חזונו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, היה פיתוח הנגב והפרחת השממה. הוא ראה בנגב חשיבות רבה, אולם כאשר בוחנים את מצבה של האוכלוסייה הבדואית בנגב, את המדיניות הממשלתית המתמשכת כלפיה ואת המציאות העגומה שבה היא חיה, מבינים כי מימוש חזון בן גוריון בנגב נחל כישלון מהדהד.

עיקר הדיווחים בתקשורת עוסקים בהריסות וביישובים הלא מוכרים, אולם כמעט ואין דיווחים או דיונים על שורש הבעיה האמיתית של האוכלוסייה הבדואית בנגב, הטמון דווקא ביישובים המוכרים. שכן, כאשר הבדואים ביישובים הלא מוכרים רואים את מצב אחיהם ביישובים המוכרים, הם אינם רוצים – ובצדק רב – לעבור ליישובים כושלים אלו.

היישובים הבדואיים המוכרים תוכננו כפתרון ממשלתי לשילוב האוכלוסייה הבדואית בחברה הישראלית. אולם, למרות ההשקעות, יישובים אלה סובלים ממחדלים תכנוניים, תשתיות לקויות ופערים חברתיים-כלכליים, המובילים לכישלון מתמיד ומתמשך.

הכישלון: 70% מהילדים עניים, מחסור חמור בתשתיות בסיסיות

55 שנה לאחר הקמת היישוב הבדואי הראשון תל שבע, תמונת המצב של כל היישובים הבדואיים המוכרים עגומה מאוד. הנתונים מדברים בעד עצמם: על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2023), שיעור האבטלה ביישובים הבדואיים המוכרים גבוה משמעותית מהממוצע הארצי. היישובים הבדואים מדורגים באופן קבוע בתחתית המדד הסוציו-אקונומי. כ-60% מהבדואים בנגב חיים מתחת לקו העוני – פי 3 מהממוצע הארצי. תחולת העוני בקרב ילדים בדואים מגיעה ל-70%, כלומר מתוך 20 תינוקות שנולדים היום, 14 יחיו בעוני.

לאלו מצטרפים שיעור הנשירה הגבוה ביותר בישראל (כ-11% בחטיבות הביניים, לעומת כ-2% במגזר היהודי), ציוני המיצ"ב הנמוכים ביותר (משרד החינוך, 2023), ושיעורי הזכאות לבגרות הנמוכים במקצועות המתמטיקה, המדעים והאנגלית. כל אלה מבטאים את קריסת המערכת ביישובים אלו. שיעורי הפשיעה והאלימות ביישובים הבדואים גבוהים במיוחד: עבירות שימוש וסחר בנשק, אלימות, ונדליזם ועבירות רכוש.

היישובים המוכרים סובלים ממחסור חמור בתשתיות בסיסיות: כבישים, ביוב, תאורת רחוב ופארקים ציבוריים. כמו כן הם מתמודדים עם חוסר משווע במרכזי מסחר, בנקאות, מרכזי תעסוקה, אזורי תעשייה ומוסדות ממשלתיים. היישובים הבדואים סובלים גם מחוסר פיתוח קרקעות ושכונות חדשות בהתאם לגידול באוכלוסייה. צפיפות הדיור ביישובים הבדואיים המוכרים היא 19.14 נפשות לדירה בממוצע – פי 5.52 מהממוצע ביישובים היהודיים ופי 4.63 מיישובים הערביים. דו"ח מבקר המדינה (2022) הצביע על פערים עצומים בהשקעה לתושב בין יישובים בדואיים ליישובים יהודיים סמוכים.

התכנון הכפוי יצר זרות וניכור

הכישלון נובע ממדיניות ממשלתית גזענית ומפלה, שאינה מתחשבת בצרכים התרבותיים והחברתיים של הבדואים. היישובים תוכננו באופן כפוי, ללא משא ומתן הוגן עם הבדואים, ובאופן שאינו מתאים לאורח החיים השבטי של האוכלוסייה. כך, במקום לייצר תחושת שייכות ליישובים אלו, התכנון הכפוי יצר ניכור ותחושת זרות ביישובים שבהם חיים הבדואים.

מטרתו של התכנון הממשלתי הייתה לקבץ כמה שיותר בדואים על כמה שפחות קרקע. כך, במקום לאפשר לאוכלוסייה להתפתח בהתאם לאורח חייה, נוצרו שכונות עוני צפופות וחסרות תשתית בסיסית. היעדר השקעה ממשלתית מספקת בתשתיות, בחינוך, בתעסוקה ובשירותים חברתיים, וכן בהקצאות קרקע למגורים, למסחר ולתעשייה, הותירו את היישובים הללו מאחור.

היעדר משילות ואכיפת חוק יעילה תרמו להיווצרות כאוס אורבני וחברתי, ולגלישת רבים לפשיעה. לבדואים יש נורמות ומשפט שבטי מפותח מאוד שיכול לפתור כל בעיה, אולם המדינה, במקום לאמץ משפט זה כחלק משיטת המשפט שלה כמשפט קהילתי, התעלמה ממנו. בכך איבד המשפט השבטי את האפקטיביות העיקרית שלו – היעדר תמיכה שלטונית.

כישלון זה הוא תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית שנשענה עשרות שנים על תפיסה ביטחונית של שליטה וניכור. המדינה ניהלה מאבק תכנוני מול האוכלוסייה המקומית, תוך יישום תוכניות מונחתות מלמעלה. די לבחון את הרשות ל"פיתוח" היישובים הבדואים, שבה כמעט ולא מועסקים בדואים מלבד בודדים, כדי להבין את עומק הניתוק בין המתכננים לאוכלוסייה.

יש דרך אחרת

כישלון היישובים המוכרים אינו גזירת גורל. פיתוח היישובים והקמת יישובים חדשים, השקעה בחינוך ותשתיות, והתאמת פתרונות תכנוניים – כל אלו יאפשרו שילוב מוצלח של האוכלוסייה הבדואית, תוך שמירה על זהותה התרבותית. צעדים אלה יהפכו את הנגב למודל של דו-קיום וצמיחה כלכלית וחברתית, לטובת כלל אזרחי ישראל.

ראפת אבו סריחאן הוא עורך דין וחבר במועצה המקומית תל שבע