משחקי הספורטיאדה ה-41 נפתחו היום (רביעי) באילת. כעשרת אלפים ספורטאיות וספורטאים ממאות מקומות עבודה החלו להתחרות היום ברחבי העיר, במגוון רחב של ענפים. המסורת ארוכת השנים, שחזרה אחרי שנתיים של מלחמה, היא הרבה יותר מעוד טורניר. חגיגת הספורט חרתה על דגלה את ההנגשה של משחקי ספורט תחרותיים להמונים תחת סיסמת הפועל הנצחית "הספורט לאלפים, ולא לאלופים".

השעה 13 בצהריים וילדים החלו לצאת החוצה מתיכון בגין בעיר הדרומית, מחכים בשמש הקופחת לאוטובוסים העירוניים. הם שומעים את הרעש שמגיע מאולם הספורט, ומביטים בתהייה על כמות גדולה של מכוניות ומוניות המגיעות לחניה. מחוץ לאולם הספורט עומדת קבוצה של נשים במדי קבוצת הכדורשת, עושות מתיחות ומדברות על הטקטיקה לקראת המשחק הבא. ילד קטן ניגש לאימו ומבקש ממנה סנדוויץ'. האם נכנסת פנימה לאולם הספורט, מוציאה מהתיק את הסנדוויץ' לבנה וחוזרת לחברותיה לקבוצה כעבור דקה.

כשמנכ"לית החברה עולה למגרש

את רעש העידוד האינטנסיבי שומעים גם מחוץ לאולם. כאשר נכנסים פנימה מגלים כ-70 אישה ואיש יושבים וצופים באחד משלושת המשחקים שנערכים במקביל במגרש. תשומת הלב ממוקדת בחלקו השמאלי של המגרש, שבו משחקות אל על מול פלאפון. כל נקודה במשחק קריטית, והעידוד רק מתגבר ומתחזק באקוסטיקה של אולם הספורט העירוני.

במדי קבוצת אל על משחקת דינה בן טל, מנכ”לית החברה. היא עולה למשחק כשעל חולצתה המספר הסמלי 787, כמו מטוס הדגל של אל על, הבואינג 787 דרימליינר. המגרש לא מבדיל בין השחקניות, ובן טל המנכ"לית משחקת יחד עם עובדות החברה ומובילה בדוגמה אישית את רוח הצוות והספורטיביות.

כדי להגיע לטורניר הכדורסל שנערך באולם הספורט של בית ספר ימין הרצוג, צריך לצאת מתיכון בגין ולעבור בין הסמטאות, עד שמוצאים את דגלי ההסתדרות והפועל מתנוססים בגאון. אולם הספורט הקטן לא ערוך לקהל גדול, והקבוצות 'פריגת' ו'מכס ומע"מ גוש דן' מצטופפות יחדיו על הפרקט.

השופט מזהיר את שחקני אחת הקבוצות שאין לקבוצה השנייה מחליפים, ומבקש משחק ספורטיבי ככל הניתן, שלא יסתיים בגלל פציעה מיותרת. בהיעדר מרחב גדול סביב המגרש, שחקני הספסל והמאמנים נצמדים לקיר, ועוד משחק יוצא לדרך. אין ביניהם שחקני יורוליג מקצוענים, אך התחרותיות וההנאה מהמשחק תופסות כל חלל במגרש.

"זה מגרש נטוש, אין שם אף אחד", קובע בנחרצות נהג המונית האילתי. "יש שם מגרש כדורגל, אבל אף אחד לא משחק בו. אתה כנראה טועה, אבל אני אחכה לך ואם אין שם אף אחד, אני אקח אותך ליעד הבא". כשמגיעים למתחם הקט-רגל, פוגשים את הנהג המופתע דגלי ההסתדרות והפועל שגם כאן, מתנופפים לאורך הכניסה למגרש.

השעה 14:00 בצהריים והקבוצות יוצאות להפסקה. הקבוצות שמשחקות אחר הצהריים מתחילות להגיע ולהיכנס למתחם צ'יל אאוט, שבו הם יכולים לשבת על פופים, לשתות משהו קר וליהנות מהחברה עד שיתחדשו המשחקים. קבוצת שחקנים יושבת במעגל, ומבקשת להצטלם.

השחקנים משדרות והעוטף מגיעים כבר 8 שנים: "השנה זה אירוע מיוחד"

"יש פה שחקנים משדרות ומהעוטף", מספר מאמן קבוצת אלביט מערכות, דודו בטיטו. "אנחנו כבר שמונה שנים משחקים בספורטיאדה. הם באמת משקיעים בה הכול מהכול". הוא מפרגן לארגון המעולה, ומספר שהשחקנים בקבוצתו עברו חוויות קשות במהלך 7 באוקטובר. "מבחינתי, השנה זה אירוע מאוד מיוחד. כל שנה אנחנו מתאמנים, והשנה עם כל מה שהיה, לא התאמנו אפילו פעם אחת. עברנו הרבה מאז שבעה באוקטובר, זאת הייתה תקופה מאתגרת ורעה, ובאנו לפה לפרוק, לנוח וליהנות, במיוחד אחרי שכולם חזרו הביתה, מה שכולנו חיכינו לו".

הוא מספר שהבן שלו כמעט נרצח במתקפת חמאס. "הוא היה בקיבוץ זיקים, אבדה איתו התקשורת לכמעט 12 שעות. הדבר האחרון שהוא אמר לנו היה 'אבא, אני מפחד, בוא תאסוף אותי'. היה ירי על הממ"ד שבו הוא שהה, עד שהוא החליט לצאת והצליח לעבור מאחורי הגב של המחבלים". אחרי שעות רבות של מתח, הוא קיבל טלפון מהשב"כ, והתבקש לבוא לאסוף את בנו מצומת אשקלון. "היו שם חיילים ורימוני עשן", הוא נזכר, "באתי במהירות, ועליתי על אי תנועה. באו אליי שני שוטרים עם M-16 וכמעט ירו בי. בני יצא מהג'יפ ונתן לי חיבוק שלא אשכח כל חיי".

בטיטו מסכם את השיחה ברוח אופטימית. הוא שמח להגיע עם קבוצתו לטורניר שהוא כל כך אוהב, אחרי שנתיים של מלחמה. הוא מביט בשחקנים שלצידו, מחייך ומוסיף: "הכי כיף שבעולם להיות פה, להניח את הכל בצד, ופשוט לבוא ולהנות".