עצרות הקוראות להשבת 13 החללים החטופים מתקיימות הערב (מוצ"ש) ברחבי הארץ. העצרת המרכזית מתקיימת בכיכר החטופים סמוך לבית אריאלה בשעה 20:00. עצרות גדולות נוספות מתקיימות בכיכר פריז בירושלים בשעה 20:30, בצומת שער הנגב (הקשתות) ובקריית גת. שורדי השבי איתן הורן ויוסף חיים אוחנה, ששוחררו לפני פחות משבועיים, הגיעו לכיכר החטופים.

"שנתיים של לילות בלי שינה, של ימים שבהם הלב לא יודע איך להמשיך לפעום. אבל הימים האחרונים, הם כבר עינוי", אמרה נעם כץ, ביתו של ליאור רודאיף שנפל בהגנה על קיבוץ ניר יצחק. "עינוי של נפש שאין לה מנוחה, של גוף שכבר נשחק. היום יש לי רק חלל גדול מדי בלב. ההסכם שעל השולחן הוא לא מושלם, אבל הוא הסיכוי הכי טוב שלנו. ברור לנו – אם ההסכם לא ימומש, אם נוותר על ההזדמנות הזו, נחזור למעגל דמים שאין לו סוף. עוד אובדן, עוד קברים, עוד לבבות שנשברים לנצח ואסור שזה יקרה. אנחנו לעולם לא נחזור להיות שלמים, אבל נוכל להיות עם שנרפא".

כץ סיפרה על גבורתו של אביה ושל טל חיימי, שנלחם לצידו בבוקר המתקפה: "כיתת הכוננות. קומץ של אזרחים חמושים באומץ ובאהבה לבית שהיו החומה האחרונה בין משפחות הקיבוץ לבין עשרות מחבלים. הם זעקו בקשר ליתר חברי כיתת הכוננות להגיע: 'עשרות מחבלים חמושים בשער הקיבוץ'. כל מי שהגיע נהרג גם הוא. בסיומו של אותו קרב, כשכיתת הכוננות הצילה את ניר יצחק, אבא וטל נחטפו יחד לעזה. השבוע טל הוחזר, ואבא, אבא עדיין שם."

רותם קופר, בנו של עמירם קופר , נשא דברים בכיכר החטופים ותיאר תיאור מצמרר: ״שבעה גברים, מיוזעים, מותשים. הצעיר שבהם בן 35. המבוגר בן 85. חודשים ארוכים חלפו מאז שוחררו הנשים והילדים, שחלקו איתם חללים צפופים, אפלים, מצחינים. והם נותרו מאחור. נלקחו קילומטרים מערבה, לתוך מחילה צרה, פחות ממטר רוחבה. אי אפשר לעמוד, אי אפשר לזוז. מרותקים למזרונים מעופשים, בצד אחד, שלולית שופכין. בצד השני, ג’ריקן מים שלא ראויים לשתייה. והייאוש מתחיל לחלחל. אין להם מושג מדוע ננטשו. יום בא, ויום הולך. הדממה משתלטת על קטעי השיחות. הגוף נחלש, הנפש בוגדת. והם נלחמים על כל דקה, על כל נשימה, בים אינסופי של ימים וחודשים. שוכבים ומחכים. ופתאום, המנהרה רועדת. פצצות חורצות את האדמה כמו סכין בחמאה. אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, קרובה יותר. הרעש מחריש אוזניים. האבק ממלא את הריאות. אי אפשר לראות, אי אפשר לנשום.

"בתוך המהומה, ההבנה מחלחלת: מזה, כנראה, כבר אין חזרה. הרעש מתרחק. האדמה נרגעת. נשימה זהירה חוזרת. אך הם אינם יודעים, שאחת מהפצצות חדרה בדיוק אל חלל המנהרה, מעבר לדלת הפלדה. ופתאום, האוויר נעלם. פיות נפערות בניסיון נואש לשאוף חמצן. אחד מאבד הכרה. שני מחרחר. האחרים מזהים מתוך החשיכה את שוביהם, מתקרבים, נשקים שלופים. והם יורים, מרססים לכל עבר. חותמים את גורלם. דממת מוות משתלטת על המנהרה. ורק האבק הדק צונח לאיטו, על גופות חטופים חסרי חיים, על מזרונים מעופשים. נצורים בסרקופג עזתי מקולל. מחכים לחיילים אמיצים, שיחלצו אותם, שיספרו את סיפורם, שיעידו על גורלם, שיחשפו את ההפקרות, את העלבון, את הבגידה. שיחזירו אותם לפחות הביתה, למנוחת עולמים בנחלתם. ועצמות אחד מהם, שעודן חסרות, מבקשות מאיתנו, מתריסות, מזכירות, שלא נסתפק בסיסמא. שלא נרפה מההבטחה. עד החטוף האחרון. עד החטוף האחרון״.

בעצרת נאמו גם ענת אנגרסט, אימו של שורד השבי מתן אנגרסט; נירה ואופיר שרעבי, אשתו ובתו של יוסי שרעבי שנהרג בתקיפת חיל האוויר כשהיה בשבי בעזה, והוחזר ארצה לפני כשבוע וחצי; אלון נמרודי, אביו של סמ״ר תמיר נמרודי שנרצח ב-7 באוקטובר, נחטף וגופתו הושבה ארצה השבוע; לישי מירן לביא ומשה לביא, אשתו וגיסו של שורד השבי עמרי מירן.

"כל כך קיוויתי שלא נצטרך להגיע לפה גם היום", אמרה בר, בתו של החלל החטוף מני גודארד, בעצרת בצומת שער הנגב (צומת הקשתות). "אבל המציאות שוב סטרה לי בפנים. ואיך מתמודדים עם הדיסוננס הגדול? עם השמחה שממלאת את הלב עם כל סרטון של השבים שחזרו הביתה למשפחות שלהם ועם הכאב הגדול שלא נגמר מזה שאבא עדיין לא פה? בזמן שמדינה שלמה חשה הקלה עצומה על חזרת החטופים החיים, אנחנו הרגשנו בצד השני של הלב הכבדה עצומה.

"במשך כמעט שנתיים הצלחנו להחזיק את זה, הצלחנו להיאבק, למחות, לזעוק, אבל עכשיו אנחנו מרגישים שאבד לנו הכוח. כל השנתיים האחרונות היינו כולנו במאבק לאומי על הזהות שלנו. המצפן הערכי שלנו לא נתן לנו לוותר. הבנו כולנו שלוותר עליהם זה לוותר עלינו. ועכשיו- אתם עדיין פה. המצפן שלכם עדיין מסמן את הדרך. כל הזמן הזה ביקשתי מכם להחזיק איתנו את התקווה. אבל האמת היא, שעכשיו ברגעים האלו אני צריכה שתחזיקו אותה במקומנו, כי הכוחות שלנו אזלו. רולטת המזל האכזרית שנעשית על חשבון אהובנו הורגת את התקווה שנשארה בנו והורגת את הנפש שלנו כל דקה. חוסר הוודאות הגדול שחיינו בו עד עכשיו שינה פנים, ועכשיו הוא אכזרי יותר מתמיד. ואנחנו מותשים, עייפים ועצובים.

גודארד סיפרה שבערב שלפני שחרור החטופים החיים התקשר אליה הקצין ממנהלת השבויים והנעדרים. הוא שאל על סידורי ההלוויה והשבעה, ואיך ירצו להיפרד מהאב שישוב לקבורה. "כבר התחלנו לתכנן ולחשוב איך ניפרד שוב מאבא, הפעם באדמת בארי אותה כל כך אהב. התחלתי לראות את סוף המאבק ותחילת השיקום שלנו. ובבוקר, באמת השתחררו כל החטופים החיים והלב שלנו התמלא אושר. אבל אז הגיעה הידיעה שרק ארבעה חללים משתחררים, ומאז אנחנו בסיוט מתמשך. חמאס ממשיך להתל בנו, לשלוט בנו ולעשות מה שהוא רוצה. כל לילה שיש ידיעה שמחזירים חללים אנחנו הולכים לישון עם תקווה גדולה שאבא חוזר, ומתעוררים בבוקר לידיעה שהוא לא חזר. שבועיים ללא שינה. אבא, הגיע הזמן שלך לחזור הביתה. פחדתי מהרגע הזה שתחזור במהלך השנתיים האלו, פחדתי שזה יהיה סופי, אמיתי. פחדתי שאפסיק לשמוע את הקול שלך בלילות, פחדתי שהמצפן שלך שנתן לי כוחות למאבק הזה ייעלם. אבל אבא עכשיו אני כל כך צריכה שתחזור".

בעצרת בצומת שער הנגב השתתפו גם מכבית מאייר, דודתם של שורדי השבי גלי וזיו ברמן ואלה חיימי, אשתו של טל חיימי.

בעצרת בקריית גת, שתקיים קהילת ניר עוז כמדי שבוע בשעה 20:30 בספורטק בעיר, השתתפו סילביה קוניו, אימם של שורדי השבי אריאל ודוד קוניו; זמיר חיימי, דודו של טל חיימי שנפל בקרב על קיבוץ ניר יצחק והושב לקבורה ביום שלישי האחרון; רננה גומא יעקב, אימם של הילדים שורדי השבי אור ויגיל יעקב, ואשתו של יאיר יעקב שנרצח ונחטף לעזה עד שהושב על ידי צה״ל כעבור 614 ימים.