תמיר אדר הובא למנוחות היום (חמישי) בקיבוץ ניר עוז. אדר, בן 38 בנופלו, היה סגן רבש"ץ וחבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, ונפל על הגנתו ב-7 באוקטובר. הוא הושב לישראל אתמול, אחרי שנשבה בידי ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. הוא הניח אחריו אישה, שני ילדים, הורים ושני אחים. אדר היה נכדה הבכור של יפה אדר, בת 85, שנחטפה אף היא לעזה ושוחררה בעסקת החטופים הראשונה. ההודעה האחרונה שלו לרעייתו הדס, שעות לפני שנהרג, הייתה: "את לא פותחת לאף אחד, גם אם זה אני שמבקש ממך לפתוח".

אביו משה אדר ספד לו: "תמירי אהוב שלי, חזרת סוף סוף הביתה. למקום שבו נולדת, וגדלת, והקמת משפחה. למקום שעליו נלחמת בגבורה עילאית עד שלא יכולת להם. אתה גיבור, גיבור אמיתי, יצאת בלי לשאול שאלות, כי איך אמרת לי פעם? אצלנו קודם כל עושים ואחר כך שואלים שאלות. הרבה שנים היינו יחד בכיתת כוננות. מטווחים ואימונים, ותמיד אמרו לנו שאנחנו מחזיקים מעמד עד שהצבא מגיע. והצבא לא הגיע.

"סליחה, תמירי, שקצת לפני עזבתי את כיתת הכוננות ולא הייתי איתך כשצריך. סליחה. היית ידען ומשקיען בעבודה ויורד עד הסוף לפרטים הקטנים. חסרים לי המפגשים הקטנים שלנו, בשדה על הדרך, משהו קטן כזה באמצע היום. אתה חסר לא רק לי, להרבה אנשים אתה חסר כל כך, אבל אתה גם נוכח אצל כולם. השארתי לך משהו קטן ומיוחד לשתות שתיקח איתך להמשך. רק שתדע שנטע ואסף מדהימים, מיוחדים, והם אתה. הדס שומרת ומגדלת אותם למופת. אוהב אותך".

אימו יעל אדר: "תמירי, אתה בבית. שומע? אתה חופשי בבית. שנתיים לקח לנו להחזיר אותך הביתה. אתה כאן בדשא שבו התרוצצת, לצד העץ שעליו טיפסת, מול בית התינוקות שאליו הגעת עם לידתך, ליד השבילים שבהם למדת ללכת, לרוץ, לרכוב על אופניים, על הדשא שבו התגלגלת בצחוק ושמחה בחגים, באירועים וסתם בשלולית של אחרי הגשם.

"תמירי, אתה כאן, בבית, משוחרר וחופשי לדרכך האחרונה דרך השבילים שבהם התהלכנו ביחד, שבהם הלכת עם הדס, אסף ונטע לעתיד ששרטטת, עתיד אחר ממה שהוא עכשיו.

"אתה במקום שבבוקר אחד השתנו פניו, המקום המוגן שבו גדלת ואהבת וטיפחת וגידלת הפך ברגע אחד לשדה קרב שאתה ממגיניו המובילים. בזכותך אנשים כאן חיים. אני מדמיינת אותך בתנועה מתמדת וממוקדת – כאן בשבילים נלחם בעוז רוחך ולא מוותר. מכירה אותך, ילד שלי – כשאתה עושה משהו זה בלי הנחות, עם אחריות עד הסוף. דמיינתי אותך אומר: 'ככה? זה או אני או הם!' והמשכת עד הסוף.

"פעם שאלתי אותך: 'תמירי, אתה חייב להיות בכיתת הכוננות?' וענית: 'אם אני לא והוא לא והוא לא – אז מי כן?' והמשכתי: 'וחלילה אתה לא חושש שיקרה לך משהו?' ענית כדרכך עם חיוך: 'אמא, תיאורטית את צודקת, זה יכול לקרות, מעשית, הסיכוי שיקרה משהו נמוך, הצבא מיד מגיע'. כלוחם, סמכת עליהם, כי כזה אתה. ובבוקר הזה היית שם לבד, עם קומץ חבריך. ועל הבוקר הזה עוד הרבה ידובר, אבל אתה תמיר תגיד לי: 'אימא, לא עכשיו, כל דבר בזמנו'. אז עכשיו זה רק אתה ואנחנו בדרכך האחרונה.

"ילד שלי, הפכת אותי לראשונה לאימא ולסבתא, אפשרת לי ללמוד ולצמוח דרכך, איתך למדתי על קיבוץ ולינה משותפת, ואתה היית הכוח שלי לא ללכת בתלם. רציתי אותך קרוב קרוב אליי, כנראה אז הרגשתי מה שלא ידעתי – יש לי אותך לזמן מועט. ובמעט הזה נכחת בעוצמה כילד שמח ואוהב מרחב וטבע וטיול, להתרגש מצב וציפור עיט, לשחק כדורגל וכדורסל, לטייל בשדות ולהכיר כל גידול, להיות אח נוכח ואוהב שרוקם קשרים קרובים, מיוחדים ושונים עם כל אחד מאחיך.

"היית בן ונכד, בן זוג ואבא כל כך נוכח ואוהב ומגן והיית חבר, חבר אמת – בילדותך ובבגרותך. קיבלת כל אדם באשר הוא וחייכת אליו ולעולם. ואני הסתכלתי עליך בגאווה, על הילד השובב שאכל את שולי החולצה ועשה פירור מחק בכיתה, איך גדלת לנער פעיל ומעורב ולבוגר אחראי ורציני בחוכמה רגשית וחברתית. כל כך אהבתי את תבונתך וראייתך את החיים, שבאו לידי ביטוי בשיחות העומק, בהרהורי הלב, בחיפוש משמעות ובהסתכלות על המציאות נכוחה – כזה היית תמיד. נוכח, לא בורח, מתמודד, חבר אמת, איש ישר ואחראי. את זה בנית בעצמך, בדרך שלך, בנעורים ובמסלול הצבאי כלוחם מצטיין.

"כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר באתי אל הבית שלך ושל הדס, ראיתי את ההרס והחורבן, ואז מעל הכול הציץ לי האלבום הירוק של גולני עם כל ההצטיינויות שלך ששמרתי, וחשבתי לעצמי – איזה מזל שהם לא ראו את זה. חששתי שאתה שם בשבי, וטוב שהם לא יודעים איזה לוחם היית. והיית שם, ולא דאגתי אם אתה רעב או מוכה – ידעתי שתעמוד בזה –  חששתי רק ללקיחת החופש שלך, כמי שזקוק למרחב, לשדות, לאוויר הפתוח. אז הנה אתה כאן, משוחרר.

"ואתה עכשיו אומר לי: 'אימא, תרחמי על האנשים, לא צריך לספר הכול', אז רק אסכם בכמה אני אוהבת אותך וגאה בך וזכיתי לגדל אותך. היית לי בן וחבר ומורה. תודה על 38 שנים שהיית איתי ותישאר שלי לעד. תודה ששמרת על הדס ואסף ונטע שהם אתה בשבילי. תודה ששמרת על אבא וסבא וניר ורני ונוגה.

"אני משחררת אותך בכאב ובאהבה גדולה, יודעת שבחרת – יכולת לברוח הביתה ובחרת להילחם, בחרת להגן, בחרת להציל חיים במחיר חייך. משחררת אותך בגאווה על מה שהיית ובהודיה על שהיית שלי. הגוף שלך נפרד אבל אתה נשאר, נשאר בי, אמשיך לגדל אותך בתוכי, תמשיך לפעום בי, להצחיק אותי, לדבר איתי, לפקוח עיניים גדולות כשנתרגש. תמיד תהיה איתנו ותמיד תהיה חסר.

"אוהבת אותך, ילד שלי. מבקשת ממך סליחה. סליחה שככה זה נגמר, סליחה שלקח לנו שנתיים להחזיר אותך. תדע תמיר, אני לא אשכח ולא אסלח, וכשאתה בבית, גם אמצא את הדרך לפיוס בתפילה שהמחיר ששילמנו לא יהיה לשווא, שאתה תהיה המצפן לתיקון, לאחדות כמו שהעם הזה התאחד להיאבק על השבתך והיום לתת לך כבוד אחרון – העם על כל גווניו. ואמן שהעם הזה יזכה ללוות בקרוב עוד 13 חללים בדיוק כמו שמלווים אותך היום.
אתה המצפן לאהבת אמת ופשטות החיים – בדיוק כפי שאתה – כי כמו שנהגת לומר: 'החיים פשוטים אם לא מסבכים אותם'. אוהבת אותך הכי בעולם, אימא".

נשיא המדינה יצחק הרצוג: "מאז יום האסון הנורא ב-7 באוקטובר, שמענו על גבורתם של לוחמי כיתת הכוננות, ואתה ביניהם, ובכל פעם התרגשנו והתגאינו מחדש. אני ניצב כאן כנשיא מדינת ישראל, ובפי בקשת סליחה ומחילה – סליחה על שנותרת, יחד עם חבריך, לבדכם אל מול מפלצות האדם. סליחה שרק כעבור יותר משנתיים אנחנו משיבים אותך הביתה. נשות ואנשי הקיבוץ המופלא – סליחה על שלא הגנו עליכם ועל אהוביכם באותו יום מר ונמהר".