהמדינה אוהבת את האמנים שלה רק כשהם מתים. פתאום משמיעים אותם, חוגגים אותם. למה לא להעניק את האהבה הזאת בחייהם? הרי תרבות היא נשמת החברה. זה מה שהחזיק אותנו כעם. אבל היום אין לזה מספיק הבנה, לא ביחס ולא בתקציבים".