חודשיים וחצי לתוך המלחמה, ביום השני שלנו בעזה, ישבנו בין חומות המגנן, והבטנו בפעם הראשונה על עזה החרבה באור יום. "מטורף", מלמל ד', חבר ותיק מהמחלקה, בזמן שעישנו, "זה הכי קרוב שהיינו לענבר מתחילת המלחמה".

מסביבו, שתקנו באי נוחות. המחשבה זעזעה אותנו. היינו שם, ארבעה חברים ששירתו עם ענבר הימן באותה מחלקה בשירות הסדיר, מחלקה שרבים מחייליה משרתים בגדוד המילואים שלנו. ד' שבר הסכמה שבשתיקה ששמרנו עליה כמעט מהיום הראשון: לא לדבר על ענבר. לא לדמיין מה קורה איתה, ולא לתהות אם החברה שלנו מהסדיר חיה או מתה.

על השתיקה העצובה הזו דיברתי עם אנשים מעטים מאוד. פחות מחודש אחרי אותה שיחה, נודע לנו שענבר, שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר, נרצחה.

לחלוק את הזיכרונות

מאז שענבר נחטפה, נעשו מאמצים להצניע ככל האפשר את השירות הצבאי שלה כחיילת קרבית ומפקדת בגדוד קרקל. כבר בשבוע הראשון של המלחמה החלה התכתבות ערה בקבוצת הווטסאפ של המחלקה מהסדיר, והתבקשנו למחוק מהרשתות החברתיות כל תמונה שלה במדים ואזכור לשירות, עד שהיא תחזור. וכך עשינו.

אבל הסיפור על ענבר, או 'היימן' כפי שקראנו לה בפלוגה, וההחלטה הנחושה שלה להיות מפקדת, הוא סאגה שכבר אז העסיקה וריגשה אותנו. בשישי האחרון, בטעם חמוץ-מתוק ובלא מעט בכי, השתתפנו, אותם חברים, בלוויה המאוחרת של ענבר. הרגשתי שעכשיו, כשהסוד נחשף, זה הזמן שנפסיק לחלוק את הזיכרונות האלו רק בין חברי המחלקה, ונספר גם על החלק הזה, היפה, המצחיק, ומעורר ההשראה, בחיים של ענבר.

"איזה כיף שיש פה גם קצת אמנות, כוסומו"

'היימן' הייתה דמות במחלקה שלנו, שלא חסרו בה דמויות צבעוניות. לי היא זכורה, בין היתר, בתור האדם הראשון שניהלתי איתו שיחה מהנה בטירונות. הגעתי באיחור של יומיים, אז לא הכרתי עדיין אף אחד. ישבנו כל המחלקה בצורת ח' על החול, בחום המזעזע של תחילת אוגוסט במדבר, ו'שיפצרנו' את הציוד הצבאי שלנו, כלומר שיפרנו אותו בכל מיני טריקים.

אני התיישבתי במקרה ליד ענבר, שהייתה לה צמה ארוכה של שיער פרוע. היא עזרה לי להשחיל שרשרת של דיסקית, ואז לעטוף אותה באיזולירבנד ולשרוף אותה. "ממש פינת יצירה", אמרתי לה בחיוך, והיא ענתה "ממש! איזה כיף שיש פה גם קצת אמנות, כוסומו!", וצחקה.

כך, בדיוק, ענבר (מימין) ניפחה את הלחיים שלה (צילום: אלבום פרטי)

את ה'כוסומו' היא אמרה בלחיים נפוחות ומבט כועס-מוגזם, כפי שנהגה לעשות בהזדמנויות רבות. כמובן שאחת המפקדות, שהריחה כיף ונחרדה, באה מיד להשתיק אותנו. אבל אני וענבר החלפנו מבטים צוחקים. לשנינו, כך גילינו בהמשך, הייתה נטייה לעצבן את המפקדים.

הומור חסר מעצורים, ראש מלא חלומות בהקיץ

ענבר הגיעה לפלוגה שלנו, שהורכבה מבני ובנות גרעיני נח"ל, משנת שירות ב'תנועת תרבות' – תנועה של אמנים מחנכים. בתחילת הטירונות הייתה במחלקה שלנו סטיגמה שלילית על מי שבא מהתנועה הזו. חלק מהמפקדים, ובעקבותיהם גם חלק מהחיילים, התייחסו אליהם בבוז מסוים, וראו בהם חיילים מוזרים, לא רציניים, "נפשושיים" ו"פריכים".

גם ענבר לא נמלטה מהסטראוטיפ הזה. היא אמנם הייתה אתלטית מאוד, אבל הכי 'תרבות', במלרע, שאפשר להיות. הייתה לה נפש אמנותית שאי אפשר היה להסתיר, במובן הכי עמוק של זה. טיפוס של רגשות גדולים, ואמונה עמוקה בחברות, שהמפקדים תפסו כנאיבית. היא הייתה צוחקת בקלות, מתעצבנת בקלות, כנה עד חוצפה, יצירתית ולא מתנצלת. ההומור שלה היה חסר מעצורים, והראש תמיד מלא בחלומות בהקיץ. בקיצור, המון תכונות שמזכות אותך בלהישאר שבת בבסיס.

"היא הייתה שלומפרית כזאת, כמוני", מספרת גל אטלס, אחת מחברותיה הטובות, "תמיד שוכחת דברים, תמיד הציוד שלה בבלגן, מתאמצת לעמוד בקצב. ככה הכרתי אותה. בלילה הראשון של הטירונות היא אמרה לי 'את ואני הכבשים השחורות של הכיתה. אנחנו צריכות להיות חברות', ובאמת, נהיינו החברות הכי טובות. והיא עבדה קשה, ונהייתה תותחית".

אינסוף כוחות

מבין החברות ב'תרבות' ענבר הייתה החזקה ביותר פיזית, ובמקביל בעלת הנפש הסוערת והחופשיה מכולן. היא שנאה עונשים, שנאה את המנטליות של תחרות שהייתה בין האנשים האתלטיים יותר בפלוגה, ושנאה שמתייחסים לא יפה לחברות מהמחלקה שהיה להן פחות קל.

אבל לצד שנאת התחרותיות, היה לה חשוב להצליח באתגרים הצבאיים. היא הייתה מעמיסה על עצמה המון, ועוזרת המון לאחרים. "ענבר רצתה להיות לוחמת, ואף אחת לא רצתה לבוא איתה לקרקל", מספרת תמר שכטר, שהייתה איתה בשנת שירות ואז במחלקה. "בלילות, לפני שהתגייסנו, היא הייתה אומרת לי שגם אני יכולה להיות לוחמת, ושאם יהיה לי קשה היא תהיה איתי בכל רגע. בסוף באתי איתה, והיא תמיד הייתה שם בשבילי. באחד המסעות שהיה לי נורא קשה, היא פשוט לקחה לי את הציוד שבדיוק היה תורי לסחוב, ורצה איתו, אפילו שלא רציתי להכביד עליה. היו לה אינסוף כוחות".

ענבר הימן (למטה משמאל) במסע בטירונות, עם רובה קלעים ואלונקה על הגב. "היא צרחה על כל מי שהציע לה עזרה שהיא מסיימת את המסלול עם האלונקה" (צילום: אלבום פרטי)

אטלס מספרת ש"ענבר רצה איתי בכל ה'בר-אורים' (מבחני כושר גופני – א"פ) שלי, עד שעברתי, למרות שהיא עברה בבר-אור הראשון בקלות". גם היא זוכרת את ענבר במסעות: "הם היו קשים לה מאוד, והיא הייתה נכנסת ל'קריזים' של לסיים אותם. באחד המסעות ענבר סחבה אלונקה כבדה, ובאזור הקילומטר ה-15 התחילה להשתרך מאחור. אבל היא לא הרשתה לאף אחד לקחת ממנה את האלונקה. היא צרחה על כל מי שהציע לה עזרה שהיא מסיימת את המסלול עם האלונקה".

גם אני זוכר את המסע הזה. ענבר ביקשה שאעזור לה להישאר בראש, אז כשראיתי אותה משתרכת מאחור, רצתי אליה ומשכתי אותה איתי קדימה. "לא רוצה!", היא צעקה עלי בעצבים, היכתה בי באגרופים קטנים, "אני לא הולכת יותר!". אבל אחרי פחות מרגע היא פתאום הסתובבה ורצה קדימה במהירות לא סבירה, שבה להוביל את הטור, והשאירה אותי ואת גל מחייכים בהלם. את המסע ההוא ענבר סיימה עם האלונקה. "היא גם כתבה לי שיר על 'חברות של אלונקה'", מספרת אטלס, "שמרתי אותו עד היום".

בשיר כתבה ענבר: "הקושי הנפשי יותר גדול מהכאב שממזמן כבר הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחוויה. ואנחנו ביחד זו לצד זו, צועקות בשתיקה של כאב". הוא מסתיים במשפט "מדהים אותי כל פעם מחדש איך מבט אחד יכול להגדיל את כל מה שמנסים להקטין".

השיר "חברות של אלונקה". "מדהים אותי כל פעם מחדש איך מבט אחד יכול להגדיל את כל מה שמנסים להקטין"(צילום: אלבום פרטי)

הייתה לנו בדיחה קבועה במחלקה, "היימן מזהה ברחן". בלהט שלה להפוך את התרגילים למעניינים ומהנים, היא הייתה מוסיפה, כאילו כחלק מתיאור הקרב, עוד ועוד מחבלים דמיוניים ש'זיהתה' כקלעית. מההתרגשות, היא הייתה חורגת מהשפה הצבאית, ובמקום לקרוא לעצמה 'שתיים', היא הייתה אומרת 'היימן'.

השחורה מכולן והצהובה מכולן

ההתעקשות של ענבר להיות חיילת מעולה, ולהוכיח שהיא יכולה להיות מפקדת, לא העלימו את החברה והאמנית שבה. היא השתתפה בערבי "במה פתוחה" שהיינו מארגנים בפלוגה, והייתה כותבת שירים ומציירת ציורים על קירות הפלוגה.

"היא הייתה הכי שחורה מכולן, והכי צהובה מכולן", מספרת לירי שניידר, אחת החברות מ'תרבות'. 'שחור' בסלנג הצבאי שלנו הוא מי ששבור, מבואס וציני מהצבא, וצהוב הוא חייל שמאמין במערכת ונחוש להוכיח את עצמו. "אחד המפקדים שלה בקו עודד אותה. הוא גם היה מפקד 'שחור' בעינינו, אבל אידיאליסט. ענבר בעצמה אף פעם לא הייתה צינית, אבל היא חשבה שצריך יותר מפקדים כאלו".

גם אנשים רגישים יכולים להיות מפקדים

לקראת סוף הטירונות, התבקשו התנועות השונות לבחור 'אחוזים', כלומר אנשים שיצאו לפיקוד. ענבר שכנעה את חבריה לגרעין שהיא צריכה להיות מפקדת. למרות שהם דאגו לה, כי ידעו שהיה לה קשה בטירונות, הם השתכנעו. אבל לענבר נכונה אכזבה – המפקדים לא היו מעוניינים שהיא תצא לפיקוד, לא היא, ולא אף תרבותניקית אחרת במחלקה. היא לא קיבלה את זה.

למרות שגם אנחנו במחלקה נעלבנו בשמה, לא חשבנו שיש מה לעשות עם זה. "עזבי, אולי זה באמת לא בשבילך", אמר לה מישהו, ואחרת אמרה "הפסד שלהם, זו מערכת דפוקה". בסיום ההכשרה, כשההקצאה הראשונה יצאה לפיקוד בלעדיה, היא הייתה קצת מבואסת. "לפחות את באה איתנו לקו!", אמרתי לה כשהתכוננו לעזוב את הבסיס. גם אני רציתי לצאת לפיקוד. היא ענתה בחיוך שזה באמת נחמד, עד להקצאה הבאה.

כמו הרבה אחרים בפלוגה, גם אני ויתרתי בהמשך על רעיון הפיקוד. היה לנו כיף חברתית בקו, המערכת התחרותית של הטירונות נראתה קיצונית, והרעיון לחזור לשם לעוד ארבעה חודשים נראה מבאס. "ובכלל, אחרי איך שהתייחסו אליכם כשרציתם לצאת לפיקוד", אמר אחד החבר'ה, "למה שתרצו עכשיו?".

אבל ענבר לא ויתרה. היא הייתה מתאמנת בהמון מרץ, ומדברת על זה עם כל המפקדים. היא הייתה אומרת באהבה לבנות הגרעין שלה שהיא לא תישאר איתן בפלוגה, אבל תהיה אחראית על הדור הבא של התנועה בגדוד. "חשוב לי שיהיו אחוזים מהתנועה שלי", היא הייתה אומרת, "חשוב לי להראות שגם אנשים רגישים יכולים להיות מפקדים, להיות דוגמה לחיילים כמוני".

אני כבר לא זוכר כמה מאיתנו האמינו שהיא תצליח, וכמה לא. אבל יום אחד מפקד הפלוגה שלנו זימן אותי לשיחה, והודיע לי שאני יוצא להכנה לקורס מ"כים, למרות שהבהרתי שאני לא מעוניין. כשיצאתי מהשיחה איתו, פגשתי את ענבר. "אנחנו יוצאים ביחד להכנה!", היא אמרה לי בהתלהבות. אני והחברים בפלוגה התרגשנו בשבילה, אבל חלקנו גם חששנו. "ומה אם היא לא תעבור את ההכנה, או את הקורס?", היינו שואלים בינינו, "היא תתאכזב ממש".

הראינו להם מה זה

המשמעת בהכנה הייתה קשה, אבל ענבר הסתגלה ופרחה. אני לא רציתי להיות שם, אבל היא הייתה חדורת מטרה ומרוגשת, והסתדרה נהדר עם כל המפקדים-לעתיד. היא הייתה בטוחה שהחלום שלה הולך להתממש. והיא צדקה: בסוף ההכנה הודיעו לה שהיא יוצאת לקורס הנכסף. אני הצלחתי להתחמק וחזרתי לחברים מהפלוגה.

ההכנה היתה החודש האחרון שלי עם ענבר בצבא. מאז 7 באוקטובר והמלחמה, הזיכרון שלו נצבע בצבעים קודרים. ענבר נרצחה ונחטפה. חייל אחר בהכנה היה אברהם חובלאשוילי ז"ל, או פשוט אבי, חבר כיתה שקט וצנוע שלימים הצטיין והפך לסגן מפקד גדוד קרקל. הוא נפל בקרבות הקשים ביום הראשון למלחמה. מפקד ההכנה היה סגן אלוף עלים עבדאללה ז"ל, אז סגן מפקד הגדוד האהוב על כולם, ולימים סגן מפקד חטיבה 300. הוא נפל בהתקלות בגבול לבנון, ביום השני למלחמה.

אבל אז, זו הייתה תקופה אופטימית. בפלוגה המשכנו לעקוב אחרי ההתקדמות של 'היימן' בקורס, עד שסיימה אותו בהצלחה. ראינו בכך ניצחון קטן של כולנו על המערכת הצבאית. אפילו חלק מהמפקדים התפעלו.

ענבר הימן (משמאל) בהכנה לקורס מ"כים. ניצחון קטן על המערכת הצבאית (צילום: אלבום פרטי)

"כשהיא סיימה זה היה סופר מרגש", נזכרת אטלס, "נסענו לטקס שלה, כל מי שהיה יכול. הדפסנו לכל המחלקה חולצה עם 'הימן מזהה ברחן', כולל להורים שלה. היא הייתה בהלם. כשאמא שלה נכנסה פתאום עם החולצה, היא התפקעה מצחוק, והתרגשה נורא". כשאחת החברות מ'תרבות' חזרה למוצב היא אמרה "הרגיש שהראנו להם מה זה", והזיזה את ידיה בתנועות אגרופים.

"וככה ברגע פתאומי, הנורה התנפצה"

ענבר שמרה על קשר עם חברות המחלקה שלה, ובייחוד עם חברות התנועה. בסרטון ששלחה אחת החברות אחרי הלוויה, יושבת ענבר באימון הגדודי, חודשים אחרי שעברה כבר לפקד על כיתה בפלוגה אחרת, במעגל של החיילות מתנועת תרבות. בלילה הערפילי בבסיס צאלים, ענבר ישבה ודיברה על חשיבות הקשר בין החברות בתנועה במחזורים השונים של הגיוס.

באחת המהדורות של העיתון הפלוגתי שלנו, שחברי 'תרבות' הובילו, פורסמו שני שירים שענבר שלחה במיוחד.

מפקדת עם מבט דואג

לא נשארתי עם ענבר בקשר מיוחד מאז שנפרדו דרכינו, למרות שהתראינו במקרה פה ושם. גם את החיילות והחיילים שלה לא הכרתי, עד לשבעה העצובה בה השתתפנו, חודשים מעטים לתוך המלחמה, כשנודע לנו סופית שנרצחה. לא הופתעתי לשמוע שגם עבורן היא הייתה דמות מיוחדת במינה.

המפקדת ענבר הימן (למעלה, שלישית מימין) עם חייליה. "לקח לנו זמן להתרגל, היה לה סגנון לגמרי שונה" (צילום: אלבום פרטי)

"היא הייתה מפקדת מדהימה ממש", מספרת נ', חיילת שלה מהטירונות, "לקח לנו זמן להתרגל, כי היה לה סגנון לגמרי שונה. אולי הרגע הכי אייקוני היא כשהיא הגיעה אלינו, מפקדת חדשה ישר מהקורס, עם נעלי ריצה. היא פתחה לנו המון זמן לריצה, כמעט בלי לחץ, ואנחנו עמדנו ובהינו בה, לא יודעים מה לעשות.

"היא תמיד דאגה לנו, כמו אמא אווזה. באחד המסעות סחבתי תיק לאו כבד, וברגע שהתחלתי ללכת איתו ונפלתי אחורה על הגב. 'היימן' פשוט לא הסכימה שאמשיך לסחוב אותו ונלחמה איתי שאתן לה אותו. אני ממש זוכרת את המבט הדואג שלה".

אל תשכחו אותי

כל זה קרה לפני עשור, בעולם המופרע, הלוהט, של הגדוד המדברי שלנו. למרות מרחק השנים, אני מקווה שהזיכרונות הפרומים, הפרועים, שלי ושל החברים, יאירו עוד צד של ענבר, למי שלא זכה לפגוש אותה בתקופה הזו.

כתובת וציור שהשאירה ענבר הימן במוצב. "אל תשכחו אותי" (צילום: אלבום פרטי)

בין התמונות של השירים, הכתובות והציורים בעמדת הש"ג של המוצב שלנו, אחת החברות מצאה משפט שענבר השאירה שם לפני שיצאה לקורס. "אל תשכחו אותי!", היא כתבה. היום הבקשה הזו מקבלת משמעות מצמררת. אבל אז, עם ציור קטן של חתול על ידו, המשפט הזה היה פשוט 'היימן' – אוהב ומלא כנות.

כזו הייתה ענבר. ואנחנו לא נשכח אותה.