עדויות קשות של הלומות קרב נשמעו אתמול (שני) בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, על החוויות האישיות בהלם קרב מתמשך ועל אוזלת היד המתמשכת של גופי השיקום, והקושי שלהם לסייע לנשים בהלם קרב גם שנים אחרי השירות.

"הנשים האלה הן לא רק סמל לשוויון הזדמנויות, הן ביטוי ליכולת הלאומית שלנו למצות את מלוא הפוטנציאל האנושי הקיים בעם", אמר יו"ר הוועדה ח"כ בועז ביסמוט (הליכוד). "אנחנו מחויבים להשקיע במנגנוני תמיכה, כי חוסנו של צה"ל לא נמדד רק בעוצמת האש אלא בעוצמת האדם, עוצמת הלב וביכולות לראות בכל לוחמינו נכס".

נציגי אגף השיקום במשרד הביטחון אמרו בדיון כי האגף בוחן ומקדם את התאמת מגוון המענים והשירותים הקיימים לטיפול וסיוע למתמודדים עם פוסט לנשים, לצד הרחבה מתמדת של המענים לכלל הפצועים המתמודדים עם פוסט טראומה ותגובות נפשיות, והקמת מענים טיפוליים חדשים וייחודיים.

בסיכום הדיון הזכיר יו"ר הוועדה כי הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון תידרש לאשר בשבועות הקרובים שינויים תקציביים ל-2025. הוא ביקש שתוך שבועיים יועבר לוועדה פירוט הדרישות התקציביות לשיפור המענים להלומי הקרב ובהן פתיחת בתי הלוחם 24/7, טיפול במשפחות הלומי הקרב, תגבור אגפים ועוד.

הדיון הדחוף בוועדה נולד כמעט במקרה. ב-27 באוקטובר השנה הגיעו לוועדה לקידום מעמד האישה, שבו ח"כ מרב בן ארי (יש עתיד) הייתה במקרה מ"מ יו"ר הוועדה, שלוש הלומות קרב, ושיתפו בסיפורי הקרב שלהן. בן ארי הבטיחה להן ליזום דיון בעניין, ואספה חתימות מחברי ועדה במטרה לקיים דיון דחוף, שביסמוט קידם במהירות.

"צה"ל התקדם ובשנים האחרונות מגייס יותר ויותר נשים לתפקידי לחימה ובכל הזירות ובכל התפקידים, מלוחמות בשטח ועד לטייסות", אומרת בן ארי ל'דבר'. "כמו שהצבא ידע לשלב את אותן נשים בתפקידים הקרביים ביותר, כך עליו גם להעניק להן מענים מותאמים כשהן משתחררות פצועות בגוף ובנפש. אמשיך לעקוב אחר הנושא ולוודא שכל לוחמת תקבל את התמיכה הראויה והמותאמת לצרכיה".

"אנחנו הולכות ליזום דיון נוסף סגור רק עם משרדי ממשלה וגורמי מקצוע כדי לאסוף את כל הדברים שעלו בדיון ולגבש מענים. בנוסף, יתקיים דיון נוסף פומבי". אמרה בן ארי בסיכום הדיון. "הדיון הזה יכול להציל נפשות, אנחנו צריכים לקיים דיון מקצועי עם משרד הביטחון שאני חושבת שלא נמצאת באירוע. צריך להקים זרוע מיוחדת להלומות קרב ולהתאים את המענים אליהן. אם יש אישה שיוצאת מכאן למצב קשה אני מבקשת מנשות המקצוע פה לגשת אליהן".

"לא היה לי למי להגיד שאני במצוקה"

שירן מדר, בת 25, סיפרה בדמעות כי הבינה שהיא בהלם קרב רק כשהגיעה לוועדה הרפואית. "הייתי לוחמת ומפקדת באריות הירדן. גיליתי את הפוסט טראומה שלי שנה אחרי שהחלמתי. נפצעתי ופוניתי במסוק. הייתי לפני קורס קצונה והייתי מוכנה לתת את החיים שלי בשביל הצבא. לבית הלוחם הגעתי בפוּקס, שנה אחרי שנפצעתי, כדי לעשות פיזיותרפיה. אף אחד לא אמר לי שיש דבר כזה בית הלוחם.

"חצי שנה הייתי בדיכאון ולא ידעתי מה יש לי, וההורים שלי לא ידעו מה יש לי. הגעתי לבית הלוחם ולא הגעתי לפסיכולוגית. הלכתי לוועדה ולא הצלחתי לנשום, לא הבנתי מה קרה לי. זה התחיל מהרופאים שאומרים דברים שהם לא אמורים להגיד לילדה בת 25 שלא יודעת מה יש לה".

"לשמחתי, אני זכיתי שיש אנשים ספציפיים במערכת שכן נלחמים עליי, אבל אני לא רוצה שהחברות החדשות יעברו את הגיהינום שאני עברתי", אמרה לידיה מילמן. "אני עמדתי בפני ועדות והשפלות של 'את נראית בסדר, את לא נראית פצועה', בזמן שכל הידיים שלי חתכים, בזמן שלילה לפני כן מצאו אותי זרוקה בחוף הים.

"גבר בפוסט-טראומה מסתובב ברחובות, הוא איכשהו יכול לשמור על עצמו. כשבחורה פוסט-טראומטית מסתובבת ברחובות, היא טרף קל. אני ישנתי על ספסלים אחרי שהשתחררתי. אני עברתי ניסיון אונס כי הייתי תחת השפעת כדורים, לא היה לי למי להתקשר, לא היה לי למי להגיד שאני במצוקה.

"הילד שלי ביקש שנים להתחפש לחייל ואני לא מרשה לו, כי רובה עושה לי טריגר. הפסיכולוגית שלי אמרה לי שאני עושה לו עוול", סיפרה מילמן, אם ל-5 מפתח תקווה. "בסופו של דבר נתתי לו להתחפש עם הסכמה שהוא לא ייכנס הביתה עם הנשק. ילד בן 9, מסכן, נכנס הביתה עם הנשק ואני מתפרצת עליו, שוברת לו את הרובה, צורחת ובורחת מהבית. 24 שעות לא ידעו איפה אני. גידול ילדים בהלם קרב זה דבר שצריך לתת לו מענה.

"עד לא מזמן הייתי מוכרת 20% נכות כי לא היו לי את הכוחות להתעסק עם כל הטופוסולוגיה הלא נגמרת הזו. עברתי 12 ועדות, כי לא הצלחתי להכין חמישה ילדים למסגרות ואז להספיק להגיש בזמן וכמו שצריך את כל מה שצריך. והיחידה שהצילה אותי זו מנהלת המרפאה שלי שאמרה שהיא לא יכולה לראות יותר את ההתעללות שאני עוברת".

"נשים צריכות לדעת שהן לא לבד", אמרה הלומת קרב נוספת שהייתה בוועדה. "לא מדובר על הנושא של היריון ולידה, והטריגרים שבכי של ילדים יכול לעורר, הטריגרים שהלידה עצמה יכולה לעורר". היא סיפרה גם על הסיוע שקיבלה. "בתוכנית 'עכשיו אני' של ארגון נכי צה"ל היו הראשונים שהושיטו לי יד".