"כדי להבין לעומק את יחסי העבודה בישראל צריך להיכנס לראש של האנשים, להבין מה מניע אותם, איך הם ממשיגים בעיות ופותרים אותן", אומר ל'דבר' ד"ר גדי נסים, מרצה במרכז האקדמי רופין, סוציולוג ואנתרופולוג של עולם העבודה. נסים בוחן כבר שנים את האופן שבו עובדים, מנהלים ומקבלי החלטות מעניקים משמעות למקום העבודה כבית, כמשפחה, כארגון רציונלי או כזירת מאבק אידיאולוגית. במחקרו החדש, "ועד הבית", הוא מציע עדשה נוספת להבנת יחסי העבודה – "הכלכלה המוסרית": המפגש בין אינטרסים חומריים לבין תפיסות הצדק, החובה וההוגנות שמניעות את הצדדים.

"אני ניגש למחקרים בגישה סוציולוגית-אנתרופולוגית איכותנית", הוא מסביר. "השיטות הללו מאפשרות לראות את עולם העבודה לא רק במונחים של אינטרסים, אלא גם כשדה שבו אנשים פועלים לפי ערכים, רגשות, חוויות חיים. אני רוצה להבין איך אנשים משלבים בין מה שהם חווים בשטח לבין ההשקפות והאידיאולוגיות שלהם".

לדבריו, רבים מדי מהמחקרים שנעשו על התאגדויות עובדים התמקדו בפעולת ההתאגדות או במאבקים שהסתיימו בניצחון או בתבוסה הרואית. אותו, לעומת זאת, עניינה הדינמיקה בין השחקנים במצבים מגוונים וברמות הארגוניות השונות של מערכת יחסי עבודה: יחסים בין ועדים, הנהלות ובעלים של חברות, יחסים בין איגודים הפועלים ברמה הארצית לבין נציגי המעסיקים ונציגי המדינה ועוד. "אני רוצה להבין את המורכבות – מה עובר על האנשים, איך הם מרגישים, איך הם מקבלים החלטות".

התמורות באיגוד העובדים הסוציאליים

אחת הדוגמאות המובהקות לצורת החשיבה הזו באה לידי ביטוי במחקר ההיסטורי שערך נסים על תהליכי השינוי שעבר איגוד העובדים הסוציאליים לאורך השנים. "במחקר תיארתי כיצד בכל דור יצרו השחקנים הפעילים בארגון עולמות מגובשים של משמעות, תביעות ותפיסות עולם שהיו קשורים למצבם בשוק העבודה, אבל גם למציאות הרחבה יותר שבה חיו. הדור הראשון בשנות ה-50 היה מגויס מאוד לפרויקט הציוני, להקמה ולביסוס המדינה, ולכן נטה לקבל את 'דין התנועה'. הם היו צריכים לשים את המאבק המקצועי שלהם מול האתגרים של קליטת העלייה, והם ויתרו על אינטרסים כעובדים וכאנשי מקצוע, לא כי היו רופסים, אלא כי זיהו את עצמם בתוך קונסטלציה מסוימת ויצרו סדרי עדיפויות".

בדור השני, שצמח בשנות ה-60 וה-70, כבר ניכרה מגמת הפרופסיונליזציה. "צמח שם מעמד של עובדים סוציאליים אקדמאים, שראו את עצמם כמי שמביאים גישה מקצועית לרווחה, ולא רק גישה אידיאולוגית סוציאל-דמוקרטית. הם תפסו את הדור שמעליהם ככנוע, וככזה ש'מונה' מטעם המפלגה. הם היו אחד האיגודים הראשונים בהסתדרות שעשה מהפך ב-1975".

"גישה סוציולוגית-אנתרופולוגית איכותנית מאפשרת לראות את עולם העבודה לא רק במונחים של אינטרסים, אלא גם כשדה שבו אנשים פועלים לפי ערכים, רגשות, חוויות חיים. אני רוצה להבין איך אנשים משלבים בין מה שהם חווים בשטח לבין ההשקפות והאידיאולוגיות שלהם"

משנות ה-90 ואילך, הלכו והתגברו תהליכי ההפרטה הזוחלת של שירותי הרווחה, והעובדים הסוציאליים בשירותים המופרטים, שהפכו כבר ל-40% מהמשרות, כלל לא היו מאוגדים. "לאיגוד לקח זמן עד שהבין שהמצב השתנה. הלך ונוצר מעמד של 'פרולטרים פרופסיונליים' – משכילים, כמו בדור הקודם, אבל כאלה שההישגים של מאבקי העבר אינם חלים עליהם. מתוך כך קמה תנועת 'עתידנו' שחזרה לאידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית, ושבסופו של דבר הביאה לבחירתה של ענבל חרמוני לראשות האיגוד ולגישה אסרטיבית יותר שלו ליחסי העבודה".

מהאקדמיה לשטח

בתחילת עבודתו האקדמית נטה לפרש את התנהגות השחקנים כמונעת מאידיאולוגיות מגובשות. עבודת הדוקטורט שלו עסקה, בין היתר, בביטויים לתפיסות עולם ניאו-ליברליות באיגודים ובוועדי העובדים עצמם. עם זאת, ככל שהתבגר, התמונה הפכה בעיניו למורכבת יותר. גם העובדה שבשנים האחרונות הוא מכהן בעצמו כיו"ר ארגון הסגל מן המניין במרכז האקדמי רופין תרמה לו תובנות על מערכות השיקולים והדילמות שמייצגי עובדים מתמודדים איתן וחיים אותן יום-יום.

במחקרו האחרון, 'ועד הבית: הכלכלה המוסרית של יחסי העבודה בישראל', הוא מבקש לבחון את מערכות היחסים והמניעים של השחקנים השונים בשוק העבודה, מנקודת מבט אידיאולוגית פחות ומתוך הבחנה במערכות הדימויים השונות הפועלות על מקומות העבודה, שמגדירות לדבריו תצורות של 'כלכלה מוסרית', כלומר מפגש בין אינטרסים כלכליים, לבין תפיסות מוסריות מגוונות. "הצטבר לי המון ידע ונתונים – מהדוקטורט, מהמחקרים שבאו אחריו, וגם מהעובדה שאני עצמי יו"ר ועד. ניסיתי להבין איך נראית מערכת יחסי העבודה גם מנקודת מבטם של בעל מפעל או מנהל".

"כשמדובר במאבקים בתוך הבית, הרגשות מועצמים, אבל יש גם רצון אמיתי למצוא שלום בית. יש הכרה הדדית. כל יו"ר ועד מכיר את זה – אתה יכול לריב, אבל בסוף כולם רוצים להמשיך לחיות באותו בית"

הוא עיין מחדש בספרים שנכתבו על התארגנויות עובדים בישראל בעשור הקודם, כמו ספריהם של דני ואזנה שהתמקד בנקודת המבט של העובדים עצמם, ושל שוקי שטאובר שראיין גם מנהלים רבים. הוא קרא גם את ספרו של יואב צוקרמן, בכיר באוצר ואחר כך בחברת נמלי ישראל, שהיה ממובילי המאבק מול ועדי העובדים בנמלי הים. נסים יצא לסדרת ראיונות נוספת עם מנהלים שהתמודדו עם התארגנויות עובדים ויועצים להנהלות שסייעו להם לעיתים להיאבק בעובדים המתארגנים.

"מה שמעניין הוא, שגם העובדים וגם המנהלים מדברים הרבה פעמים על מקום העבודה במושגים של 'בית' או של 'משפחה'. אלה סמלי מפתח שמגלמים תפיסות עולם עמוקות, ונגזרת מהם גם משמעויות באשר לאופני הפעולה. בעל הבית, בוודאי עסק משפחתי, רואה את עצמו לפעמים כ'אבא' של העובדים שלו. אנחנו יכולים לשמוע אמירות כמו 'לא צריך ועד, אני דואג לעובדים שלי'. כשהוא פוגש התארגנות, זה עשוי להיתפס אצלו כפולש חיצוני, או כ'מרד הבנים'. יש בזה ממד של פגיעה רגשית. העובדים המתארגנים או הנאבקים ידברו גם הם הרבה פעמים במושגים של 'מלחמה על הבית', 'גם אנחנו תרמנו לבנייה של העסק', 'מנהלים מתחלפים והעובדים נשארים כאן, העובדים הם החברה'. גם הסולידריות ותחושת הגורל המשותף מוסברים לעיתים במושגים כאלו. כששני הצדדים תופסים את אותו מרחב כבית, נוצר קונפליקט שהוא לא רק כלכלי אלא רגשי מאוד.

"כשמדובר במאבקים בתוך הבית, הרגשות מועצמים, אבל יש גם רצון אמיתי למצוא שלום בית. יש הכרה הדדית. כל יו"ר ועד מכיר את זה – אתה יכול לריב, אבל בסוף כולם רוצים להמשיך לחיות באותו בית. במקומות כאלה, שתחושת המשפחתיות בהן חזקה, כשהמפעל נקלע לקשיים, לעובדים הרבה פעמים יש תחושת אחריות והם יידעו גם לשאת בנטל, כשם שהם דורשים להיות שותפים ברווחים בזמנים טובים".

לדבריו, שחקנים במקומות עבודה אחרים נוטים יותר לתפיסה רציונליסטית של מערכת היחסים, שרואה ביחסי העבודה תועלת משותפת לשני הצדדים. שיח כזה בין עובדים למעסיקים עשוי להתמקד יותר בשאלות של הוגנות וכדאיות. "יש מעסיקים שמבינים שצריך לעבוד עם הוועד. עמוס שפירא למשל, שהיה מנכ"ל אל על, כתב בספרו שיו"ר הוועד הכיר את החברה טוב ממנו, ולכן למד להקשיב לו בסוגיות מסוימות ולמד לעבוד איתו. זו מעין שותפות רציונלית. גם בצד העובדים יש גישה דומה: "יש ועדים שמדברים על מקסום רווחים, על חיסכון. זו תפיסה ארגונית קרה יותר – אבל דווקא שם לעיתים קל יותר לשתף פעולה, כשיש תום לב והיגיון הדדי". כך למשל, יו"ר ועד בחברת תקשורת גדולה אמר לו שהוא רואה בוועד 'כנף שנייה של המטוס' לצד ההנהלה – גוף שמספק לה משוב ומסייע לה לקבל החלטות מושכלות לטובת החברה.

הגישה הזו, לדברי נסים, מאפיינת חברות גדולות יותר, שבהם יש פחות מפגש יום-יומי בין העובדים לבין עצמם ובין העובדים לבין ההנהלה. בחברות כאלו, מערכת היחסים היא רגשית פחות וניהולית יותר. גם השיקולים להצטרפות לארגון עובדים הם פרוזאיים ותועלתניים יותר. אחד העובדים סיפר שקיווה להעלות את שכרו והתרשם ממועדון ההטבות שהאיגוד מציע.

המישור שבו נתקל בשיח 'אידיאולוגי' יותר הוא המישור הלאומי, במשאים ומתנים מול המדינה או מול ארגוני מעסיקים, שבהם יש עוד פחות קשרים אישיים. "שם אין היכרות בין הצדדים, אז כשהם מונעים מתפיסה אידיאולוגית ההתנגשות חריפה יותר. אורי יוגב, למשל, יועצו הכלכלי של נתניהו שהוביל לאורך השנים שורה ארוכה של הפרטות ומאבקים מול ועדי עובדים, הוא בעל תחושת ייעוד המונעת מאתוס קפיטליסטי חזק ואידיאולוגיה טכנוקרטית, שלפיה מי שלא למד כלכלה או מנהל עסקים לא צריך להיות מעורב בתהליכי קבלת החלטות כלכליים. הוא מתייחס בצורה דומה גם לפוליטיקאים וגם לוועדים. מולו אפשר להציב, למשל, את איגוד העובדים הסוציאליים שמדבר במושגים של צדק חברתי ואחריות ציבורית. אלה שני עולמות ותפיסות מוסריות שונות לחלוטין".

לדעת להקשיב לשפות הצדק השונות

נסים מסביר כי השיח האידיאולוגי המסורתי, שהוביל איגודי עובדים מאז ראשית המהפכה התעשייתית, לאו דווקא מתיישב עם הדימויים העצמיים ומערכות המוסר האמיתיות של העובדים בשטח. "אני חושב ששפה סוציאל-דמוקרטית היא קריטית, אבל יש גם תודעות אחרות של עובדים, שהן אפקטיביות ועמוקות, ונאחזות בדברים אחרים. צדק יכול לנבוע ממקורות מוסריים שונים". כיו"ר ועד למד להיזהר ממילים גדולות. "סולידריות, למשל, היא דבר יפה, אבל אחרי שביתה, כשצריך להחליט איך לחלק את העוגה – אתה רואה שהחזקים אינם מוכנים תמיד לוותר לעמיתיהם. אני אומר להם: במאבק הבא שלכם, תמצאו את עצמכם לבד. זו לא שאלה של ערכים מופשטים, אלא עניין קיומי".

דווקא מהמקום של התלות הריאלית הזו, הוא מוצא סיבה לאופטימיות: "אנשים בישראל מאמינים בצדק חברתי ובהוגנות. אנחנו לא חברה אמריקאית של 'המנצח לוקח הכול'. עם זאת, בשל ריבוי מערכות ההצדקה המוסריות שמניעות עובדים, הוא אינו סבור שתהיה שוב תנועת עבודה אחת גדולה, אבל יהיו הרבה שפות מוסריות שימשיכו להזין את השדה הזה".
נסים מדגיש, שכשמסתכלים על שוק העבודה ועל השחקנים השונים בו, יש ערך גדול בהבנת מערכת הדימויים והתפיסות המוסריות המגוונות שלהם שמשפיעות גם על תהליכי קבלת ההחלטות שלהם ועל הצורה שבה הם מניעים את עצמם ואת הסביבה. "הסוציאליסטים תהו תמיד מתי כל האנשים המנוצלים יתכנסו תחת תפיסת עולם משותפת. בפועל, אנחנו רואים שהעבודה המאורגנת בישראל תופסת תאוצה וממש לא תמיד מזוהה עם השמאל הפוליטי.

"אנשים בישראל מאמינים בצדק חברתי ובהוגנות. אנחנו לא חברה אמריקאית של 'המנצח לוקח הכול'. עם זאת, בשל ריבוי מערכות ההצדקה המוסריות שמניעות עובדים, הוא אינו סבור שתהיה שוב תנועת עבודה אחת גדולה, אבל יהיו הרבה שפות מוסריות שימשיכו להזין את השדה הזה"

"בגלל מקורות ההשפעה הפלורליסטיים, השפות השונות, האופן שבו אנשים מבינים התארגנות הוא מגוון מאוד ולא מיתרגם לכוח פוליטי אחד. אנשים חושבים ומרגישים גם בתוך מאבקי עובדים, בצורה שקשורה גם לתרבות שממנה הם באים. מה שמעניין במיוחד זה שהרבה פעמים התפיסות שלהם לא לגמרי מנוסחות ומגובשות, הן יותר כמו ארגז שהם יכולים לשלוף ממנו כלים שונים בצורה נקודתית, לערבב, לשלב, להשתמש בכלים שונים למצבים שונים. לפעמים גם לקיים סתירות פנימיות".

הוא נותן לדוגמה את יחס הציבור החרדי לעבודה המאורגנת. "היסטורית, תנועת העבודה החילונית היא עצם בגרון של האורתודוקסיה החרדית. אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים תופעה הולכת ומתרחבת של התאגדויות עובדים חרדים: משגיחי כשרות, בלניות, עובדי המועצות הדתיות. הוקמה בהסתדרות חטיבה חרדית, ורואים יותר ויותר חרדים בוועדים, גם במקומות עבודה מעורבים. אצל העובדים הללו ניתן לשמוע גם שפה דתית מאוד והצדקות דתיות להתאגדות. יש גם פניות לרבנים לקבל פסקי הלכה שמצדיקים זאת, ושיח על זכויות עובדים בהתאם לחוקי התורה. סיפר לי אדם שייצג עובדים בתלמוד תורה שהייתה בו הלנת שכר, והמנהלים הפעילו לחץ על העובדים בכך שהצהירו שהם לא מאמינים שישבתו ו'יפגעו בלימוד תורה'. אז הוא בא ודיבר עם הרבנים על זה שהלנת שכר זה איסור דאורייתא". הדברים הגיעו לעיתים לכך שסכסוכי עבודה במקומות עבודה חרדיים הובאו לדיון בבתי דין רבניים במקום בבתי הדין לעבודה, לבקשת נציגי העובדים.

בסופו של דבר, נסים מבקש מהחוקרים ומהציבור להביט על יחסי העבודה לא רק דרך טבלאות שכר וחוזים, אלא דרך בני האדם שהם. "העולם של יחסי העבודה תמיד יהיה עולם מוסרי – רק שצריך לדעת להקשיב לשפות השונות שבהן אנשים מדברים את הצדק שלהם".