ליאור רודאיף הובא למנוחות אתמול (שני) בקיבוץ ניר יצחק. רודאיף, בן 61 במותו, נהרג ב-7 באוקטובר בעת שהגן בגבורה על הקיבוץ יחד עם חברי כיתת הכוננות. הוא נחטף לעזה, והוחזר בשבוע שעבר. רבים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון, בהם צוותים של ארגון מד"א שבו התנדב במשך שנים, שהובילו שיירה שבה אמבולנס הנושא את שמו.

אישתו יפה רודאיף ספדה לו: "זו הקלה שאתה זוכה לקבורה ראויה באדמה שעליה הגנת ונלחמת. לא לסוף הזה פיללתי, גם אחרי שקיבלנו את ההודעה שנהרגת בשבת הארורה, הראש הבין והלב סירב להאמין. אומרים שהזמן מרפא אבל הגעגוע רק מתעצם. אתה כאן בבית, כמה היית גאה לראות את הילדים שלנו מגלים עוצמות במאבק להשבתך. כמה הם דומים לך, כמה אתה חסר.

יפה רודאיף, אישתו של ליאור רודאיף, בהלווייתו. "המסע שלך בעולם הזה הסתיים מוקדם מדי" (צילום: אוריאל אבן ספיר)

"מי ייתן ונהיה האחרונים בהיסטוריה של המדינה. אתמול נסגר עוד פרק כואב וארוך עם השבתו של הדר גולדין הביתה. יש עדיין מאבק להשיב עוד ארבעה חטופים, ורק אז נוכל לסגור את המעגל. עכשיו אני נפרדת ממך לנצח. החצי של השלם שלנו, הדבק של המשפחה שלנו, תודה על 41 שנים של יחד, בטוב וברע. המסע שלך בעולם הזה הסתיים מוקדם מדי, ואני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה שלקח הרבה זמן ושלא באמת נפרדנו בבוקר ההוא".

נעם כץ רודאיף, בתו של ליאור רודאיף, בהלווייתו. "763 ימים הפקירו אותך" (צילום: אוריאל אבן ספיר)

בתו נעם כץ רודאיף: "יותר משנתיים שאתה לא פה, אבל אתה כל כך נוכח. לימדת אותנו לצחוק על הכול גם כשכואב, שזה מרפא את הנפש. ועדיין בכל פעם שהמחשבות על אותו בוקר מתגנבות אני נחרדת ממה שראית, ממה שעברת. מצאת את אורן והבנת שאין לך איך להציל אותו, ואז טל נפגע ואתה מנסה להציל אותו שוב ושוב, כשעשרות מחבלים חמושים סוגרים עליך. בועז רץ אליך, הספקתי לראות אותו ואת אופק שהיו בדרך אליך, אני ממש מקווה ששמעת אותם ושהבנת שלא היית לבד. אבל אתם הייתם לבד, לגמרי לבד. הכעס שזה קרה לכם, שהמדינה לא הייתה שם, שהצבא שהבטיח שתוך דקות הוא יהיה שם… 763 ימים הפקירו אותך, זה היה מסע ארוך מדי, כואב מדי, מסע ללא סוף טוב, אבל סוף סוף – יש לו סוף. היום אתה בבית כמו שמגיע לך, וקוברים אותך באדמה".

בן רודאיף, בנו של ליאור רודאיף, בהלוויתו. "באיזה עולם היית צריך להקריב את חייך בצורה כזו?" (צילום: אוריאל אבן ספיר)

בנו בן רודאיף: "אבא. שנתיים וחודש זה מלא זמן, יש לי המון לספר, לשאול, לשתף, להתלבט. מתי תשלח הודעה ותשאל מה בא לי לאכול הערב? מתי תתקשר לשאול לשלומי?

"טסתי לתאילנד, להודו, רכבתי על אופנוע והייתי עצוב כל הטיול, שאין אותך, שאי אפשר לדבר איתך, שלעולם לא תחזור. חזרתי לארץ אחרי שישה חודשים ואני יושב וחושב מה לעשות, ואני לא מרגיש בשל להתמודד עם העולם, אבא. באיזה עולם היית צריך להקריב את חייך בצורה כזו? באיזה עולם קוברים אותך אחרי שנתיים? מי היה מאמין שנצטרך להילחם על להחזיר אותך. אתה לא היית מאמין מה קורה פה. יש אנדרטה ענקית ברעים, כל מיגונית היא אתר עלייה לרגל, פיצוצים עזים שמרעידים את הלילה אבל אבא, אתה פה בבית סוף סוף.

"אתמול החזירו את הדר גולדין, אבא, ונשארו עוד ארבעה שנחזיר בהקדם. אני מצטער שלא הייתי פה בבוקר הזה, הייתי עסוק בלהימלט מהמסיבה, כי אמרתי שאתה תהרוג אותי אם יקרה לי משהו. אתה היית המקום הבטוח שלי 23 שנים ומאז אני מרגיש קצת אבוד, אבל תדע שאני לא מוותר, אני מטפל בעצמי ומקיף את עצמי באנשים טובים. אתה איתי בכל צעד, בכל נשימה וגם בחלומות בלילה. אוהב אותך אבא. אני עוד אבוא לבקר אותך הרבה״.