שיח' תייסיר מחאמיד, שהוביל את הקמתם של כ-15 מרכזי גישור ביישובים הערביים, מכיר מקרוב את האלימות הגואה בחברה הערבית – שכבר גבתה יותר מ-200 קורבנות רק ב-2025. הוא רואה באופן יומיומי איך קונפליקט שנראה סתמי עלול להידרדר במהירות. "שני שכנים שרבים על חניה יכולים תוך דקות ספורות להגיע לאלימות מילולית, ואפילו פיזית. אבל להחזיר את מערכת היחסים לקודמתה יכול לקחת חודשים או שנים. לפעמים מקרה כזה יכול להגיע לרצח".

מרכזי הגישור שואפים להקדים תרופה למכה. הם מציעים כלים לא אלימים לפתרון סכסוכים, עוד משלביהם המוקדמים. "המרכזים עוסקים במגוון קונפליקטים", הוא מספר, "מוויכוחי שכנים על רעש, גזם וחניה, דרך בעיות צרכניות ועד סכסוכים משפחתיים". בין היתר, המרכזים מטפלים במקרים שנידונים בבתי משפט לתביעות קטנות, ומאפשרים לצדדים להיפגש לגישור לפני הדיון. 

קורסים בבתי ספר, מפגשים בין דוריים

15 מרכזי הגישור החדשים הוקמו בשש השנים האחרונות, שבהן מנהל מחאמיד את תחום החברה הערבית בתוכנית 'גישורים'. במסגרת תוכנית זו פועלים כל מרכזי הגישור בארץ: כיום יש יותר מ-70, רובם (כ-50) בחברה היהודית. זו תוכנית של משרד הרווחה, שהגוף המפעיל אותה הוא עמותת 'מוזאיקה'. המרכזים הערביים זוכים לתקצוב גם מהחלטת הממשלה 549 לטיפול בפשיעה ואלימות בחברה הערבית, והחלטה 550 לצמצום הפערים בחברה הערבית. 

מחאמיד מדגיש כי מרכזי הגישור אינם פועלים רק כדי לפתור סכסוכים קיימים, אלא גם כדי למנוע את התפתחותם מראש. "הפעילות המניעתית היא בחינוך לשלום, לסובלנות, דיאלוג ולקבלת האחר". המרכזים עורכים הכשרות וקורסים בבתי ספר, לצד יוזמות קהילתיות כמו מפגשי הורים ותלמידים, דיאלוגים שכונתיים, מעגלי שיח ומפגשים בין צעירים לזקנים. 

"אנחנו מקימים את המרכזים ומלווים אותם מקצועית", הוא מסביר, "עושים מיפוי צרכים ואתגרים ברמה יישובית. עוזרים להם להקים צוות היגוי ותוכנית שנתית. המטרה שאנשים יראו במרכז כתובת שאפשר לפנות אליה לעזרה במקרי מחלוקת".

גירושים הופכים לסכסוך בין משפחות

מחאמיד, תושב אום אל-פחם, נשוי ואב לשלושה בנים, מגיע מרקע מקצועי מגוון המשלב חינוך וטכנולוגיה. הוא למד הנדסת מכונות, ובעל תואר שני ביישוב סכסוכים מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בהמשך היה מורה, מנהל התיכון הטכנולוגי הראשון באום אל-פחם, מנהל בית הספר להנדסאים ומפקח פדגוגי ברשת 'עתיד'. 

מחאמיד מתאר את החסמים התרבותיים בחברה הערבית שמקשים על פנייה לגישור. "בחברה הערבית סכסוך נתפס כשלילי, אלים, מסוכן, למרות שקונפליקט הוא הזדמנות ללמידה וצמיחה. לכן סכסוך יכול להתחיל בפח אשפה – ולהסלים לאלימות קשה. פגיעה בכבוד גורמת לבושה, וכדי למחוק את הבושה – צריך 'להחזיר לו', לנקום. בחברה היהודית יש מודעות לפנייה לאנשי מקצוע – יועץ, מחנך, מטפל, אנשי משטרה – ובחברה הערבית אין, מה שמקשה על קבלת סיוע מקצועי בפתרון בעיות". 

מורכבות תרבותית נוספת שהוא מצביע עליה קשורה לקהילה המסורתית. "אם אני גר בקומה רביעית בעכו ואשתי ואני מעורבים בסכסוך, זה לא קשור לאמא שגרה בתל אביב, אבל באורח החיים המסורתי המשפחתיות והשבטיות משחקות תפקיד חשוב". הדבר נכון בפרט כשזוגות צעירים מתגרשים: "יש תרבות של גירושים שמגיעה ל־40 אחוז בשנתיים הראשונות לנישואים, ואפילו יותר בערים מעורבות. הסכסוך שנוצר לא נשאר רק בין הבעל לאישה אלא מערב את שתי המשפחות, של הבעל ושל האישה. לכן סכסוכים בחברה המסורתית בישראל מאופיינים כסכסוכים אלימים וממושכים". 

לתת לשכל לעבוד, כמו הזקנים

עם זאת, הוא סבור שמפתח משמעותי להתמודדות עם האלימות נעוץ בהיכרות עם אותה מסורת, והכלים שהיא מציעה. בקורס שהוא מלמד באוניברסיטה הפתוחה הוא עוסק במפגש בין סולחה מסורתית לגישור המודרני. הוא מספר שעמותת 'מוזאיקה' במשא ומתן עם הפרקליטות "למיסוד הסולחה כהליך אלטרנטיבי ליישוב סכסוכים על פי החוק". 

״הזקנים בג'דידה מכר, למשל, מספרים לילדים איך היו פותרים סכסוכים. לא למהר לנקום, לתת לשכל לעבוד. לתת למבוגרים לנהל את האירוע. במפגשים בין דוריים נותנים מקום לדילמות הייחודיות של הצעירים, ואז אומרים  – אמנם האתגרים היום שונים משהיו בעבר, ובכל זאת אפשר ללמוד מהזקנים לספור עד שלוש לפני שמגיבים".

מֵעֵבֶר לגישור הקלאסי

מחאמיד מספר כי בשנתיים האחרונות מתחילים מרכזי הגישור להבין לעומק את תפקידם כגורם המטפל בסכסוכים בתוך הקהילה. לדבריו, סוגיות כמו תביעות קטנות או סכסוכי חניה שהפכו אלימים, שבהם מעורבים פוגע ונפגע, דורשות התמודדות מורכבת יותר מזו של הגישור הקלאסי. 

"ראינו לנכון לחפש שותפים שיכולים לעזור, ויצרנו חיבור עם ועדות הסולחה והשיטור הקהילתי. זה פיילוט שקורה באום אל־פחם. לפעמים הסכסוך לא מגיע אלינו בשלב הראשוני, כשיש נזילה בקומה העליונה שזולגת לקומה למטה, אלא אחרי שהסכסוך על זה כבר הוביל לקטטה והצדדים הגיעו למשטרה. יצרנו משולש של שיטור קהילתי, ועדת סולחה ומרכזי גישור". 

השאיפה לדבריו היא להרחיב את מודל אום אל־פחם לכל מרכזי הגישור הפועלים בחברה הערבית: "עלינו מדרגה, ופתחנו יוזמות דומות בשלושה מקומות – אצל שיח' עבאס בעכו, יחד עם השיטור הקהילתי לפתרון סכסוכים אלימים; בווראדי ערה; ובשפרעם – בתקווה שנגיע גם לשאר המקומות". 

עבור מחאמיד, הקמת מרכזי הגישור והתרחבות פעילותם מהווה לא פחות ממהפכה במאבק באלימות. “אני מאמין בקסם ההיכרות בין אנשים. ההיכרות לעומק מסירה מחסומים פסיכולוגיים וסטריאוטיפים, מעמיקה את האמון, וכדי לעשות שלום בין אנשים במחלוקת צריך לבנות אמון הדדי".