"הטראומה שסבתא בוסיה שלי נשאה איתה מהפוגרום במושבה שלה הייתה צרובה בנפשה", מספר הדבוראי והסופר אהוד הלוי. "זה היה לפני 110 שנים באוקראינה, לי היה קשה לדמיין סיטואציה כזאת. מבחינתי זו לא הייתה תופעה שתחזור אי פעם במקומותינו. אז הגיע 7 באוקטובר והכול קיבל משמעות מוחשית ועכשווית".

הלוי, בן 65, נשוי ואב לשלושה, נולד בקיבוץ נחל עוז ומתגורר באיילת השחר שבגליל. בכתיבה קולחת ועשירה ששואבת את הקורא, הפיח חיים בסיפורה של סבתו ברומן הביכורים שלו, "בוסיה" (הוצאת התחנה). זהו רומן רחב יריעה שמגולל מאורעות וחוויות הפרושים על פני 100 שנים. סיפור שנע בין אוקראינה של תחילת המאה ה-20 לארץ ישראל, בין טראומה להחלמה, ובין עולמות של אמונה, עבודה, נשיות ונדודים. הלוי טווה בעדינות סיפור על קשרים בין עמים, בני משפחה ובין בוסיה לבין עצמה.

"הסיפור של סבתא ליווה אותי לאורך כל חיי," הוא אומר. "הייתי יושב במטבח שלה במושב ושותה אותו בשקיקה". בשנותיה האחרונות תיעד הלוי את שיחותיהם בהקלטות, שהפכו לבסיס כתיבת הספר. סיפורה של בוסיה יענקלביץ', כפי שמספר אותו הלוי, נע בין מציאות לחלום, בין יום הקטנות של חקלאים עמלנים וכמיהות של אישה פשוטה, לבין תקופה רבת מאורעות גדולים וחורצי-גורלות, רוויה אלימות ואובדן.

בוסיה, גיבורת הספר, מתוארת כאישה תמימה ועמלנית, מלאת עקשנות ויושר לב, שידעה לשמור על מבטה הטוב גם בלב סופות ההיסטוריה. הלוי מספר את סיפורה מההיסטורי אל האישי. דרך קורות משפחתה, המסע לארץ ישראל והחיים בכפר, מגיע הסיפור אליה בגוף ראשון. "גיליתי שאני יכול לכתוב בשמה, בגוף ראשון, כי זכרתי את השפה שבה דיברה", מספר הלוי, "היה לי צורך לתת לה קול, להחזיר אותה אל החיים".

הספר נפתח בדמותו של נסטור מאכנו, אנרכיסט אוקראיני שפעל בתחילת המאה ה־20 והוביל את הפוגרום שעיצב את חייה של בוסיה. לדברי הלוי, בסיפוריה התייחסה אליו סבתו "כמו אל החמאס בזמננו". "הוא לא היה פושע בבסיסו", אומר הלוי, "אלא אדם שרצה להביא גאולה לעולם, אבל משהו השתבש בדרך. השילוב של כוח, השפעה ונשק הובילו אותו לדרך של אלימות. סבתא שלי זכרה אותו כפושע. אני בחרתי להסתכל עליו גם כבן אדם, לא להצדיק, אלא להבין".

"הניגוד בין סערת ההיסטוריה לעולמה הפנימי – הוא לב הספר"

במבט לאחור, האירועים האלה מקבלים פרשנות עכשווית כמעט נבואית. "על הפוגרום שהיא עברה בגיל 12, היא סיפרה כמו שתיארו אנשים את מה שחמאס עשה. רק אחרי 7 באוקטובר הבנתי עד כמה מה שסיפרה היה חי בתוכה, ועד כמה הוא חי בכולנו".

"בוסיה" נע בין גוף שלישי לגוף ראשון, בין תיעוד לדמיון, ומתאר מאה שנה של חיים, נדודים, אובדן והתחדשות. "הספר נע בין עולם ריאליסטי לעולם סמלי", מסביר הלוי. "רציתי לספר את הסיפור ההיסטורי, אבל גם את התהליך הנפשי שעברה. הבחירות של בני אדם, אפילו כשהן טובות, נוטות להשתבש, והשיבוש הזה מעניין אותי יותר מההצלחה". הוא מוסיף: "ככל שסבתא שלי הייתה אישה תמימה, היא חיה בתקופה הסוערת ביותר של המאה העשרים, מהפכות, מלחמות, עלייה לארץ. בתוך כל זה היא נשארה קרובה לעצמה, לגינה שלה, לבני האדם שסביבה. הניגוד הזה, בין סערת ההיסטוריה לעולם הפנימי שלה, הוא לב הספר".

הלוי, דבוראי במקצועו, רואה בכתיבה המשך ישיר לעבודה עם הדבורים. "בשני המקומות יש צורך בזהירות, בריכוז ובקשב. הכתיבה, כמו הדבוראות, היא מרחב חופשי. אתה בוחר את המילים בעצמך, בצורה נקייה, בלי העין הביקורתית של בוס, קולגות או מערכת חזקה שמכוונת אותך. זה מעשה משחרר".

המאבק המתמיד בין הצורך לרצות לבין הרצון להיות חופשי מלווה את הלוי מאז הילדות בקיבוץ. "כילד הייתי מאוד עסוק בלהיות הילד הטוב. כולם רצו שאהיה משהו: עורך דין, מהנדס, חקלאי. אבל איפה הבחירה שלי? סבתא שלי גם הייתה כזאת, צייתנית כלפי חוץ, אבל בפנים פראית. היא אומנם לא גמרה יותר מארבע כיתות בבית ספר, אבל מגיל צעיר מאוד קראה ספרים בעברית, והייתה בה הבנה של הרבדים העמוקים של הכתיבה העברית. רגל אחת שלה, כמעט תמיד, הייתה בעולם הספרים. אהבה לקרוא ולכתוב מכתבים. שם היה החופש שלה".

"כל שנותר לנפש לעשות מול האימה, זה לאלחש את עצמה"

את הדמויות המורכבות שלו מציב הלוי על רקע יריעה היסטורית, סוציולוגית ונפשית סוערת. ביד אומן הוא שוזר את שלל הדימויים, המסורות, הצבעים והריחות כמצע לסיפורה של בוסיה. "ככל שסבתא שלי הייתה תמימה ולכאורה לא הבינה בדרכי העולם ובפוליטיקה, וככל שחשה חולשה מול אנשים סמכותיים כמו סבא שלי, בער בתוכה על אש קטנה הרצון החופשי, בפראות עדינה. לפעמים הקושי הזה זה היה מתפרץ ומתמרד מתוכה, וזה היה שובה לב עבורי".

למרות הסערה סביבה, בוסיה מתוארת כמי שחיה בין הגלים הסוערים, קרוב מאוד לעצמה, לאנשים שאיתה ולגינה שלה. "דווקא הניגוד בין האירועים הגועשים של ההיסטוריה לעולמה הפנימי, מדגיש כמה הבחירות האישיות שלה היו חזקות", אומר הלוי.

תהליך הכתיבה והמחקר לספר חיבר אותו מחדש לשורשים המשפחתיים, היהודיים, לגורל המשותף של העם היהודי. "אבותינו והסבתא הגדולה שלי העבירו לנו את המקל בשרשרת הדורות. לאורך ההיסטוריה, אנשים נדרשו להתמודד עם מאורעות סוערים ועם אתגרים אדירים כחלק מהסיפור האישי שלהם. בסופו של דבר, בלי הסיפור היהודי שלנו, לא היינו כאן. אי אפשר לברוח ממנו. ההיסטוריה הזאת היא מה שיצר אותנו, אם נרצה ואם לא נרצה. זה לא רק דת או היסטוריה, זה הדי.אן.איי שלנו. הבחירה היא חופשית תמיד, אנחנו יכולים לחיות בכל מקום, אבל אם נקבור הסיפור שלנו ואת החיבור למה שהניע את הדורות הקודמים, נאבד את מקור הכוח שלנו".

הלוי נאמן למחויבותו לתאר את הדמויות, הנופים והאירועים על המכלול שלהם, על הטוב והרע. "גדלתי בסביבה שהיו בה המון הגדרות שסלדתי מהן. לכן היה לי ברור שבספר הזה לא יהיו הגדרות. יתוארו המעשים ולא השיפוט שלי עליהם. לכן חשוב לי לתאר מעשים ולא רגשות. את אלה הקורא ימצא בהשתקפות של נפשו".

דוגמה לכך, לדבריו, היא העייפות שמתארת בוסיה עם שוך הפוגרום: 'היינו נורא עייפים ופשוט רצינו לישון'. "את פעולת הנפש התשושה, את הבור השחור, האיום והנורא שנפער בנפשם של האנשים ואת הזעזוע מהפוגרום הקורא יבין מתוך עצמו, גם בלי שאגדיר ואמסגר עבורו. לצערי, אחרי 7 באוקטובר יותר קל לאנשים לדמיין שכל מה שנותר לנפש לעשות מול האימה שחוו, זה לאלחש את עצמה". ברגישות לא מתפשרת, הלוי מתאר את הנפש השסועה, התשושה, בעקבות הפוגרום לא רק מצד הקורבנות, אלא גם מצד המבצעים.

סבתא בוסיה, הוא מאמין, הייתה מגיבה לקריאת הספר ברגשות מעורבים. "אני חושב שהיא הייתה מסמיקה, אולי גם מוחה על חלק מהדברים. במיוחד על החלומות שלה שחשפתי, ועל היחס שנתתי לנסטור מאכנו. מבחינתה הוא לא היה אדם עם כוונות טובות בבסיסו, אלא פשוט פורע. אני מאמין שהיא הייתה גאה בתיאור המורכב של סבא שלי, בעלה, שלמרות שהיה אדם קשה מאוד, מוצג כמענטש. אבל אלה רק ניחושים שלי. את זה אני צריך לשאול אותה. אולי בגלגול הבא".

בין המושבה באוקראינה לנחל עוז

הלוי סיים את כתיבת הספר חודשים ספורים לפני שפרצה המלחמה. בעולם שאחרי 7 באוקטובר, קורותיה ולבטיה של בוסיה נראים רלוונטיים מתמיד, כאילו נכתבו למערך הנפשי הישראלי שעבר כיוונון מחדש. עבור הלוי, בן קיבוץ נחל עוז, הקשר בין סיפור הפוגרום שעברה סבתו לבין מאורעות אותה השבת שהתרחשו בחצר שבה גדל נראה ברור. "אחרי 7 באוקטובר חשבתי לעצמי איך שההיסטוריה חוזרת על עצמה", הוא אומר, "לא באותם תנאים, לא עם אותן דמויות, אבל באותה מהות שסבתא שלי דיברה עליה כשסיפרה על היום של הפוגרום".

בבוקר 7 באוקטובר הסיע את בנו, קצין במגלן, למילואים. "זה היה הבוקר שלאחר החתונה שלו", מספר הלוי. "השעה הייתה כבר עשר וחצי. אני מדבר בטלפון עם אמא שלי, שיושבת בממ"ד בנחל עוז, אומרת שעדיין יש יריות בחוץ ושהצבא עוד לא הגיע. במקביל, הבן שלי מדבר עם חייל שלו, חבר קיבוץ בארי, שרוצה לחתום על נשק לפני שכל הצוות מגיע ולהסתער על המחבלים לבד. הבן שלי מפציר בו, 'אל תצא לבד, אתה לא תצא מזה חי. חכה עד שנגיע'".

בסיטואציה הזו, שכאילו נלקחה מחלום בלהות, נזכר הלוי בסיפור על סבתא רבה שלו, בפוגרום באוקראינה. "היא האיצה באנשי המושבה להתגונן בעצמם. אמרה להם, 'אם לא נצא בעצמנו ונלחם על נפשנו, אף אחד לא יבוא לעזור לנו בימים הקרובים'. היא זכרה שבפוגרום הקודם הצבא הרוסי הגיע לעזור רק אחרי שלושה ימים. בצעירותי, כששמעתי את הסיפור, חשבתי לעצמי, 'נו טוב, ברוסיה הכל אפשרי. בארץ יגיעו תוך כמה שעות במקרה הגרוע'. אבל באותו הרגע, בבוקר 7 באוקטובר, כשאני מסיע את הבן שלי למילואים, אני מבין שהמציאות התהפכה לנו. פתאום לא הייתה לי שום ודאות מתי יבואו לעזור לאימא שלי שיושבת בממ"ד לבד ולא מצליחה לסגור את הדלת".

"בגידול דבורים אין תככים ואין קומבינות"

את הנחת והקשב לכתוב את "בוסיה" מצא הלוי לאחר טלטלות רבות. "הייתי חסר מנוחה במשך הרבה שנים", הוא מספר, "השתחררתי מסיירת מטכ"ל אחרי מלחמת לבנון, ב-1983, לתוך הכאוס העמוק של חברה פצועה פיזית וערכית, ולתוך האינפלציה האיומה. נראה היה שהכלכלה הישראלית והמדינה כולה הולכות למקום רע ולי, כאדם צעיר, לא היה מובן איך מסתדרים בעולם כזה".

החיפוש אחר עוגן בעולם הוביל אותו לעבודה עם דבורים. "בגידול דבורים יש קשר לטבע ולעולם כולו. זה מקום מלא ומורכב, אבל גם פשוט. אין בו תככים ואין בו קומבינות. כשעזבתי את הקיבוץ הרגשתי אבוד. עבדתי עם שני מגדלי דבורים באזור השרון והתאהבתי".

בחיפושיו העצמיים, מצא הלוי את אשתו, הגר, בת קיבוץ איילת השחר, ובעקבותיה הצפין לגליל. כעבור עשר שנים שבהן עבד כנגר וכמחנך, בתחילת שנות ה-2000 חזר לעבוד בחקלאות וגידול דבורים. "בהשראת סבתא בוסיה אני רואה איך העמל הזה שומר עליי ומצמיח בתוכי שמחה בקיום הפשוט", הוא אומר. "סבתא היטיבה לתאר את האנשים החרוצים ההם, שהייתה בהם גם מידה של שיגעון, עקשנות ואמונה יהודית".

העבודה עם הדבורים מספקת קרקע יציבה. "בעולם הדבורים יש חוקים ברורים", מסביר הלוי, "מאוד ברור מי עושה מה, לכל אחת יש תפקיד ויש להן מחזור חיים שחייב להיות מחובר למחזור הכללי. אני עדיין אוהב את הדבוראות והיא עדיין מאתגרת אותי בכל מיני תחומים ומאפשר לי להתפתח. אלו חיים שיש בהם כל הזמן דיאלוג בין מה שהדבורים צריכות לבין מה שאני צריך. זה שומר על איזון אבל גם מקום ללמידה, לשיתוף פעולה ולתיקון".

כך הלוי מתאר גם את מערכת היחסים עם שותפו לניהול מכוורת איילת השחר, תלם גלילי. "השותפות הזו היא זוגיות לכל דבר", מודה הלוי, "היא דורשת הקשבה, גמישות, התמודדות עם שונות. בדיוק כמו כתיבה משותפת עם העולם".

"סבתא שלי הייתה גאונה בשיתופי פעולה", הוא מוסיף. "היא לא דיברה על זה, היא פשוט עשתה את זה. זה מה שמייחד אותנו כישראלים. מה ששם אותנו בחזית ההייטק זה לא מתמטיקה ופיזיקה, את זה יש בכל העולם. זו היכולת שלנו לעבוד יחד, לראות אחד את השני. זו תכונה עתיקה, שמחזיקה אותנו. זה לא משהו שהתחיל ב-1948, עם הפלמ"ח, אלא חלק מהסיפור שלנו לאורך ההיסטוריה".

"כשאדם מתבונן פנימה באומץ, הוא נוגע במעיין לא מזוהם, לא של רייטינג, אינטרסים או תדמית, אלא של מהות אמיתית", אומר הלוי ומוסיף: "סבתא שלי לא ידעה לקרוא לזה בשם, אבל היא חיה את זה. אלה דברים שכשמחברים אותם הם מכוונים לחברת מופת, שבה מילה היא מילה ואנשים קודם כל עושים טוב את מה שהם יודעים. זה מה שאני מנסה לעשות גם, במילים, במעשים, ובחיים".

"בוסיה" הוא סיפור על אישה אחת ועל עם שלם. הוא מתחיל באימה של פוגרום באוקראינה, ונגמר בגינה קטנה בארץ ישראל, שבה אישה מבוגרת שותלת שתילים באדמה ותולה נדנדה שתניף אותה בין השמיימי לארצי. "זה אולי סיפור על העבר", אומר הלוי, "אבל הוא מדבר על ההווה. בתוך כל הקושי והסתירות, תמיד נשאר מקום לעשייה פשוטה, לשיתופי פעולה. סבתא שלי לימדה אותי, לא במילים, ששם חיה התקווה".