"עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה. אומר לכם את זאת מי שהיה איש צבא ושר ביטחון, ורואה את כאבי המשפחות של חיילי צה"ל. למענם, למען בנינו ונכדינו, אני רוצה שהממשלה הזאת תמצה כל שמץ, כל אפשרות, לקדם ולהגיע לשלום כולל".
אלו היו המילים הכמעט אחרונות של ראש הממשלה יצחק רבין. הן נשלחו לחלל הומה אדם, מלא בבלוני ענק של מפלגות השמאל הגדולות ובשלטים של תנועות הנוער הכחולות וארגוני השלום שקראו להסדר מדיני. גם עם יותר מ-100 אלף משתתפים, מה שהייתה אז מהעצרות הגדולות שידעה ישראל ב-47 שנות קיומה, הייתה זו עצרת של מחנה אחד. מחנה השמאל.
כך היה גם תהליך אוסלו, והקואליציה שהובילה אותו (חוץ מש"ס), וחזון שתי המדינות שכלל ויתור על חלק מהארץ תמורת הסיכוי לעצירתה של שפיכות הדמים. את כל הניסיון השנוי במחלוקת, הבלתי מושלם ושאינו חף מביקורת רבה – הוביל מחנה פוליטי. אך הרעיון שעמד בראש אותו מחנה וקבע את רוחו וסדר יומו לא היה שבטי או מגזרי.
התוכנית שביקש רבין לקדם הייתה נטועה עמוק בתפיסה שבשביל שתוכל להתקיים ריבונות יהודית-דמוקרטית בארץ ישראל, נדרשת חשיבה ומדיניות המשלבות עמידה על צרכים ביטחוניים ופשרות מדיניות, בהן גם האפשרות לאובדן אחיזה בקרקע. רבין לא המציא דבר, הלך רוח של פרגמטיזם זה הוביל את התנועה הציונית מראשית דרכה, משמאל ומימין.
כאן יש לעמוד על הפרדה חשובה בין דרכו של רבין למטרתו. אפשר לא להסכים, ואפילו לבקר בחריפות, את האופן שבו הוביל רבין את ניסיון הפיוס הישראלי-ערבי. אך מה שמבדיל אותו בבירור ממפעל ההתנחלויות הוא מטרתו של התהליך, שביקש אופק מדיני וביטחוני טוב יותר לכלל הישראלים. בניגוד לדרך, מטרה זו אינה תודעה של מיעוט שהרוב מתנגד נחרצות לעמדותיו, וגם אם הוביל אותה מחנה פוליטי, אינה שייכת לשבט מובחן.
רעיון מגזרי, הוא רעיון שרק קבוצה מובחנת בחברה יכול לדבר את שפתו ולדלות ממנה משמעות. חברת הלומדים החרדית היא רעיון מגזרי, כך גם הזהות הפלסטינית של ערביי ישראל. לעומתם, חזון ארץ ישראל השלמה כלל מראשית דרכו היבטים ביטחוניים ושאיפות לאומיות, אך אלו מעולם לא היו הגרעין הקשה של המפעל, שנשאר אמוני, דתי ומשיחי והוביל אותו באופן מובהק מגזר הכיפות הסרוגות. "ועל הכול, ריבונות יהודית והתיישבות יהודית בארץ ישראל, כגולת כותרת של שאיפות הגאולה, ומימושן – עד כמה שניתן", כך מתאר את מפעל ההתנחלות הרב יואל בן נון, מייסד ישיבת ההסדר באלון שבות. בן נון, הידוע בגישתו הפרגמטית והמתונה למפעל, קובע בדוגמה אחת את מהותו של מפעל ארץ ישראל השלמה: משחרר נפש העם והאדם ועליון לכל מטרה אחרת. מדובר במטרה לגיטימית, כמובן, אך כזו שאינה יכולה לכנס סביבה את כלל החברה הישראלית.
על שלל הדברים שהיה, רצח רבין היה קודם כל שיאו של תהליך שבו תנועה רעיונית לקחה על עצמה לכפות רעיון מגזרי על כלל החברה הישראלית. ב'עד כמה שניתן' קבע בן נון גבול ברור למותר ולאסור במאבק על המפעל. יגאל עמיר כפר בו לחלוטין. הוא הרשה זאת לעצמו כי היה חלק ממוטציה שקמה בציונות הדתית והעמידה במרכזה רעיונות גזענים ומשייחים – גאולה שלמה, רודנות דתית, עליונות יהודית – מעל לכל ערך אחר. מהרגע שהרעיונות האלו קיבלו את הבכורה, הדרך לאלימות קצרה וקווי הגבול של הדמוקרטיה והממלכתיות הפכו לבלתי רלוונטיים. כעבור 30 שנה, נראה שהציונות הדתית, לפחות בהסתכלות על מנהיגיה הפוליטיים, קרובה הרבה יותר לרוח הכפירה של עמיר מאשר לממלכתיות של בן נון. בתפיסת עולמה אין דבר כזה שיקול פרגמטי. הקרקע היא מעבר לכל משא ומתן.
לכן כדי לכונן את זיכרון מורשתו ורציחתו של רבין כאירוע לאומי, לא מספיק חשבון נפש או קביעת גבולות גזרה לשיח החילוני-דתי או הימני-שמאלני. בימים שבהם הקיצוניות היהודית עשתה את כל הדרך מהרצח עד מסדרונות השלטון, אלו המכוונים באמת להסכמות לאומיות חייבים לגנות, להוקיע ולהיאבק במוטציה הזו. אך גם זה לא מספיק. דווקא היום, בשעה שישראל נדרשת לבנות את עצמה מחדש, חזונות לאומיים-מדיניים פרגמטיים הרואים את החברה הישראלית על כל חלקיה, כמו זה של רבין, חייבים להיות מובאים למרכז השיח. זה צו השעה.
