האלבום החדש של איה כורם "עלינו לא שרים שירים (שיחה מדומיינת עם נתן אלתרמן)" מתכתב עם שיריו של נתן אלתרמן, אבל לא מדובר בגרסאות כיסוי או במחווה ספרותית. גם לא בשיבוץ, יפה ככל שיהיה, של מכתמים משירי אלתרמן בשיריה של כורם עצמה. היוצרת המופלאה, שכבר הוכיחה שהיא מסוגלת להתמודד עם ענקים כמו לאונרד כהן, אוחזת בשולי מעילו של אלתרמן, על הפאתוס הלאומי שלו, הנדמה לעתים כמנותק ותלוש מהישראליות של 2025. היא מטיחה אותו ארצה בעוצמה ותובעת ממנו להיות רלוונטי למציאות חיינו כאן ועכשיו.

היא תובעת ממנו להיות רלוונטי לחייל הפוסט טראומטי שחזר-לא חזר מהמלחמה: "בשעות בוערות של הלילה/ הוא שוכב ופניו אל הקיר/ ממלמל לעצמו עד הבוקר/ מבקש מתחנן ומזכיר" (אליפלט 2.0); וגם לאישה המחכה לו: "כי הם אמרו לנו 'ביחד ננצח' / ואין יודע לאן הם נעלמו כולם" וגם "היינו מייללות כמו תן אל הירח / אבל זה כנראה יעיר את הילדים", בשיר הנושא של האלבום; ורלוונטי לאם שבתה חטופה בעזה: "על שפתיה תלויה צעקה / מערבה משם, יש חולות ויש ים / ובתה הקטנה מחכה" (שלוש אימהות).

כורם תובעת מאלתרמן רלוונטיות גם לאזרחים כולם, בתחושת הנטישה ובתקווה הגדולה שלהם. לא רק בפסגות הקושי של השנתיים האחרונות, אלא גם במה שנהוג לקרוא כאן "שגרה" ואולי עוד ישוב. "ואולי זה לא גן עדן, אבל עוד לא גיהינום / יש לי יין, יש לי לחם, רק טיפה קשה לנשום" היא שרה בשיר 'עשן'. ברגישות, באומץ ובהומור, כורם מתחפרת בפצעי הישראליות ומבקשת לרפאם.

בלב השירים נעימות שמזכירות את המוזיקה הישראלית של פעם, והעיבודים התזמורתיים מרגשים ומריחים כמו לא מכאן. בין לבין, כורם מצליחה למתוח גשר בין נוסטלגיה לאומית לבין ציונות ישראלית מעודכנת, אירונית ונחושה. אבל מעבר למוזיקה הטובה, חשיבות האלבום נמצאת ברובד עקרוני יותר.

ההתקרבות למסורת מייצגת התרחקות משורשים תרבותיים אחרים

יצירה תרבותית מחייבת רבדים. תרבות, כמקובל לציין, היא עניין של ריבוי, של שכבות כמו גאולוגיות הנאספות זו על גבי זו. כמעט בלתי אפשרי ליצור בתרבות נתונה בלי להיות בן בית ברבדיה הקודמים. ביחס לתרבות עברית עכשווית, הרבדים האלה הם הכתיבה והיצירה של תקופת ראשית המדינה והציונות, וקודם לכן הכתבים שאנו רואים כיום כדתיים. ספרות ההלכה והאגדה, הגמרא, המשנה וכמובן התנ"ך. אלא שבמקרה החילוני ליברלי כל אלו, למן כתבי הציונות ועד התנ"ך, מעוררים פעמים רבות רתיעה.

מי שמחפש היום להאזין למוזיקה ישראלית שמנצלת את המחצבים האדירים של השפה העברית, לצרוך תרבות עברית שיש לה עומק, מגיע כברירת מחדל אל האזורים של המוזיקה האמונית, של הפיוט ושל התפילה. היוצרים הפועלים במרחבים האלה נפלאים והחיבור הזה בין המסורת לבין גלגלצ מבורך. אבל היוצרים האלו מגיעים כמעט כולם מרקע דתי או מסורתי, היכן שמילות התפילה שגורות על פה, התנ"ך והתלמוד נלמדים ברצינות יחסית, והניגון הישן מעורר זיכרון של בית. ערוץ תרבותי פופולרי של זיקה חילונית אל המקורות, כזה שאלתרמן ויוצרי ראשית הציונות חצבו בשעתם בידיים אמונות, ערוץ כזה כמעט שאינו קיים היום.

משכך, אין פלא שבני נוער רבים כל כך, לרבות כאלו שמגיעים מרקע חילוני, "מתקרבים" לאחרונה למסורת, הולכים לסליחות, מקפידים על הלכה כזו או אחרת. מניחים תפילין בדוכן מחוץ לבית הספר, למורת רוחם המתבקשת של הורים ומחנכים. ולא רק בני נוער. 'הפרשות חלה' וערבי התעוררות הפכו מקובלים גם בקרב בוגרות ובוגרים. על פניו אין בתופעה דבר רע. אבל בהינתן השטחיות הפופוליסטית שנלווית לה פעמים רבות, והשליטה של גורמים פונדמנטליסטיים בביטויים הציבוריים של המרחב הדתי – תחושת האיום שחש הציבור החילוני מובנת בהחלט.

ה"הדתה" הזו היא ביטוי של דלות תרבותית, לא פחות מאשר ניסיון השתלטות מאורגן ופוליטי. אבל ההתקרבות לדת היא בה בעת התרחקות משורשים תרבותיים וערכיים של ציבור, של קהילה ושל משפחה. יש בה מחיקה תרבותית, גם אם הציבור החילוני נתפס על פי רוב ובצדק חזק ופריבילגי, לא ככזה המועד למחיקה.

נדמה לי שכורם אף מתייחסת לעניין הזה כשהיא שרה ב"שיר השומרת": "אבא אתה לא יכול לשמור עליי / אף אחד לא יכול לשמור על אף אחד". הפניה אל אבא, כפניה אל ספק הורה ספק אלוהים, היא מוטיב חוזר ביצירה המסורתית העכשווית. אודיה, הנציגה החמה של הפופ המסורתי, שרה "אבא, הבטחת שיהיה טוב" ו"אבא, תן לי אור". ישי ריבו זועק "אתה מחיה את כולם, אבא", ואביתר בנאי קורא "אבא, תציל אותי מהכול", ואלו רק כמה דוגמאות.

תשובת העומק להדתה: יצירה עכשווית, ערכית, ומעוגנת בעושר של השפה העברית

תשובת העומק להדתה אינה הזדעקות בכל פעם שמורה מצטט מהתנ"ך בבית ספר ממלכתי. התשובה היא יצירה עכשווית, עדכנית, כזו שטעונה בערכים חילוניים וליברלים ומעוגנת בעושר של כל רבדי השפה העברית. לא "יידשקייט" או התקשטות במובאות מהתנ"ך, אלא הצמחה של תרבות ישראלית, יהודית ועברית, דמוקרטית, מחוברת וביקורתית. יצירה כזו, שצומחת מתוך היכרות אינטימית עם מסורת ונכתבת על ידי הוגים שנטועים היטב במרחב החילוני היא התשובה לבהלת ההדתה, והיא שכל כך חסרה במרחב הישראלי.

האלבום הזה של איה כורם, יחד עם מתי מעט יוצרים נוספים, הוא אומנם לא פופ שצפוי לסחוף אחריו המוני בני נוער, אבל הוא בהחלט צעד בכיוון התרבות המבוקשת. העבודה עם חומרי הגלם העשירים שהותיר לנו אלתרמן, סמל של תרבות ציונית חילונית, היא החלטה שמסמנת כיוון. כתיבתו של אלתרמן חילונית, ובניגוד למשוררים כמו ביאליק היא לא בהכרח עמוסה בציטוטים ישירים מארון הספרים היהודי. אבל היא בהחלט נטועה בתרבות ישראל לרבדיה וצומחת מהם, ובמקביל מהווה נקודת מוצא לתרבות ישראלית מסוימת שטוב שתחזור לבמה, ותשתלב בביטחון בין זרמי הישראליות.

כורם שולחת ידה אל מקורות התרבות שינקה מהם ומבקשת להתחבר אליהם ולדרוש מהם ובהם משמעות לכאן ולעכשיו. במובן הזה, האלבום הכואב והמיוסר מציע נחמה ותקווה גדולה.