סירובו הגורף לשרת בצבא של ציבור המונה כ-1.25 מיליון אנשים, שמינית מכלל הישראלים, הוא אחד מהמשברים הגדולים בתולדותיה הקצרים של מדינת ישראל. לצד ההנהגה החרדית, אחריות רבה למחדל זה יש למדינה, שבחרה שלא לטפל בנושא. בתוך החברה הלא-חרדית השתרשה התפיסה שאולי עדיף שכך, ואולי וטוב ונכון יהיה להסיט את המאמצים הפוליטיים, הכלכליים והבירוקרטיים בשילובם של בני הישיבות בשוק התעסוקה.

תפיסה זו, כמו פרדיגמות רבות, נשברה ב-7 באוקטובר ובשנתיים שחלפו מאז. מאות אלפי ישראלים, גברים ונשים, נדרשו למאות ימי מילואים. נציגי החרדים בכנסת, שהבינו לאן הרוח נושבת, גידרו את עצמם מביקורת על ידי תפיסת העמדה האופוזיציונית למלחמה, ונעמדו לצד משפחות החטופים (בלי לשלם מחירים פוליטיים ממשיים על כך). במקביל, הליכוד החל לקדם במרץ את קידומו של חוק שיפטור רבים מבני המגזר בשירות, וזאת תוך כדי שליחת מסרים ברורים לציבור בוחריו המשרת והזועם שכל סטייה מהלוליינות הפוליטית הזאת – תפרק את ממשלת הימין.

בפועל נראה שמעט מאוד השתנה. בחברה החרדית מנהלים קרב מצדה נגד הגיוס. בלי עכבות, מפגינים משווים המדינה לנאצים שמבקשים להמית את חברת הלומדים בתאי גזים בעוד אלפי בני 10 עד 15 חוסמים את כביש 4 בימי חמישי מזה חודשים בצרחות: "נמות ולא נתגייס". זאת בשעה ש-920 צעירים שדווקא כן התגייסו מתו במלחמה הזו.

נדמה שרוב הציבור הישראלי הלא-חרדי די התרגל לסיטואציה ומתייחס אליה במידה של שוויון נפש. אולי כי הם לא מאמינים שמשהו יכול להשתנות. אולי, כדברי יו"ר ועדת חוץ וביטחון בועז ביסמוט, הוא מפחד מרמטכ"ל חרדי. כך או כך, קשה להגיד שמשהו השתנה.

אך משהו כן השתנה. ביום שני מול בית ליד, אלפי מפגינים, רובם ילדים עד גיל 12, הגיעו עם כובעים צהובים וסמל החטופים לקרוא לשחרורו של עריק. עם מוזיקה חסידית שמחה ברקע, אלפי בלונים צהובים הופרחו באוויר ולבאים חולק מרצ'נדייז עם שמו ותמונתו של העריק תחת הלוגו וסגנון העיצוב של קמפיין החטופים "מחזירים את אריאל לישיבה".

ביוני 2024 כתב אילאעי עופרן, רבה של קבוצת יבנה, בעמוד הפייסבוק שלו כי "ללמוד תורה ממשתמט, שקול בעיניי ללימוד תורה ממחללי שבת בפרהסיה ואוכלי שפנים". את דבריו החמורים ביסס בטיעון – די ברור מאליו גם לעיניים חילוניות – שגיוס לצה"ל בעת מלחמה הוא מצווה, ותורתם של החרדים, זו שטוענת שיש חשוב מאותה מצווה, דורשת מאחרים למות בשמה. עופרן קרא לה: "תורה שמגואלת בדם של חיילים יהודים".

נדמה שתורת הכפירה באחריות הקיבוצית של חלק מהחרדים קפצה אתמול שלב נוסף – לתורה שמגואלת בזכרם ובשוועתם של חטופים ובני משפחותיהם. הכפירה בסולידריות החברתית רבת־השנים, זו שנראה שכבר אין ביכולתה להפתיע עוד, התפרצה במפגן ענק של זלזול לא מתנצל, אטום, נועז וחוצפני – כנגד מה שהפך לקודש הקודשים ברחוב הישראלי בשנתיים האחרונות.

מדינת ישראל טרם הצליחה לייצר מענה הולם לעניין, אבל על הישראלים עצמם אסור עוד לשתוק. יש לומר את הדברים בשמם: מחאת ההשתמטות חצתה כל קו אדום, והאחריות היא על המגזר החרדי כולו – מישיבה קיצונית בקצה הארץ ועד הרב הראשי והשר שממשיכים להיאבק על זכותם "הקדושה" שאחרים יסכנו את חייהם. אולי אילו הציבור הישראלי לא היה כה מותש משנים של מחאות, מלחמה ומאבקים פוליטיים, ניתן היה לקרוא להפגנה המונית כנגד העוול הזועק הזה. אך משאין לכך כעת מוכנות – לפחות צריך לומר זאת בבירור: עד כאן.