בתי כלא מוזכרים רק לעתים רחוקות בהקשר של שוק העבודה, ואינם קופצים לראש כאשר אנחנו מדברים על מושגים כמו חוזי עבודה זמניים או משא ומתן קיבוצי. עם זאת, בתי הכלא האמריקאים אינם רק מעסיקים עובדים, אלא למעשה שולטים על כוח העבודה, בתוך מקום העבודה ומחוץ לו. בשנותיה הראשונות, התייחסה תנועת העבודה האמריקנית לשימוש בעבודת אסירים למטרות מסחריות, כתחרות לא הוגנת. עד שנות השלושים של המאה ה-20, הייתה תנועת העבודה האמריקנית בעמדת כוח חזקה מספיק כדי להטיל איסור על עבודה של אסירים בבתי כלא למטרות מסחריות. בעשורים לאחר מכן, צנח מספר האסירים בארה"ב לשפל היסטורי. עם שקיעתה של מדינת הרווחה, זינק מספר האסירים מ-200 אלף ב-1975, ל-2.3 מיליון ב-2013, והעסקת אסירים למטרות מסחריות, חזרה להיות חוקית. כיום, כ-15% מהאסירים בבתי הכלא האמריקניים – פדרליים ומקומיים – עובדים עבור חברות כגון בואינג, סטארבקס וויקטוריה'ס סיקרט. אנשים שנאסרו בגין הגירה בלתי חוקית, מהווים את האוכלוסיה שחלקה בעבודות מסוג זה עלה מאוד לאחרונה. סביר להניח כי תחת ממשל טראמפ, יעלה מספרם עוד יותר.
ניאו-ליברליזם: מכליאה המונית לניצול מסחרי
ההתרחבות הקיצונית של מערכת בתי הכלא בארה"ב, או "מדינת העונשין", התרחשה בעיקר תודות להרחבת ההגדרה של עבירות פליליות, כך שיכללו גם עבירות לא אלימות – כגון שימוש בסמים או השתנה במקום ציבורי – והגדלת עונשי המינימום. "המלחמה בסמים" שהובילו ממשלים אמריקניים שמרניים, חשפה את הממדים הגזעניים של הכליאה ההמונית. שיעור הכלואים בגין שימוש בחומרים ממכרים לא שיקף כלל את שיעור השימוש בסמים באוכלוסייה. בעוד שהאוכלוסייה האפרו-אמריקנית מהווה רק 13% מצרכני הסמים, קרוב לחלקם היחסי באוכלוסייה, הם מהווים 75% מכלל הכלואים בגין עבירות סם.
התנועה לכיוון "מדינת העונשין", קשורה קשר הדוק לקיצוצים בהוצאות המדינה על רווחה. מספר האסירים גדול במיוחד במדינות בהן, באופן מסורתי, ההטבות הסוציאליות נמוכות יותר או בכאלו בהן בוצע קיצוץ חד בתשלומי הרווחה. בעוד שתכניות רווחה מכוונות למצב של שקט חברתי, מטרת בתי הכלא היא מִשׁמוּעַ. הכלא הוא ביטוי של "מורת רוח חברתית" כלפי קבוצות בעלות הצלחה מועטה בשוק העבודה. הכליאה מורידה אותם, מבחינה מוסרית אך גם מבחינה עובדתית, לרמה של אזרחים מדרגה שנייה. נכון להיום, יותר משישה מיליון אמריקנים איבדו את זכותם להצביע בשל רישום פלילי. ההיבט המרתיע, הממשמע, של מדיניות כליאה המונית הזאת, טמון בכך שהיא ממחישה את היעדרן של חלופות לתנאי עבודה ותנאי מחיה מסוכנים, שלא ניתן לעקוף אותם על ידי הסתובבות ברחובות או על ידי רווח מעסקאות לא חוקיות כמו סחר בסמים. אלה המתנגדים למשמעת של חברת העבודה, מוכרחים לצפות את כליאתם.
המשמוע העקבי של "העובדים העודפים" (חסרי תעסוקה שככל הנראה יישארו כאלה כל חייהם, י.א.), דרך הכליאה ההמונית, הביא לעלייה חדה בהוצאה על ביטחון ובתי סוהר. לצד הצפיפות הנוראה במוסדות הכליאה, קוצצו גם תכניות ההכשרה המקצועית והשיקום, כדי לצמצם את העלויות. בשלב זה, הרעיון להשתמש בכוח העבודה של האסירים כמקור הכנסה, היה הצעד המתבקש. הדיון על מימון בתי הכלא והאזרחים הכלואים בהם, עבר מ"סיוע ציבורי" ל"מימון עצמי". תחת התפיסה הניאו-ליברלית, התנאים הפיזיים של המאסר הפכו אף הם לעונש עליו יצטרכו האסיר ובני משפחתו לשלם, פשוטו כמשמעו: דמי טיפול על ביקורים, דמי שכירות על מיטות, והשתתפות בתשלום הטיפול הרפואי. במקרים רבים, אסירים מקבלים עם שחרורם חשבון עבור שירותי בית הסוהר בגובה אלפי דולרים.
בסוף שנות השבעים, החקיקה הפדרלית והמדינתית סיפקה את המסגרת המשפטית שאיפשרה לחברות פרטיות להתקשר עם בתי כלא ציבוריים, על מנת לנצל את כוח העבודה של האסירים. תכניות תעסוקה פדרליות מתנהלות על פי רוב באופן שקוף למדי, תוך התייעצות עם איגודים מקצועיים וחברות מקומיות, אך תכניות ברמת המדינה, העסיקו שיעור גבוה יותר של של אסירים, בתנאי עבודה חשאיים ונצלניים ביותר.
בעשורים האחרונים התפתחה שורה של תעשיות כלא ממשלתיות, מבוזרות ומוכוונות רווח. בקולורדו, למשל, הועסקו כ-1,600 אסירים ב-37 אתרים שונים בשנת 2014, מדובר בקרוב ל-15% מאוכלוסיית הכלא שהייתה מסוגלת לעבוד. מגוון הענפים בהם הועסקו האסירים, נע מייצור רהיטים ומוצרי חלב, ועד לשירותים כגון תיקון רכבים או גינון ועיצוב נוף. בשנת 2014 קיבלו העובדים שכר יומי ממוצע של 3.95 דולר. שכר המינימום השעתי, אם כך, בהנחה שיום העבודה עומד על ארבע שעות, נותר נמוך מדולר אחד.
למרות מגמת הגידול, הניצול המסחרי של עבודת אסירים משפיע רק על חלק מאוכלוסיית הכלא. רוב האסירים מועסקים בתחזוקת הכלא עצמו – למשל במכבסה, במטבח או בחלוקת מזון. ללא עובדים אלה, לא ניתן היה לתפעל את מערכת הכליאה ההמונית, מבחינה כלכלית וגם מבחינה ארגונית.
רווח פרטי מהגירה
ההתקדמות בהפרטת בתי הכלא, התרחשה במקביל לתהליך הפיכתה המחודשת של עבודת אסירים למוצר. בבתי הכלא הפרטיים בארה"ב נמצאים עכשיו כעשירית מכלל האסירים, בזמן שסוכנויות ממשלתיות משלמות לחברות פרטיות על כל אסיר. באופן לא מפתיע, ההפרטה לא חסכה כסף למשלמי המסים למרות הקיצוץ במצבת כוח אדם, הירידה בשכר וההטבות הסוציאליות הנמוכות יותר – תוצאה אותה מבקרים האיגודים המקצועיים כבר שנים רבות.
ההגירה לארה"ב הפכה לענף רווחי במיוחד עבור חברות פרטיות. מעצר החובה על עבירות הגירה, שהונהג ב-1996, הביא להתרחבות מהירה במספר מתקני הכליאה לפני גירוש. עד שנת 2011, האוכלוסייה היומית הממוצעת של מהגרים המיועדים לגירוש, כ-32 אלף בני אדם, הוחזקה בלמעלה ממאתיים מתקנים. פחות מעשירית מכלל האסירים האמריקנים מרצים את עונשם בבתי כלא פרטיים, אך 40% ממתקני המעצר למהגרים בארה"ב הם בבעלות פרטית. שני תאגידים גדולים – CoreCivic וקבוצת GEO – מספקים כשליש ממקומות הכליאה. בשנת 2012, שתי החברות הללו חתמו על חוזים פדרליים להקמת בתי מעצר וכלא בשווי של 738 מיליון דולר. הממשלה משלמת עבור האסירים, כל עוד החברות לא יגיעו למכסה המינימלית עליה סוכם (34 אלף אסירים בכל רגע נתון, מאז 2013).
לכן, יש תמריץ לעצור כמה שיותר אנשים לזמן הארוך ביותר שניתן. המידע על תנאי העבודה בבתי המעצר למהגרים ניתן רק בדיווחי העיתונים, אך שוב ושוב, התגלו מקרים בהם מהגרים נאלצו לעבוד ללא תשלום. ההערכה היא שכ-60,000 מהגרים עובדים 'בהתנדבות' בתוכניות עבודה עבור שכר יומי של פחות מדולר אחד במוסדות המופעלים באופן פרטי וציבורי.
התגברות על עבודת הכלא המנצלת
שינויים בפרקטיקות של עבודת כלא עשויים להתחולל על ידי האסירים עצמם. לאחרונה דווח על מספר ניסיונות התארגנות של האסירים – כעובדים. בספטמבר 2016, אירחה 'תנועת האסירים המורשעים ומשפחותיהם' (FICPFM) ו'ועדת הכלואים העובדים המאורגנים' (IWOC) כנס בנושא כליאת המונים וניצול עבודת כלא. במקביל, אסירים שחוייבו לעבוד פתחו בשביתה בכמה בתי כלא. למרבה הצער, הם לא הצליחו לעלות את נושא העבודה בכלא לסדר היום של הבחירות לנשיאות. התקשורת לרוב התעלמה מהשביתות.
באוגוסט 2016 הודיע משרד המשפטים האמריקאי כי יפסיק את השימוש בקבלנים פרטיים לניהול בתי הכלא הפדרליים, לאחר שדו"ח פיקוח עצמאי שלו חשף בעיות רחבות בתחום הביטחון והבטיחות בבתי כלא פרטיים. פעילי זכויות אדם בירכו על ההחלטה, וחזו כי זהו סופה של תקופה. פחות מחצי שנה לאחר מכן, הורה ממשל טראמפ למחלקה לביטחון המולדת "לנקוט בכל הפעולות המתאימות ולהקצות את כל המשאבים החוקיים הזמינים כדי לבנות, להפעיל או לשלוט במתקנים באופן מיידי כדי לעכב זרים ליד הגבול היבשתי עם מקסיקו". למרכזי המעצר המופעלים באופן פרטי הוקצו 40 מיליארד דולר עבור תקציב 2017 ובתוך שעות, מחירי המניות של קבוצת GEO ו-CoreCivic הרקיעו שחקים.
ניצחונו של טראמפ עלול להגביר את ההשתלטות של התאגידים על בתי הכלא, את ניצולם של האסירים ע"י עבודה ואת הרווח מהפיכת הגירה לעבריינות. החשש הוא שבין השאר, ינסו התאגידים לשסות את האסירים העובדים בינם ובין עצמם.
לכן, חיוני לאחד כוחות נגד הניאו-ליברליזם, הדיכוי הגזעני, מדיניות כניסת מהגרים לארה"ב ומאסרי המונים. על תנועת העובדים לטפח סולידריות בין התנועות החברתיות המעורבות במאבקים אלה.
כריסטוף שרר הוא פרופסור לגלובליזציה ופוליטיקה באוניברסיטת קאסל, גרמניה. הוא גם מנהל המרכז הבינלאומי לפיתוח ועבודה הגונה וחבר בוועדת ההיגוי של האוניברסיטה לעבודה גלובאלית.
אניל שאה היה עוזר מחקר בחטיבת "גלובליזציה ופוליטיקה" של המחלקה לפוליטיקה באוניברסיטת קאסל. הוא עוסק בתיאוריות בכלכלה הפוליטית העולמית ובמחקר סוציו-אקולוגי.
פורסם במקור ב-Global Labour Column
תורגם על ידי יעל אלנתן
