תושבים, אנשי ציבור ותומכים פקדו אתמול (שבת) את חורבות אום אל־חיראן לטקס הזיכרון במלאת שנה להרס הכפר. הנוכחים סיירו בין גלי ההריסות שעדיין לא פונו, וצפו מנגד בשטח שבו עתיד לקום היישוב דרור. ב־1956 התיישבו בני משפחת אבו אל־קיעאן באום אל־חיראן. ב־2004 הוחלט על פינויים לשם הקמת היישוב דרור. במהלך ניסיון הפינוי ב־18 בינואר 2017 נהרג השוטר רס"מ ארז עמדי לוי מפגיעת מכונית, ויעקוב אל־קיעאן, מורה למתמטיקה ותושב הכפר, נהרג מירי השוטרים. בנובמבר 2024 הושלמה פעולת הפינוי כאשר התושבים הנותרים הרסו את בתיהם ופונו לחורה.
"אני מבקר בכפר הולדתי מיום החורבן כל שבוע", אמר ראאד אבו אלקיעאן, יו"ר ועד אום אל־חיראן. "היום, בפעם הראשונה, למרות שהלב היה מלא ברגשות מעורבים – תסכול, כאב, תחושת אובדן של בית ושל יישוב שבו נולדתי, גדלתי, התחנכתי והקמתי את משפחתי – מצאתי את עצמי מרגיש אחרת באופן מפתיע. אולי זה היה החיבוק שקיבלתי, אולי נוכחותם של האנשים שמובילים איתנו את המאבק הלגיטימי והצודק. למרות החורבן שהיכה בביתי וההרס שמחק את הכפר שלי, עלו בי תחושות מוזרות ומורכבות, שקשה לי אפילו לתאר במילים".
"זה נכון שאום אל־חיראן כבר נהרס, ואנחנו יודעים שזה נעשה על רקע אתני – רוצים להזיז את הבדואים ולשים במקומם יהודים. זו המציאות", אמר עטיה אלאעסם, ראש המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב. "אני רוצה לומר: המכה שלא שוברת אותך – מחזקת אותך. כל מה שהמדינה עושה נגד הבדואים, כל הרדיפה והלחץ, רק מחזק אותנו לשמור על הזכויות שלנו, על הכפר שלנו, על אדמתנו".
"כאן היו משפחות. היו ילדים. היו חלומות. היו תקוות. היה עתיד. והכול נהרס. ויש לנו רק את ההריסות", אמר טלב א־סאנע, יו"ר ועדת ההיגוי העליונה לערביי הנגב. "המאבק שלנו אינו רק על אום אל־חיראן. הוא על אופייה של מדינת ישראל. האם זו תהיה מדינה של הריסה? של אכזבה ותסכול? או מדינה המבוססת על אחווה ושותפות של יהודים וערבים כאזרחים שווים? פעם היו תקוות. אני זוכר שבממשלת רבין הייתה תקווה שיהיה שלום, תקווה שיהיה שוויון. הם חיסלו את רבין וחיסלו את התקווה".
ח"כ עופר כסיף (חד"ש) קשר בנאומו בין הרס הכפרים הלא מוכרים בנגב לבין המתרחש בשטחי יהודה ושומרון ובעזה. "דרושה עמידה איתנה של כלל האזרחים במדינה, כדי להביא לשינוי – שינוי בבחירות הבאות", הוסיף ח"כ וליד אל־הוואשלה (רע"ם). "שנעמוד יחד מול כל הגזענים וכל הקיצוניים, ונביא לשינוי בסדר המדיני והפוליטי. זו התקווה שלנו".
"אנחנו רואים כאן אחדות שהיא חשובה מאוד", אמר מעיגל אל־הוואשלה, סגן ראש המועצה לכפרים הלא מוכרים. הוא הדגיש את חשיבות השותפות היהודית־ערבית במאבק על עתיד הכפרים. אל־הוואשלה קרא לשינוי אסטרטגיה: "אנחנו זוכרים היטב את דמו של יעקוב אבו אלקיעאן. אני פונה לכל המנהיגים באופן ברור וישיר: עלינו לשנות את האסטרטגיה. אנחנו פועלים באותה אסטרטגיה כבר עשרים שנה. עלינו לחדש את הדרך ולעבוד יחד כקבוצה".
ח"כ לשעבר יוסף אל־עטאונה התייחס גם הוא לדרכי המאבק: "נכשלנו כולנו ולא הצלחנו במאבק על אום אל־חיראן. אבל במאבקים הבאים אנחנו חייבים ללמוד, להפיק מסקנות ולשנות שיטה ודרך. אי אפשר להיאבק באותה דרך שוב ושוב. כדי להתמודד אנשים צריכים להתאגד. אנשים צריכים לקבל אמונה בדרך ובצדקת המאבק, ולהיאבק על הבית".
אורי וולטמן מתנועת "עומדים ביחד" הזכיר בנאומו: "אני עוד זוכר את הלילה הנורא בינואר 2017, כשהגיע כוח משטרתי גדול להרוס את אום אל־חיראן וירו למוות במורה יעקוב מוסא אבו אל־קיעאן". הוא תיאר כיצד הגיע למקום לאחר האירוע: "הגעתי למחרת בבוקר, המקום היה כמו שטח צבאי. עשרות על גבי עשרות של רכבי משטרה, ולא ניתן היה להתקרב".
בהמשך דבריו אמר: "אנחנו בתקופה של צומת דרכים: דרך אחת מובילה ימינה לעוול, לחוסר צדק, להשמדה, לחורבן, לאומללות אנושית; והדרך השנייה מובילה שמאלה לשלום ישראלי־פלסטיני, לסיום הכיבוש ולשוויון וצדק חברתי בתוך ישראל. זה התפקיד של כולנו, יהודים וערבים – בנגב, בגליל, במרכז ובמשולש – להתארגן למאבק, כדי שהחברה שלנו, באופן קולקטיבי, בצומת הדרכים הזו, לא תבחר בדרך של הימין הקיצוני, אלא בדרך ההפוכה, ותייצר מציאות שטובה לכולנו".
