ואז, מאחורי ההמונים שעומדים ביום ראשון השבוע בצומת גמה בהמתנה לחטוף חלל (פעם ראשונה ויחידה באור יום), עובר בשדות טרקטור עם דגלי ישראל ודגל תאילנד. נובמבר שחון וחם, השדות מאובקים, וענן האבק שהוא מעלה מאיים להעכיר עוד יותר את הראות לכיוון עזה. "איפה כדאי לעמוד עם הדגל, למרות שהוא לא רואה?", שואלת מישהי. הוא לא רואה, ולה זה עדיין חשוב. היום הדר גולדין חוזר, חשבו שיחזור אחרון, ומאות אנשים שלא הכירו אותו, ולא יודעים בביטחון מלא שזה הוא שחוזר, עומדים לכבודו בדממה, 11 שנים ושלושה חודשים אחרי שנפל בקרב ונחטף.

ולא רק גולדין. כך זה כבר חודש, לפעמים יום אחרי יום, לפעמים אחרי שתי הלוויות, לפעמים באישון לילה, לפעמים בהקפצה של פחות משעה. הן מגיעות מצאלים, גבולות, עין הבשור, בארי; הם באים יחפים מהמכינות החילוניות והדתיות, עם דגל, חולצה, כובע. עומדים בצומת גמה או בצומת סעד, בגו זקוף, זוכרים מי נפל, מי נרצח ומי נחטף, ומתפללים – פעם בקול, פעם בלב, שנזכה לראות את האחרון בבית.

אחרי שהשיירה עם הוואן הלבן עוברת, ההמונים מגלגלים את הדגלים ומעמיסים על הרכב של ליאורה סלע-דוד, קיבוצניקית מצאלים, שבין חיבוקי הפרידה ושיחה עם בנה החייל, מצליחה להדליק סיגריה, ולספר מה שלומה.

"החודש האחרון מטורף", היא אומרת. "כמעט כל לילה החזרה של חלל חטוף, ואז לוויות, ובמקביל כל האירועים וטקסי הזיכרון, החזרה של החטופים החיים. אנחנו מתורגלים, האוטו שלי מחסן, וכל מי שרוצה לוקח דגל וחולצה, מחזירים מגולגל, זו האופרציה".

סלע-דוד היא "מטה החטופים" של מועצת אשכול, עם פאולה פרפיניאל, אדוה ברזילי-משה, אבי רוזנפלד ועשרות אחרים שמהווים את הגרעין הקשה. ביחד הם הצליחו להפוך את ליווי החטופים החללים לאחד הסמלים החזקים של התקופה. "יותר קל להבין למה אנשים פה מאשר למה אנשים לא פה", אומרת סלע-דוד, "לאט לאט התעצמה הנוכחות, נוצרה משימה".

"השיקום יתחיל כשנדע שכולם בבית"

259 נרצחים שכלה המועצה האזורית אשכול ב-7 באוקטובר; 119 מתושביה נחטפו, שניים מהם עדיין בשבי. מתוך 32 היישובים במועצה חדרו הטרוריסטים ל-16, וב-24 יישובים יש תושבים שקרוב משפחה מדרגה ראשונה נפגע; 160 נותרו יתומים, 30 מהם יתומים משני ההורים; 17,500 תושבי המועצה פונו תחת אש, וארבעה יישובים עדיין מפונים ברובם: בארי, ניר עוז, חולית וכיסופים.

עם נטל כזה, אפשר להבין איך עבור האנשים האלה, שמגיעים פעם אחר פעם ללוות את החטופים החללים, המלחמה עדיין לא הסתיימה. "זאת מועצה שחטפה", אומרת סלע-דוד, "כולנו מבינים – עד שלא כולם יוחזרו, אנחנו יכולים לעשות אירועים משקמים והכול, אבל השיקום יתחיל כשנדע שכולם בבית", היא עוצרת לרגע, "כדי שנוכל להתפרק", היא ממשיכה, מהנהנת, "אני עוד לא התאבלתי על עשרות חברים. התאבלתי גלובלית, אבל לא ברמה האישית. רק כשזה יסתיים נוכל להרשות לעצמנו להתפרק ולהתחבר מחדש".

בצומת זוכרים ומזכירים. לא נשמעת קינות קורעות לב שמיים. עומדים, מניפים דגלים, ממתינים לשיירה עם הוואן הלבן, שרים "הביתה", או "מי האיש", או "התקווה", וכשהשיירה חולפת מתקפלים מהר. ובכל זאת זה רגע קדוש. המתים לא רואים את מי שמגיע לצומת, ארונותיהם יחלפו בדרך לזיהוי החלל במכון לרפואה משפטית גם אם איש לא יעמוד כאן, אבל דומה שבין הזוכרים יש הבנה עמוקה שצריך לסמן למתים שהם בידיים טובות, שהם בדרך הביתה. והזוכרים, כך נדמה, מסמנים לישראל שמול הרוע המוחלט, אפלת המנהרות וההפקרות הטוטאלית, יש בני אדם, ועוד תהיה תקומה.

לילות עם הזוכרים המסורים האלה בצומת גמה ובצומת סעד מלמדים מה מניע אותם, גם אם רק קמו משבעה על בן, אם הגיעו מרחוק, או בלי שבכלל הכירו את החוזר.

"אדם שהופקר פעם אחת לא מפקירים פעם שנייה"

יום שלישי, 21 באוקטובר, צומת גמה

"קל מאוד להפקיר חללים, אבל זה החלק שלא מפקיר", אומרת מילכה בנימני-אשל, שעברה מהמרכז לעוטף כדי לחזק את התושבים. "אדם שהופקר פעם אחת לא מפקירים פעם שנייה", היא אומרת בלילה שבו 13 חטופים חללים עדיין בשבי. מחזקים אותה להתייצב, אף שהשעה 22:30 בלילה, דבריו של החטוף שחזר, מתן אנגרסט, בהלוויה של מפקדו דניאל פרץ, חמישה ימים קודם לכן: "אם אנגרסט מוכן להיכנס לעזה להוציא את חברו לטנק, אז מי אנחנו?"

קרני פלג מקיבוץ גבולות עוסקת בשנה האחרונה בשיקום הקהילות שנפגעו ובקליטת חברים חדשים ליישובים בדרום העוטף: "אני מוכנה לעמוד פה גם אם אהיה לבד. דווקא כשאנחנו לא יודעים מי זה, את חלקם אני לא מכירה, אנחנו מראים שיש לו קהילה. אם תחושת ההפקרה היא הקשה ביותר, אני לא רוצה שאף אחד ירגיש ככה עוד".

פלג ובנימיני-אשל עומדות אחת ליד השנייה מתחת לשלט המורה ימינה למעבר רפיח, שמאלה לתל אביב. רכב עם צעירים עוצר בחריקת בלמים, אחד מתריס: "מה יש לחפש פה, כולם חזרו כבר". סלע-דוד מסתחבקת איתו והוא עוזב כלעומת שבא. החבר'ה באזור רגילים להצקות כאלו ולא מתרגשים. "זאת אמירה שלנו שאנחנו לא משאירים לבד אף אחד. אנשים במרכז לא מבינים שמתנהלת מלחמה".

כשמכריזים שהארונות חצו את הגבול, פלג משמיעה מרמקול נייד את הפלייליסט שהכינה, שנפתח כמו תמיד עם "הביתה".

הערב הגיעו לצומת יותר אנשים מאשר בפעמים קודמות, וסלע-דוד ופרפיניאל מנסות לפענח את הסיבות: "זה התחיל עם חזרת החללים – ביבס, מצגר ומנצור, ונבנה לאט לאט", מספרת סלע-דוד, "בהתחלה היו אנשים בודדים ואז עוד אנשים".

"יש את הקטע של הביחד", אומרת פרפיניאל, "אנשים עומדים עם חולצות של אשכול ורואים שהמשפחות של החללים מתרגשות מזה". היא מראה פוסט של חגית חן, אימו של החטוף החלל איתי חן, שהתרגשה מהעמידה שלהם בצומת לילה לפני כן.

"בערב כזה יושבים במרפסת, שותים בירה", אומרת סלע-דוד כשהיא דוחסת עוד שלטים לרכב העמוס. היא לא ציפתה שהאתגר הזה יהיה כל כך ממושך. בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היא הגיעה למועצה לעזור, אחר כך לקחה על עצמה פרויקט של מפונים עצמאיים, אלו שלא התפנו עם הקהילה; ובמרץ 2024 הקימה את מטה החטופים של אשכול. תוך כדי היא לקחה עוד משימות, אבל את זו תסיים כשכולם יהיו בבית.

"בבפנים אני מודעת לאפשרות שיהיו כאלה שלעולם לא נדע מה עלה בגורלם", היא אומרת, "אבל ברור שלכולם מגיעה סגירת המעגל. אנחנו, החבר'ה עם האוטו, זו תזכורת ועדות למה שקרה ב-7 באוקטובר. מה שקורה עכשיו מנרמל את הזוועות של אותו יום".

שבוע קודם לכן, ביום שבו שוחררו החטופים החיים, ירד גשם קלוש, וסלע-דוד לא הפסיקה לבכות, "זה הציף לי את כל מי שלא יחזור, בלי קשר לחטופים, ולא הייתי היחידה. איפה תל אביב ואיפה אנחנו? אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר".

בהמשך הלילה הזה התברר שהוחזרו תמיר אדר ואריה זלמנוביץ' מניר עוז.

"7 באוקטובר לא ייגמר עם החטוף האחרון"

יום שני, 27 באוקטובר, צומת סעד

יעל אדר רק קמה מהשבעה על בנה תמיר ז"ל, שהיה בכיתת הכוננות של קיבוצם ניר עוז, ומגיעה לצומת לעמוד עם הדגל של בנה לצד עשרות מתושבי העוטף. "עד אתמול התכנסנו בתוכנו", היא אומרת, "הקבלה של המוות קשה. יש במצב הזה משהו בודד, כל כך בודד בלב, ופתאום מרגע היציאה עוטפים, ככה שהבדידות נגמרת. חימם את ליבי לראות שיש אנשים שעמדו ככה בשביל תמיר, אז אני אהיה פה בשביל אחרים", היא אומרת, "אני חיילת שלהם עכשיו". גם בלילות הבאים היא מגיעה עם דגל של הדר גולדין וחולצה של איתי חן.

חברי קיבוץ סעד, שניצל ב-7 באוקטובר בזכות גבורת חברי כיתת הכוננות, ובזכות טנק אחד שעבר במקרה בכיכר, מגיעים גם הם הערב לחלוק כבוד אחרון. לפני המלחמה עמידה בצומת עם דגלים הייתה נושא למחלוקת, בטח בסביבת סעד. "לא היה כזה פשוט", אומר חבר הקיבוץ, אבל בערב הזה, ובעצם מאז, האחדות מלאה.

מירב כהן מגיעה תמיד בין הראשונים, אם לא ראשונה. היא ומשפחתה לא חזרו עדיין לביתם עין השלושה, ובכל פעם היא עושה את הדרך מנתיבות, ביתה הנוכחי, לצומת הרלוונטי, עם אש וכאב בעיניים. "7 באוקטובר לא ייגמר עם החטוף האחרון, זה לכל החיים מה שקרה לנו, אבל למדנו. כמה מאיתנו היו בימי שישי במסדר הדר בחץ שחור?", היא שואלת בתוכחה. "אמרנו שהוא רק גופה, ולמדנו. לאחרונה התנצלתי בפני שמחה (אביו של הדר – י"פ)".

מאוחר יותר התברר שבארון שהעביר חמאס היו ממצאים ששייכים לאופיר צרפתי ז"ל, שנרצח בנובה. הוריו קברו אותו למוחרת בפעם השלישית.

"מיליון אנשים כותבים לי: תעירי אותנו בכל שעה"

יום חמישי, 30 באוקטובר, צומת גמה

העובדה שחמאס הפר את ההסכם, ובהעברה הקודמת לא החזיר את אחד מהחטופים החללים, לא מפחיתה מרוח הלחימה של אנשי הצומת. איש לא יודע מי יוחזר היום, ולמרות זאת המונים מגיעים. בירושלים מתקיימת באותן שעות עצרת חרדים גדולה נגד הגיוס לצה"ל. "דווקא כשעושים ניסיונות למסמס את שם המלחמה, ועכשיו מתקיימת עצרת לחוק ההשתמטות, יש לנו חלק מהותי בלהיזכר בערכים האמיתיים", אומרת סלע-דוד. "אני גאה באנשים של אשכול שעושים את זה. אין פה בן אדם אחר שהוא בסדר, ועדיין, מיליון אנשים כותבים לי בפרטי: 'תעירי אותנו בכל שעה'".

היום היא הגיעה לצומת ישר מאימון כדורשת: "המאמנת כל הזמן מזכירה שעוד נקודה ועוד נקודה ננצח את המשחק, ככה, כל אחד שחוזר הוא עולם ומלואו של המשפחה. בהנחה שאלה שני חטופים, אלה שתי משפחות, חתיכה בפאזל".

לפני 7 באוקטובר הייתה סלע-דוד חלק מקבוצת הכדורשת שבה שיחקה תמר קדם סימן-טוב, שנרצחה עם משפחתה בניר עוז. הקבוצה כמובן התפרקה. לחזור לשחק דורש הרבה כוחות, אבל הערב סלע-דוד לא בטוחה איפה שלה. "באופן אישי אני נחלשת", היא מודה בכנות. "כל הזמן אמרנו שרק כשיחזרו תהיה צמיחה, אני מרגישה את ההתפרקות מתחילה".

פרפיניאל: "גולדין אומרים כבר שנים 'להחזיר חטופים חללים!' עכשיו אנשים מתחילים להבין מה המשמעות של זה על עצמם ועל הקהילות. אני חוששת מהאחרון. דווקא כשנותרו מעטים זה הופך את זה לאישי".

בלילה זוהו גופותיהם של עמירם קופר מניר עוז וסהר ברוך מבארי. בהופעה של להקת ג'ירפות לזכרו של אביב אצילי, תפסה אלמנתו שורדת השבי ליאת אצילי את המיקרופון והודיעה לקהל: "החטוף החלל האחרון מניר עוז זוהה והוא בבית".

"אשכול זה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית"

יום שישי, 31 באוקטובר, צומת גמה

ליל שישי. אין הודעה מגורם רשמי. החבר'ה של "שועלי אשכול", רבש"צים מהיישובים שמלווים את הארונות שמגיעים לישראל בקילומטרים הראשונים בתחומי המועצה, אמרו שנערכים. אז נערכים. סלע-דוד מזעיקה, המונים מגיעים. שלושה ואנים לבנים עוברים, והבלבול גדול.

״אשכול היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית", אומרת מיכל עוזיהו ראשת המועצה, שנחתה זה מכבר מסבב הסברה וגיוס תרומות בקהילות יהודיות, "אנחנו מבינים עד כמה 'עד החטוף האחרון' הוא ערך מקודש לכולם פה. זה מרגש. ואני גאה להיות ראשת מועצה של אנשים שיוצאים ביום שישי בלילה. בלי ערכים כאלו לא תהיה תקומה".

מאוחר יותר התברר שהשרידים שהועברו אינם של חללים חטופים.

"זה להשתתף בנטל של המשפחות"

יום ראשון, 2 בנובמבר, צומת גמה

"זה כמו לידה שקטה, נורא נורא עצוב", אומרת איילת עוז. היא עומדת עם דגל צהוב על שטח העפר ליד הכביש, בסופו של יום עצוב אחרי הלוויותיהם של עמירם קופר וסהר ברוך. "אשכול זו קהילה אחת, כולם מכירים את כולם, זה קרה במרחב שלנו, גם החבר'ה החמודים שרקדו בנובה. אז זה מעט הכבוד למי שחטפו אותו באישון לילה מהבית. זה הדבר היחידי שאפשר לעשות בסיטואציה הזאת".

11 חטופים חללים עדיין בשבי, ולא ידוע בוודאות מי מוחזר היום, אבל חמאס הודיעו שמדובר באסף חממי, וגם פקודיו מגיעים.

יחפים, כאילו קפצו מהחדר, יניב אלוני-שטרן, יואב רוזנברג וארז שנהב, שעושים באזור שנת שירות, מדלגים בין צידי הכביש, מנסים להבין איפה הכי טוב שיעמדו. "יותר חשוב לבוא כשחוזרים חללים", אומר אלוני-שטרן, "כי כשחוזרים חיים זה דווקא יותר כיף". בהחזרה הקודמת, או בזו שלפניה, כבר קשה להם לעשות סדר, הם נסעו לכאן באופניים כי לא מצאו טרמפ. "זה להשתתף בנטל של המשפחות ושל המועצה", אומר רוזנברג.

אחרי שתי ההלוויות, סלע-דוד עשתה יוגה. אחד מהבנים שלה בפנים, כלומר בעזה, והיא מפעילה בערב משמר כבוד לחטופים חללים. אחרי שבליל שבת לא הוחזרו חטופים חללים, והנוכחות במשמר הייתה גדולה, סלע-דוד משתפת בהומור השחור שהתפתח מהר מאוד: "הבן של ליאור רודאיף שאל אותי: 'עמדתם כדי לחלוק כבוד אחרון לעוד מוחמד?'. זה לא משנה לאנשים, היא מדגישה. הם פה". יעל אדר בחולצה של איתי חן מצטלמת עם חבריו של חממי, שלא סגורים על מי היא ואת מי איבדה. והוא על הדגל מבקש: "תהיו טובים".

לאחר זיהוי במכון לרפואה משפטית, נמסרה ההודעה על החזרתם של סא"ל אסף חממי, עומר נאוטרה ועוז דניאל.

"זה המעט שאפשר לעשות למען החלל שהקריב"

יום שלישי, 4 בנובמבר, צומת סעד

עדי ודביר לוי הגיעו עם הבת תהל, מקיבוץ סעד הסמוך, ברור להם למה: "לוויה זה חסד של אמת", אומר לוי. "המת לא יוכל להחזיר לך על מה שנתת. כתושבי סעד זה המעט שאפשר לעשות, למען העם, המשפחה והחלל שהקריב".

עדי לוי: "הלב פה, ואנחנו רוצים להיות חלק מהרגע הזה. אנחנו עצובים שזה בארון, אבל שמחים שיגיעו לקבורה ראויה באדמת הקודש ויגיעו למשפחה שלהם".

ההמונים שהגיעו מלווים הערב, בלי לדעת, את איתי חן ז"ל, לוחם שריון שנפל בעזה. אחרי שהשיירה עם הוואן הלבן ממשיכה בדרכה, עומדות כמה נשים מתחת לשלט גדול שעליו נכתב "אחים לא משאירים מאחור". יעל אדר לבושה הערב בחולצה של הדר גולדין.

"כאן בעוטף המלחמה לא נגמרה"

יום שישי, 7 בנובמבר, צומת גמה

לפני שעות הצומת, בבוקר מגיעים המונים לאנדרטת "חץ שחור", שם מתכנס בכל שישי מאז 2014 "מסדר הדר", בדרישה מהמדינה לא לשכוח את החיילים החללים אורון שאול והדר גולדין (גופתו של שאול הושבה בינואר 2025, עשר שנים וחצי אחרי שנפל ב"צוק איתן").

מאז 7 באוקטובר, ובטח בתקופה האחרונה, יותר ויותר תושבים מהעוטף אומרים בקול: "איך לא הקשבנו יותר לשמחה ולאה?" אפילו צביקה מור, אביו של איתן, החטוף ששב בחיים, מגיע לאנדרטה בפעם הראשונה ומבקש סליחה על כך שזו הפעם הראשונה שהוא כאן. שרים "הרעות", כי לפני 30 שנה נרצח ראש הממשלה, ומתנצלים שוב ושוב שלא היו כאן יותר. שאולי הכול היה נמנע אילו.

בערב, אייל בן עזר שמגיע עם בנו הצעיר יער מקיבוץ גבולות, אומר שללוות את החטופים החללים הפך להיות כמו התמכרות: "השנייה שנהיה שקט כשהשיירה מגיעה, זה מצמרר". בן עזר מספר שהבן יער מנחש בבוקר אם יוחזרו או לא יוחזרו חטופים, וצודק: "כאן בעוטף המלחמה לא נגמרה, ולא משנה לנו מי חוזר, זה המינימום שאפשר לעשות".

כשטל חיימי מניר יצחק הוחזר (ב-20 באוקטובר), אלה, אלמנתו, ראתה את האנשים שהגיעו לעמוד לכבודו עם דגלים, והערב היא באה עם אחת הבנות, שהגיעה יחפה, לחכות בצד הכביש: "אני יודעת כמה זה היה משמעותי לי לדעת שכשטל הוחזר אנשים ליוו אותו. השנתיים שטל הוחזק בשבי היו מאוד לא מכבדות, ורציתי שהוא יזכה לכבוד שמגיע לו".

בבוקר למוחרת נודע שהחטוף שהוחזר הוא ליאור רודאיף, שלחם לצד חיימי בכיתת הכוננות של ניר יצחק, באותו בוקר שבו גבורה וזוועה התערבבו בדם. "אני מכירה כאן כמעט את כולם", אמרה בלילה אלה חיימי, "ולכן תחושת השבר כל כך גדולה. אנשים במרכז לא מבינים שהמלחמה פה לא הסתיימה, הבומים פה נמשכים והספירה לא הסתיימה".

"הדר גולדין חקוק לנו בלב 11 שנים"

יום ראשון, 9 בנובמבר, צומת גמה

במוצאי שבת כמעט הוחזר הדר גולדין אחרי 11 שנים, אבל ההסכם עם חמאס לא היה תפור עד הסוף. התושבים התכוננו, הכתבים הוקפצו, הרמטכ"ל הגיע לבית ההורים, אבל רק בצוהרי יום ראשון זה קורה. לראשונה מוחזר חטוף חלל באמצע היום. "באנו מאשדוד, פחדנו שלא יהיו אנשים", אומרים אבי ובתו, שהגיעו במיוחד. הם לא היחידים בצומת. "הדר גולדין חקוק לנו בלב 11 שנים. כל האנשים פה. הלוואי שכל העם יידע לתת כבוד לא רק בימים כאלו", הוא מבקש, "קצת אהבת חינם גם בימים רגילים".

טרקטור עם דגלי ישראל ותאילנד חורש בשדות ומעלה ענן אבק שנוחת גם על מיגונית הסוסים (שנקראת כך בזכות הציורים שעליה). ב-7 באוקטובר נרצחו בצומת גמה ובסביבותיה 34 ישראליות וישראלים, שלושה מהם, מתן אקשטיין, אדיר מסיקה ועילי נחמן, שנמלטו עם בנות זוגן וחבריהם ממסיבת הנובה, נרצחו במיגונית ומחוץ לה.

השיירה עם הוואן הלבן מגיעה. הדר גולדין בדרך הביתה. כשהוא נהרג וגופתו נחטפה לא היו הרבה מיגוניות פזורות ביישובי העוטף ובארץ בכלל, כיפת ברזל הייתה רק בפיתוח. מי שמחכים לו בצומת, וחיכו לאחרים, עם דגלי ישראל ודגלים צהובים, אחד לתקווה ואחד לסולידריות, לא חסינים כמו מיגונית ולא מהירים ככיפת ברזל, אבל הם עשויים מהחומר הישראלי החזק ביותר שקיים בטבע, רעות.

והם לא יוותרו גם על ארבעת החטופים החללים שעדיין בשבי חמאס: דרור אור ומני גודארד מבארי, רן גואילי ממיתר וסודתיסאק רינתלאק מתאילנד. אצלם "עד החטוף האחרון" זו לא רק סיסמה.