בעשרים השעות האחרונות נכתבו ונאמרו בתקשורת שלל תיאוריות על הפוליטיקה מאחורי הקלעים של המהלך של שר האוצר כחלון. כחלון הכניס לנתניהו, נתניהו ריסן את ביטן וקיש, הממשלה מתפרקת, הממשלה מתחברת. האמת היא שלאף אחד מעמיתנו הכתבים והפרשנים אין באמת מושג מה עובר בראשו של כחלון ומה בראשו של נתניהו. האם הבחירות מתקרבות או מתרחקות? נתניהו משתף פעולה עם כחלון או נעלב? בנושא הזה כל התיאוריות יפות וטובות, הן מוכרות עיתונים. אז מה בכל זאת אפשר להגיד על המהלך של כחלון מהזווית הפוליטית, מבלי להתנבא ומבלי להתיימר? אפשר להציע שלוש הנחות מוצא לדיון על הפן הפוליטי של המהלך של כחלון.

בואו נדבר פוליטיקה

הראשונה היא שנתניהו ידע גם ידע. לפני כמה חודשים השתתפתי בשיחה עם אדם ששימש כיועץ קרוב של רבין ז"ל. עלתה שם השאלה אם רבין ידע על המהלך של ביילין באוסלו. אותו יועץ חייך והסביר, "צאו מנקודת הנחה שכל ראש ממשלה ובמיוחד בישראל, יודע הכל. אם הוא יודע מה מנהיג פת"ח בעזה אוכל לארוחת צהריים, הוא לא יודע מה עושים אנשיו של שר החוץ שלו?" אם לחזור לנתניהו וכחלון, תוכנית נרחבת כמו שהציג כחלון, כזו שעבדו עליה עשרות אנשים, הכינו תחשיבים, מצגות וסרטונים, מתגבשת חמישים מטרים מלשכתו של נתניהו והוא לא יודע עליה? זו היתממות. הפרט היחיד שנתניהו אולי לא ידע עליו, הוא התזמון. את מסיבת העיתונאים זימנה דוברת משרד האוצר כשעתיים וחצי לפני קיומה. כחלון החליט לפרוץ לשידור ולזרוק לתקשורת פצצה. זו ההחלטה היחידה, בכל התוכנית, שיכול להיות שכחלון קיבל לבד והפתיעה את נתניהו.

הנחת המוצא השנייה שכדאי לקחת בחשבון היא שלממשלת נתניהו, וכנגזרת מכך למדיניות כחלון באוצר, אין אופוזיציה. יש חלופות שלטוניות, אבל הן כולן מאותו הסוג של כחלון ונתניהו, אותם רעיונות עומק. זהו מגרש המשחקים של הפוליטיקה הישראלית. אין בכנסת ישראל (או בסביבתה) מי שיאתגר את התפיסה הניאוליברלית שמציגים כחלון ונתניהו. טרכטנברג (כמועמד המחנה הציוני לתפקיד שר האוצר) ולפיד היו חותמים על מדיניות כחלון בלי בעיה. כך נוצרת אנומליה מוזרה, שקיימת רק בישראל. האופוזיציה מהללת את מדיניות הממשלה, שבתורה מתנגדת למדיניות של עצמה, משנה את דעתה ומחליפה צדדים. התוצאה – אין מאבק על דרך או על רעיונות, יש רק מאבק על קרדיט.

הנחת המוצא השלישית היא שכלום עדיין לא קרה, וגם לא יקרה בקרוב. התוכניות שהציג כחלון מיועדת ל-2018. בפוליטיקה הישראלית, שמונה חודשים הם נצח, בינתיים יש רק מצגת וכותרות. כדי ליישם את התוכנית יצטרך כחלון לעבור עוד כמה משוכות בממשלה ובכנסת. כדרכן של תוכניות מדיניות, מרגע הכרזתן ועד ליישומן הן עוברות שינויים רבים, ואת הכסף סופרים במדרגות. נתניהו יודע את זה ולכן הוא לא לחוץ, יש לו זמן להיות בעד ואח"כ נגד, ואז שוב בעד.

בואו נדבר כלכלה

השורה הראשונה והאחרונה בתוכנית של כחלון היא שלמעמד הבינוני והנמוך יהיה בסוף היום, יותר כסף ביד. בראיה קצרת טווח התוכנית מעבירה משאבים מהשכבות הגבוהות לשכבות הביניים ולשכבות הנמוכות, וזה צעד מבורך. אבל חשוב להבין שלא מדובר במהפכה או בצעדים שמשנים את הסדר החברתי, אלא בצעדים שנועדו לשמר את חולשתה של העבודה מול ההון, ולצמצם את גדילתה של ההוצאה הציבורית.

הרעיון של מס הכנסה שלילי, או כפי שמעדיפים לקרוא לו באוצר "מענק עבודה", משרת את המעסיקים ומחליש את העבודה, יותר משהוא משרת את האדם העובד. המדינה בעצם מסבסדת עבודה זולה עבור המעסיקים. המעסיק יכול לשלם לעובדיו שכר שהם לא יכולים להתקיים ממנו, והמדינה משלימה כדי להוציא אזרחים עובדים מעוני. ההחלטה להרחיב את מס הכנסה שלילי, נותנת רוח גבית לשיטה הזו.

באשר לנקודות הזיכוי במס, עבור קרוב למחצית מהעובדים בישראל מדובר ברעיון תיאורטי בלבד. כשהשכר נע סביב מדרגת המס הראשונה ו-2.25 הנקודות המגיעות לכל תושב ישראל מקזזות כמעט לחלוטין את כל המס בו העובד חייב, לכל נקודת זיכוי נוספת אין כל משמעות. להגדלת הזכאות בנקודות מס יש למעשה השפעה על מקבלי השכר הבינוני שמעל לחציון.

הנושא של סבסוד הצהרונים סובל מבעיות גם הוא. לכאורה צהרונים מסובסדים מחזקים את מגמת היציאה לעבודה. אבל כאן צריך להתייחס להבדל המשמעותי שבין צהרונים, ובין יום לימודים ארוך. ביום לימודים ארוך, הצוות החינוכי של שעות הבוקר מקבל למעשה תוספת של שעות על מנת לעבוד עד שעות אחר הצהריים. השכר של הגננות, הסיעות והמורים עולה. שיטת הצהרונים מפרידה בין המשמרת החינוכית של שעות הבוקר, לבין המשמרת השמרטפית של שעות אחר הצהריים. כך בעצם נוצרות שתי משמרות של עובדים המקבלים שכר נמוך. אם נוסיף את ההבדל שבין הארכת המסגרת שבאחריות המדינה והרשות המקומית, לבין יצירת מסגרת חדשה המסובסדת בחלקה על ידי המדינה אבל מופעלת במקרים רבים על ידי קבלנים, מדובר בפגיעה משמעותית בערכה של העבודה. בנוסף, כדאי לציין כי בישובים רבים בפריפריה מופעלות כבר תוכניות מיל"ת וציל"ה, המסבסדות יום לימודים ארוך בגילאים הצעירים ונותנות מענה לכ-20% מהילדים בישראל. גם במקרה של ההחלטה על הצהרונים, עבור השכבות החלשות, שלרוב כבר מקבלות יום לימודים ארוך, אין כל בשורה.

המהלך האחרון בתוכניתו של כחלון הוא הורדת המכסים על בגדי תינוקות, נעלים וטלפונים סלולרים. לכאורה מדובר בסעיפי הוצאה המזוהים עם משפחות צעירות. אבל מה שמשותף למוצרים הללו הוא שישראלים רבים עברו לרכוש אותם באינטרנט. כך למעשה מדובר בהטבה שנועדה לשרת את היבואנים של מוצרים אלה, שלא עומדים בתחרות מול הרכישה באינטרנט, יותר מאשר הטבה לצרכנים. מאחר ומדובר בהורדת מכסים, לא ברור כמה מההורדה תישאר בידי היבואן וכמה ממנה יתגלגל לצרכן. בנוסף, מדובר בהמשך המדיניות של חשיפת השוק הישראלי לייבוא. מאחר שבמקרה זה מדובר במוצרים שלרוב לא מיוצרים בישראל, כמעט ואין בהורדת המכס נזק ליצרנים מקומיים ומקומות עבודה יצרניים בישראל. עם זאת, במבט כוללני יותר, מדובר במגמה המקודמת במשרד האוצר גם במקרים שבהם מכסי המגן שומרים על מאות יצרנים מקומיים ועשרות אלפי מקומות עבודה (כדוגמאת הורדת המכסים על מזון ותוצרת חקלאית).

בראיה מאקרו כלכלית, הורדת המכסים בשילוב עם הגדלת נקודות הזיכוי ומס הכנסה שלילי, הם צעדים המקטינים את הקופה הציבורית (הקטנה ממילא) ומעבירים את הכסף מהממשלה ומהשירותים החברתיים לאזרחים. כך שלמעשה כחלון מיישם גרסה מרוככת לאותם רעיונות נאוליברלים, בהם דוגל נתניהו.

בסופו של דבר טוב היה עושה כחלון אם את "החזרת הכסף לציבור", היה ממקד בשיפור השירותים הציבוריים הקורסים בישראל. מדיניות הקטנת המיסים והקטנת ההוצאה הציבורית הביאה לכך שעל אף שלישראלים יש יותר הכנסה פנויה, היא מופנית לתשלום עבור שרותים שהמדינה נסוגה מהם. כזכור, ההוצאה הפרטית על חינוך וההוצאה הפרטית על בריאות זינקו בעשור האחרון במאות אחוזים. ושוב נאמר – למעמד הבינוני נמוך יהיה יותר כסף ביד. מנקודת מבטו של האזרח הבודד זה טוב. אבל יכולנו לקבל צעדים טובים הרבה יותר, ובטח ובטח חברתיים הרבה יותר.

בואו נדבר על תודעה

כחלון הכריז על ארבעה צעדים שאין ביניהם שום קשר ממשי. האריזה של ארבעת הצעדים תחת השם "נטו משפחה" נועדה להגדיל את השפעתם המצרפית על התודעה הציבורית. כך גם הדרמטיות בה הוצגה התוכנית. למעשה, מדובר בחלקי מדיניות מתחומים שונים (מיסוי, רווחה, וצרכנות), שעתידים להיקבע בפועל בפרוצדורות שונות (חקיקה, תקנות והחלטות ממשלה) ובסופו של דבר יטיבו עם פלחים שונים באוכלוסיה ויקדמו מגמות סותרות.

לא סתם כחלון בחר להתמקד בתא המשפחתי. אם פעם דיברו על האדם העובד, כחלון החליט לדבר על המשפחה העובדת. אבל האמת היא שהמשפחה היא במהותה לא תא ייצרני, היא תא צרכני. מרבית משקי הבית המשפחתיים מורכבים משני מפרנסים העוסקים במקצועות שונים. במקרים רבים הם שייכים לקטגוריות יצרניות שונות שכירים/עצמאים, עובדים/הנהלה, מגזר ציבורי/מגזר פרטי ואפילו בעלי הכנסה גבוהה ובעלי הכנסה נמוכה. כתא צרכני, התא המשפחתי הוא בדרך כלל אחוד. התא המשפחתי צורך כשלם, הוא נמצא ברמת חיים אחת, בעשירון אחד.

הטרמינולוגיה המשפחתית נועדה לחזק את התודעה של מעמד הביניים הישראלי כאוכלוסיה צרכנית. האדם הבודד מעריך עצמו על פי מקצועו, הכשרתו ועיסוקו. רוב היום הוא נמצא בעבודה. כדי לדבר אל האזרח הישראלי כצרכן, צריך לדבר אליו כמשפחה. יש עובדי קבלן ולא משפחות קבלן, יש עובדי המגזר הציבורי ולא משפחות המגזר הציבורי. לא מדובר בעניין של מה בכך. כחלון מגדיר מחדש את הישראלים כצרכנים ולא  כעובדים. את רוב הרפורמות שלו הוא ממקד בהורדת יוקר המחיה ולא בהעלאת ערכה של העבודה. עם זאת, הוגן יהיה לציין כי כחלון היה שותף של ההסתדרות במהלכים להעלאת שכר המינימום ולקליטת עובדי הקבלן במגזר הציבורי. אבל יתכן שמהפכת התודעה הצרכנית היא המהפכה שכחלון יותר מחויב לה, ואת זה אי אפשר יהיה לזקוף לטובתו.

אפקט מעניין נוסף של תוכנית "נטו משפחה" על התודעה קשור לסדרי הגודל – כחלון מקבל היום כותרות מפוצצות על תוכנית ששוויה לאזרחי ישראל 2.5-4 מיליארד שקלים (תלוי איך סופרים). לשם הפרופורציות, בחמש השנים האחרונות תפח החוב של משקי הבית בישראל ב-111 מיליארד שקלים. מחירם של "צעדים מרחיקי לכת" כמו זה של כחלון אתמול, נמצא היום בשפל. כדי לתקן את השחיקה של המערכות החברתיות בישראל, צריך לדבר במספרים גדולים בהרבה.