דו"ח של ארגון קו לעובד המוצג היום (שלישי) לוועדת העובדים הזרים, מציג נתונים שנאספו במשך כשנה וחצי של טיפול בפניות מהגרי עבודה שהגיעו לישראל בזמן המלחמה – ומלמדים על התרחבות תופעות של גביית דמי תיווך אסורים, הלנת שכר ושיכון בתנאים שאינם הולמים. הדו"ח מציין כי בעוד שלפני המלחמה מדיניות הממשלה כוונה לעידוד תעסוקת ישראלים ולקידום רגולציה שתומכת בכך, מאז תחילת המלחמה החליטה הממשלה לשלש את מספר העובדים הזרים בישראל מ-110 אלף ל-330 אלף תוך הפחתת רגולציה, לרבות זו שנועדה להגן על מהגרי העבודה ועל העובדים הישראלים.
בקו לעובד ציינו כי המדיניות החדשה להרחבת המכסות אופיינה בהיעדר היערכות לקליטת מאות אלפי נשים וגברים עניים הצפויים להעתיק את חייהם לישראל למספר שנים. ההחלטה התקבלה בוועדת מנכ"לים ללא שיתוף ראוי של ארגוני עובדים וארגוני זכויות אדם, אך תוך שיג ושיח קבוע עם ארגוני המעסיקים שהפעילו לחצים. כך, למשל, לא התקיים דיון ממשלתי מסודר בשאלת המגורים של העובדים (למעט החלטה שהגדילה את הניכויים המותרים משכרם לצורך מגורים), ולא נבחנה השפעתם על שוק הדיור. בנוסף, הדרישה הקודמת שלפיה עובדים בענפים שונים יידעו אנגלית בוטלה והפכה להמלצה בלבד – מבלי לבחון כיצד יונגשו להם שירותים בסיסיים כמו רפואה.
כחלק מהסרת החסמים להבאת עובדים זרים, ויתרה ישראל לראשונה מזה עשור על מדיניות ההסכמים הבילטרליים המפקחים על התהליך, ואפשרה הבאה פרטית של עובדים, מהלך שחושף אותם לספסרות ולגביית דמי תיווך אסורים. עובדים מהודו סיפרו כי נגבו מהם 6,000–9,000 דולר בעבור עבודה בחקלאות, ו-4,000–7,000 דולר בעבור עבודה בבניין. עובדים מסרי לנקה בענפי הבניין והתעשייה דיווחו על גבייה של 12–16 אלף שקלים, עובדי חקלאות מנפאל על 9,000–9,500 דולר, ועובדים מתאילנד שהובאו באופן פרטי סיפרו שנדרשו לשלם 4,000–5,000 דולר בחקלאות ו-7,000 בבניין. ברוב המקרים הסכומים האדירים האלה, השווים לעשרות חודשי עבודה במדינות המוצא, מומנו באמצעות הלוואות מקרובים או מהשוק האפור, לעיתים בריבית דו־ספרתית.
כך, למשל, סיפר עובד מסרי לנקה ששילם 12 אלף דולר כדי לעבוד בענף הבניין, כי לאחר שנפצע בעבודה חשש לדווח על כך למעסיק כדי לא לאבד את מקום עבודתו או להיות מגורש לארצו, בלא שיוכל להחזיר את חובותיו. הוא המשיך לעבוד למרות הכאבים, עד שלא יכול היה עוד ופוטר. עובדת אחרת מסרי לנקה סיפרה ששילמה 15 אלף דולר כדי לעבוד במפעל, אך כשהגיעה נשלחה להתגורר בבית מנכ"ל החברה והועסקה כעובדת ניקיון בשכר נמוך מהובטח. לאחר שהתלוננה – גורשה חזרה לארצה. עובדי חקלאות ממלאווי סיפרו כי נדרשו לפתוח חשבונות בנק בארצותיהם, אליהם הועבר שכרם כדי להחזיר את ה"הלוואה" שקיבלו – כך שבפועל שכרם בישראל כמעט ולא שולם להם, בניגוד לחוק.
במהלך 2024 דיווח קו לעובד על התרחבות משמעותית של תופעת אי-תשלום השכר, שהפכה ל"תופעה קולקטיבית" ביחס לקבוצות שלמות של מהגרי עבודה. בענף הבניין היא אפיינה עובדים מהודו ומסרי לנקה, שתאגידי כוח האדם הביאו לישראל אך לא שיבצו בפועל אצל קבלנים. כך הם נאלצו להמתין במגוריהם, לעיתים חודשים, בלא תשלום. לפי הארגון, תאגידי כוח האדם מחויבים לשלם לעובדים גם כשאין עבודה, אך רבים מהם דיווחו על העובדים כמי ש"נטשו" – כדי לעקוף את החוק. בענף התעשייה דיווחו עובדים מדרום אמריקה כי לא קיבלו שכר גם חודשים לאחר שחזרו לארצותיהם. בענף החקלאות דיווחו עובדים מהודו כי הועברו בין מעסיקים תכופות, לעיתים מחוץ לעונה, ולא קיבלו שכר כלל או שכר נמוך מהובטח.
בתחום המגורים דיווחו עובדים בענפי החקלאות והבניין על תנאים ירודים: חדרים צפופים ללא מיטות או ארונות, ציוד מטבח ומכשירי חשמל שאינם מספיקים, ומחסור במים חמים. חלקם נדרשו לחלוק חדרים עם עובדים ממדינות אחרות, ללא שפה משותפת. במהלך המלחמה התיר פיקוד העורף את העבודה בחקלאות ובבניין גם באזורים הסמוכים לגבול, שבהם אין לעיתים יכולת התמגנות. רבים מהעובדים, שלא חוו מלחמה מימיהם, לא ידעו כיצד לפעול בזמן אזעקה או ירי. מאז 8 באוקטובר 2023 נהרגו 11 עובדי חקלאות מירי רקטי – בהם שמונה מהגרי עבודה – ו-19 נוספים נפצעו. בענף הבניין נהרג עובד ישראלי ונפצעו שמונה, מהם שלושה מהגרי עבודה.
בשנת 2024 התחייבה רשות האוכלוסין מול ממשלות הודו ותאילנד שלא תאפשר עבודה של מהגרי חקלאות מאזורי גבול, אך נציג משרד החקלאות טען בכנסת שההחלטה יוצרת מחסור חמור בעובדים – וקרא לפתוח מסלולי גיוס פרטיים. כעבור חודשיים המדינה אכן אישרה זאת.
על אף ההגדלה הדרמטית במספר העובדים הזרים, הגדלת תקני הפיקוח והאכיפה במשרד העבודה וברשות האוכלוסין – לא יושמה, ולפיכך הפיקוח על תנאי העסקתם נפגע.
בקו לעובד קראו למדינה לגבש מדיניות סדורה להבאת מהגרי עבודה, המבוססת על נתונים ומחקר, ולפתח פתרונות שיאפשרו העסקת ישראלים במקום הסתמכות על עובדים זרים. הארגון קרא גם לעצור את תהליכי הגיוס הפרטיים הבלתי מפוקחים, להרחיב את ההסכמים הבילטרליים, לקבוע חובת ידיעת שפה אחת לפחות, לבנות מנגנוני השמה מסודרים ולחזק את מערך האכיפה וביקורות הפתע של רשות האוכלוסין ומשרד העבודה.
