"יום אחרי הרצח, הגעתי לבית הספר ובחצר ישבו תלמידים שלנו שמגיעים מהתנחלויות כמו אפרת ובית"ר עילית שצעקו 'לחיים!'. הצוות החינוכי ואני עמדנו שבורים מול ההתנגדות הזאת, כי כל מי שסביבי, כן גם מי שהתנגד להסכמי אוסלו, היה באבל כבד. מנהלת בית הספר דאז, עופרה רותם, לקחה אותם לחדר ודיברה איתם. השיחה עזרה כנראה, כי יומיים אחר כך הלכנו ברגל, כל תלמידי בית הספר, לכנסת לעבור לפני הארון של רבין".
כך מתארת תקווה מיוחס (67), שיצאה בספטמבר השנה לגמלאות מתפקידה האחרון כסגנית מנהלת תיכון 'חושן' בירושלים, בית ספר מקצועי וחלק מרשת 'דרור בתי חינוך'. מיוחס, אם לשלושה המתגוררת במבשרת ציון – "תמיד אני גרה באזור ירושלים" – הייתה בזמן הרצח סגנית מנהלת בתחילת דרכה, אחרי עשר שנים בתפקיד מחנכת.
"התקופה לפני הרצח הייתה מתוחה ואמוציונלית במיוחד. התלמידים השתתפו בהפגנות – חלקם מתוך אידאולוגיה וחלקם בשביל לחפש 'אקשן' – ובמקביל התרחשו פיגועים בירושלים, לפעמים שלושה ביום. הצוות החינוכי התקשה לקיים שיחה ניטרלית. אני בעיקר זוכרת שפחדתי לעלות על אוטובוסים".
"לפני בערך עשר שנים התחילו לקיים מעגלי שיח על סוגיות שנויות במחלוקת, ואני התנגדתי. הרי אפשר לדבר על סוגיות כאלו ואחרות לאורך כל השנה, וחשוב לי שיהיה הקשר. אני שמחה שבשנים האחרונות, החלק הראשון של היום מתחיל בלמידה על רבין עצמו והרצח".
גם השנה יום הזיכרון בתיכון 'חושן' נערך במבנה דומה: שיחה מקדימה עם הצוות, שיעורי חינוך על דמותו של רבין ומעגלי שיח על גבולות השיח ועל המחלוקת בחברה הישראלית.
"ככל שחולפות השנים, התלמידים יודעים פחות ופחות, ונדרשת למידה על רבין עצמו. התלמידים זורקים הערות כמו 'הוא היה שמאלני' ו'הוא רצה למסור שטחים', מבלי לדעת למשל שרבין היה רמטכ"ל או בפלמ"ח. חוסר הידע הוא לא מקרי – הוא משקף כי הרצח הפך עם השנים למזוהה עם צד אחד במפה הפוליטית".
איך את מסבירה את השינוי שחל ביחס התלמידים לציון אירוע הרצח?
"קל יותר 'לגעת' בתלמידים עם יום הזיכרון לחללי צה"ל מאשר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכך גם ביום הזיכרון לרצח רבין. זה רחוק מהם, הם לא מזדהים או פוגשים את זה בכלל. פעם לימדנו את התלמידים על ההבדל בין הסתה לביטויי מחאה לגיטימיים. במציאות של היום, עם הרשתות החברתיות, הגבולות מטושטשים לגמרי. מספיק להסתכל על מה שרים אומרים זה על זה ולהבין".
גם בקרב סגל המורים חל שינוי?
"ב־95 צוות בית הספר היה מורכב מקבוצה אידיאליסטית ברוח מפלגת העבודה. היום הצוות החינוכי מגוון הרבה יותר – חילונים, דתיים, צעירים ומבוגרים – כמו ירושלים עצמה. הגיוון הזה, כמה שהוא מבורך, הוא לא פשוט, ולפעמים, כמו במהפכה המשפטית, היינו צריכים לעבור תהליך כצוות על מנת שנוכל לדבר זה עם זו".
"תלמידי בית הספר מגיעים מרקעים שונים שמשתנים לאורך השנים – מההתנחלויות, מכפרים ערביים, מקיבוצים וממושבים בסביבה – ודרך החיים המשותפים הם לומדים על שוויון ונחשפים לדעות שונות מהסביבה שלהם. לומדים על דמוקרטיה לא במובן הפורמלי אלא במובן המהותי".
