בסצינת הפתיחה לסרט 'אויב בשער', שעוסק במערכה על סטלינגרד במלחמת העולם השנייה, מוצג דימוי של 'מכונת המלחמה' הרוסית: רכבות פורקות אוניות עם חיילים מבולבלים היישר לחזית, בשעה שקצינים עם מגפונים צועקים עליהם ומדרבנים אותם להתקדם באמצעות ירי באוויר. אחרי דבר תעמולה קצר הם נשלחים להסתער חשופים על ביצורים גרמנים, תחת האיום שמי שיסוג לאחור – יקבל מטח מהמפקדים שנשארו בשוחות.
ספק רב עד כמה הדימוי הזה נאמן לצבא האדום של מלחמת העולם השנייה, אבל אין שום ספק שהוא רחוק שנות אור מהמצב בצבא ההגנה לישראל.
למרות גיוס החובה, האתוס של צה"ל הוא ביסודו וולונטרי. הגיוס נובע ממגוון מוטיבציות: ציונות, תועלת אישית, נורמות חברתיות, תחושת מחויבות וכן, גם העובדה שהדבר מחויב בחוק. אבל צה"ל הוא צבא העם – שיקוף של מוסכמה לאומית שלפיה ישראל צריכה להגן על עצמה, בכוחות עצמה. זה אתוס ציוני יסודי, שמעצב את רוחו של הצבא כולו – מיחסי מפקד-פקוד, דרך היחס הערכי למשימה ועד הקשר העדין בין צבא לחברה.
זו המסגרת דרכה יש להתייחס לנושא גיוס החרדים לצה"ל, ולחוק הגיוס בפרט. שום חוק כשלעצמו לא יביא צעירים חרדים להתעמת עם כוחות רדואן בלבנון, או לאייש במשך ימים פילבוקס בשומרון. גם אם יתממש ניסיון אכיפה ואלפי מלש"בים חרדים ייכלאו, צה"ל לא יהפוך לצבא שמכריח אנשים להתגייס, שלא לומר להסתער, באופן שמנוגד לחלוטין לבחירתם ולתפיסת עולמם. בשביל זה, נדרש שינוי תרבותי וחברתי עמוק.
כל זה ממש לא אומר שחוק הגיוס מיותר. לחוק יש עדיין תפקיד מרכזי בעיצוב המציאות. הוא יכול להביא לגיוס חרדים, באחת משתי דרכים מנוגדות:
- סיום העסקה עם החרדים.
- עסקה חדשה עם החרדים.
אפשרות שלישית היא שתחת אמתלות שונות, ייחקק חוק שמקבע את המצב הקיים. במקרה זה, עדיף שלא יחקק כלל.
מה העסקה?
העסקה הנוכחית עם החרדים קובעת שהמדינה תומכת חלקית באורח חיים החרדי, אשר במרכזו הרעיון של חברת הלומדים והפרישות החלקית מההוויה הישראלית. אורח חיים זה כולל בין היתר לימודים בישיבה, ולא כולל שירות בצבא.
התמיכה הזאת מתבטאת בעיקר בהשוואת תנאים בין משפחות תלמידי ישיבה למשפחות של משרתים בצבא ועובדים – כמו לדוגמה סבסוד מעונות יום, השתתפות בהגרלות דירה בהנחה וכו'. לצד זאת, המדינה תומכת (חלקית) במערכת חינוך שמסלילה לאורח חיים זה. מרכיב משמעותי נוסף (אם כי פחות) הוא העברת כסף לתקצוב הישיבות.
תקציבים אלה אינם מקור הקיום היחיד של החרדים. החרדים (בעיקר הנשים החרדיות) עובדים, מפעילים מערך נרחב של צדקה ותרומות, ובעיקר חיים ברמת צריכה נמוכה. אבל תמיכת המדינה היא עדיין תנאי הכרחי לקיום החרדי בתצורתו הישראלית.
בין שינוי בכפייה להסכמות חלקיות
ניכר שמאז השבעה באוקטובר העסקה הזאת לא מקובלת על רוב הציבור בישראל, ולא תחזור להיות מקובלת. לכן אפשר:
לסיים את העסקה עם החרדים באופן חד צדדי, ולהפסיק את התמיכה באורח חייהם. זו המשמעות של חוק גיוס ללא הסכמות, שייכפה על ההנהגה החרדית על ידי רוב בכנסת. בחוק כזה יישללו ההטבות, באופן ישיר או מדורג, מכל מי שלא התגייס לצה"ל.
המשמעות תהיה משבר. ההנהגה החרדית תתקשה להבטיח לציבור שלה את התנאים שיאפשרו להמשיך להתקיים באותו אופן. היא תנסה להשלים את החסר בתרומות ולהטוטים פוליטיים, אבל זה יישאר חלקי.
הרבה מבקרים את התפיסה הזאת על כך שהיא לא תביא לגיוס חרדים, ובטווח הקצר-בינוני זה כנראה נכון. אבל בטווח הבינוני-ארוך, מהלך תקיף כזה יכרסם במוסדות החברתיים והכלכליים שמאפשרים את הסטטוס-קוו הקיים.
בפועל זו תהיה דרך לכפות שינוי על החברה החרדית – על ידי הצבתה בצומת: התנתקות או חבירה. אנשים ידרשו לפתור את הבעיה לעצמם. חלקם יעבדו, חלקם יסתדרו, וחלקם יתגייסו. ככל שיחלוף הזמן ועם היחלשות המוסדות החרדיים, אפשר לצפות שמספרם יגדל, ומוקד ההזדהות שלהם ישתנה. ובכל זאת תמיד יישאר ציבור גדול שימצא את דרכיו להתקיים גם במציאות החדשה, והוא יהיה מנוכר לישראל מתמיד. החלוקה בין שיעור המתנתקים לחוברים תלויה במידה רבה ביכולת ההסתגלות של ההנהגה החרדית למציאות החדשה.
עסקה חדשה עם החרדים משמעותה הגעה להסכמות על גיוס בהיקף ובאופן שמקובל על שני הצדדים – מצד אחד מאפשר המשך קיום לחברת הלומדים הישראלית, ומצד שני מתקשר בצורה ממשית עם צרכי הצבא.
כדי לזהות עסקה כזאת לא חייבים להיכנס למספרים, להכיר את המכסות או לחשב אחוזי שנתונים. הדרך הפשוטה ביותר לזהות אותה היא שהיא חייבת להיות גלויה.
כלומר, סוף ללשון הכפולה – ובלי התכחשות לצה"ל בכנסים פנימיים. ההנהגה החרדית צריכה לומר במפורש שגיוס לצה"ל הוא גם עניין ראוי. לא צריך להתכחש לחברת הלומדים, אין חובה לקבוע היררכיה, אפשר להמשיך לקיים את הישיבות ולא להפוך את הגיוס לצה"ל לברירת המחדל. אבל הגיוס צריך להיות מובל מתוך ההנהגה החרדית.
מאידך, עסקה כזאת חייבת לכלול סעיף 'מיצוי תביעות' מהצד השני. החרדים צריכים לדעת שעולם הישיבות ימשיך להתקיים, שלא דוחקים אותם לשינוי בשיטת השלבים, ושאין רצון להעלים לחלוטין את צורת קיומם.
עסקה כזאת יכולה להתקיים בהיקפים שונים, אבל החשוב בה הוא השינוי הערכי: ההבנה של החרדים שהם צריכים, תוך התחשבות באורח חייהם, ליטול חלק במפעל הציוני. בהנהגה הנוכחית קשה לדמיין את זה קורה. אבל עבור מרבית הישראלים, ההבנה שתהיה אולי פחות נוחה, היא שזה ידרוש גם מהם ליטול חלק במפעל החרדי. והפעם, זה יהיה מבחירה.
