מנגנוני סיוע רבים לנשים בישראל הוקמו על ידי ארגוני נשים פמיניסטיים, אך הממשלה העבירה את הפעלתם לחברות עסקיות שפועלות למטרות רווח – כך עולה ממאמר חדש שבוחן את ההשפעה הניאו-ליברלית על פעילות ארגוני נשים ושירותים חברתיים לנשים בישראל.

מחברות המאמר, שפורסם בכתב העת Israel Studies Review, הן ד"ר יעל חסון, מנכ"לית מרכז אדוה ומרצה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון בנגב, וד"ר שרי אהרוני, ראשת התוכנית. במרכזו עומד מקרה המבחן של ההתמודדות עם אלימות מגדרית בישראל – תחום שניתן לזהות כזירה של קונצנזוס לקידום זכויות נשים. בחינת השינויים של המדיניות והשירותים בתחום נעשתה באמצעות מאגר מידע מקיף על מנגנוני קידום נשים ושוויון מגדרי בישראל שפותח באוניברסיטה.

"המנגנונים בתחום של סיוע לנשים נפגעות אלימות נוצרו במקור על ידי נשים עבור נשים, ובמקרים רבים יישמו פרקטיקות פמיניסטיות", מספרת חסון בשיחה עם 'דבר', "המקלטים לנשים ומרכזי הסיוע קמו על בסיס ערכים של שוויון, ערכים פמיניסטיים, וזה מה שהנחה אותם. הכול היה מתוך מודעות פמיניסטית".

ומה קרה?
"במאמר אנחנו מראות את הדינמיקה שנוצרת. בשלב יחסית מוקדם, המדינה מכירה בצורך הזה ומסייעת לארגונים. המנגנונים הופכים להיברידיים, כלומר פועלים בשיתוף בין המדינה לארגונים האזרחיים. התחום הולך ומתגוון, למשל בשנות התשעים מתחילות לדבר על הטרדות מיניות, והטיפול בתחום הזה גדל וצומח.

"אבל לאורך השנים, אופן המעורבות הממשלתית משתנה. בהתחלה המדינה נכנסת ממקום של לסייע להפעיל את המנגנונים, אם בתמיכה כספית ואם מתוך שותפות. בהמשך, כחלק מתהליכי הפרטה ומכרוז, תהליך ההיקשרות הופך משיתוף פעולה בין המדינה לעמותה למכרז, מה שגורם לכניסה של חברות פרטיות".

כשמוקד הסיוע מופעל על ידי חברה עסקית, המימד הפמיניסטי הולך לאיבוד

חסון ואהרוני מתמקדות במקרה מבחן ספציפי – מוקד החירום הטלפוני של משרד הרווחה (מוקד 118), שנותן בין היתר מענה ראשוני לנשים נפגעות אלימות. חסון ואהרוני מראות שהמוקד הוא התפתחות של קו חירום לנפגעות אלימות שהוקם על ידי ארגון הנשים ויצו. "הקו פעל מתוך המקלטים לנשים נפגעות אלימות", מספרת חסון, "והופעל על ידי מתנדבות שקיבלו הכשרות של ויצו".

המוקד של משרד הרווחה הוא מוקד כללי לכל תחומי הרווחה, ומוגדר על ידי משרד הרווחה כ"מוקד מידע וסיוע באמצעות מענה טלפוני – מתן מידע, הכוונה וסיוע ראשוני". הוא מופעל על ידי חברה עסקית שזכתה במכרז.

לדברי חסון, "ברגע שקו הסיוע עובר להיות קו חירום כללי שמופעל על ידי חברה עסקית, המימד הפמיניסטי הולך לאיבוד. הידע הפמיניסטי של נשים, שנצבר בהפעלת הקווים, נמחק, ותהליך ההכשרה לעובדים הוא אחר לגמרי. במקום מתנדבות בארגון פמיניסטי, המענה ניתן על ידי חברה שמעסיקה מוקדנים ומקבלת כסף. לצד מחיקת הידע של נשים, האחריות עוברת לידי גופים עסקיים למטרות רווח, שאין להם ניסיון וידע".

מאגר המידע לעשייה פמיניסטית: "מאפשר מבט היסטורי וניתוח"

המאמר מבוסס על מאגר מידע מקיף שפותח בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון, וכולל כ-600 מנגנונים לקידום נשים, פמיניזם ושוויון מגדרי שפעלו בישראל בין 1970 ל-2017. המאגר מאפשר לבחון לעומק תהליכים ושינויים שעוברים על מנגנוני הסיוע. "מתוך המאגר אנחנו יכולות לקחת המון תחומים לעשות להם 'זום אין' ולנתח דרך כל מיני פרספקטיבות", אומרת חסון, "במקרה הזה לקחנו את הפרספקטיבה הניאו ליברלית". המאמר הנוכחי הוא חלק מספר שלם שנמצא בתהליכי כתיבה.

כיצד המאגר נוצר?
"הגדרנו בצורה מאוד ברורה מה זה מנגנון. ברמת העיקרון מנגנון יכול להיות ממשלתי, לא ממשלתי, קואליציה, משרד ממשלתי, עמותה, כל גוף שמקדם נשים או פמיניזם או שוויון מגדרי. קודדנו את הארגונים והיוזמות השונות לפי תחומים וקהלי היעד, נשים בכלל, או נשים דתיות, חרדיות, ערביות ועוד. התוצאה היא מאגר מאוד עשיר, שנותן פרספקטיבה".

אילו שימושים אתן רואות במאגר?
"זה גם יכול להיות כלי עבור ארגונים ועבור האקדמיה. יש בו טקסט על כל ארגון. ניתן לראות את סוג הפעילות, אזורים, שנות פעילות ועוד. הוא נותן הוא מבט היסטורי, וניתן להבין אך התפתחו המנגנונים, מתי הממשלה נכנסת לעומת ארגוני נשים. ניתן גם לראות תהליכים אחרים שעברו השירותים, כמו התגוונות – קבוצות ספציפיות שמקימות מנגנונים עבור עצמן".

ומכאן מגיע המאמר הנוכחי שהוא חלק מספר עליו החוקרות עובדות ויתפרסם בהמשך ויעסוק בתחומים שונים, 

"פיתחנו תחום ידע, אבל המכרזים מונעים מאיתנו לייעץ לממשלה"

חסון מספרת מניסיונה האישי על מנגנון פמיניסטי נוסף שעבר 'ניאו-ליברליזציה' – המאבק לשוויון מגדרי בתקציבים ציבוריים. "במרכז אדווה פיתחנו במשך שנים את הנושא של תקצוב מגדרי, פיתחנו מומחיות בתחום הזה. הובלנו קואליציה של ארגונים והבאנו לזה שב-2014 התקבלה החלטת ממשלה שמחייבת את כל משרדי הממשלה לערוך ניתוח מגדרי לתקציבים שלהם. לפני כחודש וחצי יצא מכרז לניתוח מגדרי של תקציב המדינה, שאנחנו במרכז אדווה אפילו לא יכולות לגשת אליו, בגלל כללי המכרזים שקיימים שפוגעים בארגוני חברה אזרחית בכלל ובארגוני נשים באופן ספציפי. למכרז יכולות לגשת רק חברות ייעוץ גדולות. אותן חברות פונות אלינו, לארגונים, לשעות ייעוץ.

"למעשה המדינה נסוגה מהאחריות שלה באמצעות הפרטה ושיקולי עלות תועלת ומאפשרת לכל מיני גופים להיכנס לתחום. ארגוני נשים הופכים להיות עוד ספקי שירותים".

"לוקחים רעיון טוב ומפקיעים אותו לידיים שאין להן מושג"

החל משנות ה-90 שירותי הרווחה עוברים תהליכי ייבוש והפרטה, דוגמא בולטת אחרת היא מסגרות חסות הנוער שמופעלות על ידי חברות חיצוניות שזוכות במכרז לתפעול המעונות. מצב שיוצר מחסור ברציפות של מדריכים ואנשי מקצוע, קבלת החלטות שנובעות משיקולים כלכליים ולא בהכרח לטובת המטופלים. לכן עולה שאלה האם התהליך שנחקר במאמר הוא ייחודי ומה המשמעות שלו?

לדברי חסון, "אנחנו מאוד ערות לכך שזה תהליך רחב שקורה גם במקומות אחרים. ובכל זאת אנחנו טוענות שיש משהו ייחודי בתחום של אלימות נגד נשים. זה תחום שבאופן היסטורי היה מושתק, ונשים הפכו אותו לנושא חברתי שנמצא במודעות ציבורית. הוא מאוד מבוסס ונטוע בבסיס הידע של התנועה הפמיניסטית, ידע שמבוסס על חוויות של נשים. זו הפרטה של ידע פמיניסטי אמיתי, שמופקע ועובר לידיים פרטיות. לוקחים רעיון טוב, שירות או מדיניות, ומפקיעים אותו לידיים שאין להן מושג.

"התוצאה היא שאנחנו מפסידות פעמיים. היינו יכולות להיות הארגון המקצועי, ובמקום זה אנחנו נאבקות לשרוד וחיות ממשכורות נמוכות, והכסף הציבורי הולך לחברות ייעוץ או ספקיות שירות גדולות".