פרשת 'תולדות' היא אחת הפרשות שמעמידות בפני עם ישראל אתגר תאולוגי ומוסרי שמלווה את הדיון הפנים יהודי ואף שימש ככלי בניסיון לנגח את היהדות. מקריאת פשט הכתוב, קשה להתחמק מהעובדה שיעקב, אבי עם ישראל, רימה את אביו יצחק כדי להשיג את ברכותיו שיועדו לעשו אחיו.
אי הצדק, או הפעולה הבלתי מוסרית (לכאורה או שלא לכאורה) בפרשה, מתקיימים במרחב שבין אדם לחברו, או ליתר דיוק בין אדם לאחיו, אך מקפלת בתוכה מאבק רחב יותר. יעקב ועשו רבים עוד מבטן אמם. רבקה, הדואגת להריונה, פונה לה' ושואלת לפשר המהומה והוא משיב "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ". תשובת האל מציבה את ההווה הבין אישי, בצילו של העתיד הלאומי.
השאלות המוסריות עולות כבר בתחילת פרשת 'תולדות', כשיעקב דורש מעשיו, הגווע ברעב, שימכור לו את בכורתו עבור נזיד עדשים (ביטוי שהפך נרדף למכירת דבר מה עבור מחיר אפסי). בהמשך הסיפור, שנים מאוחר יותר, מרמים רבקה ויעקב את יצחק וגורמים לו להעניק ליעקב את הברכה שיועדה לעשו.
שני האירועים מאירים את יעקב באור שלילי. בין שהייתה מרמה או גניבה, עולה תחושה קשה של חוסר תום, דווקא כלפי הדמות שתוארה כ"אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כ"ה כז). בפרשת "גניבת הברכות" גם לא מדובר בנפילה רגעית או בדבר שבהיסח, אלא במעשה מתוחכם. רבקה מבשלת את הגדיים שיתחזו לבשר הציד של עשו, מלבישה את יעקב בבגדי אחיו הנושאים את ריחו, שמה את עורות הגדיים על ידיו וצווארו כדי שידמה לשעיר. יעקב עצמו מביא לו את המטעמים, אומר ליצחק "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" ומבקש את ברכתו.
המבוכה הזו כלפי מעשי יעקב, שימשה ככלי בידי רבים שניסו לערער את אמונתם של היהודים או להציגם באור נכלולי, שקרי או לא מוסרי. תחת מתקפות אלו, בעיקר מידי נוצרים, נוצר מערך שלם של פרשנויות המגן על יעקב. חלקם מציגים את עשיו כרשע, כמי שמבזה את בכורתו, מרמה את אביו ולעיתים אף כרוצח. חלק מלבינים את מעשיו של יעקב כשקר שבהכרח, כפעולות תחת איום, כאמצעים שמשרתים מטרה גדולה יותר. חלק יוצאים נגד הגדרת מעשי יעקב כשקר וכרמייה.
ובכל זאת, המתח המוסרי של הפרשה עומד בעינו. הוא מציב בפני הקורא את המצב הלא יפה אך האנושי מאוד של מריבת ירושה, של העדפת בן אחד על אחיו, של מחלוקת הורים ועוד.
עובדה נוספת שראויה לציון נוגעת לברכה שקיבל יעקב מיצחק, שחשב אותו לעשו: "יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים–הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ".
יעקב לא מגיע בחייו למעמד בו השתחוו לו לאומים ועמים; ואחיו רודף אותו והוא נאלץ לברוח ממנו לארץ אחרת (הוא אף משתחווה לעשו בפגישתם המאוחרת יותר). אך גם עם ישראל, לאורך רוב קורותיו, לא נהיה לעם שמושל ביד רמה על עמים אחרים, לא נוצרת אימפריה ישראלית. זרע יעקב שורד ומוליד מתוכו יצירות תרבותיות, דתיות, רעיוניות ואתיות, אך לא נהיה עם של גבירים.
נראה שבעצם יעקב לא זוכה בברכה, על אף ברכת אביו. את האימפריות הגדלות שמשלו על עמים אינספור הקימו עמים אחרים, ועל פי המסורת – חלקם הם אולי אפילו צאצאיו של עשו. אך אם אנו עוסקים בשאלות של מוסר, האם השאיפה ש"יַעַבְדוּךָ עַמִּים" היא חזון טוב ונכון?
