"מעולם לא דיברתי על החוויות הקשות שחוויתי באמצעות האמנות", מתוודה רוני ברנדשטטר, רקדנית וכוראוגרפית ותיקה. עד עתה. כיום, היא מעלה מופע חדש ואמיץ, המשותף לה ולשחקן יפתח קליין, שפותח את הפצעים שהיו חבויים כל השנים מאחורי מראית העין.

'שיישאר בינינו' מתמקד בסיפור האישי של ברנדשטטר על אלימות במשפחה. ״אני מטופלת שנים", אומרת ברנדשטטר (46) ל'דבר'. "בעצם, כל חיי הבוגרים אני בעבודה פנימית, והרגשתי שעדיין יש לי כמו איזה צל ענן שאני לא מצליחה להשתחרר ממנו".

ברנדשטטר מוכרת בעיקר הודות לזכייתה בעונה השלישית של תוכנית הטלוויזיה ׳נולד לרקוד׳. מאז, היא רקדה בלהקות מחול בארץ ובעולם, ויצירות כוראוגרפיות שלה הועלו על ידי להקות מובילות, וביניהן להקת ענבל ולהקת המחול הקיבוצית.

"הערב לא יהיו מכות"

ברנדשטטר גדלה ברמת השרון במשפחה נורמטיבית למראית עין, עם אחיה הגדול ממנה בשנה ושני הוריה. היא הייתה עדה כילדה לאלימות פיזית של אביה כלפי אחיה. "זה לא משהו שקרה בחדרי חדרים, כולם ראו את זה, זה היה מופע", היא משתפת. בשנה האחרונה היא התחילה להעלות על הכתב את הזיכרונות שנצרבו בה, ולשאול את עצמה איך החיים בבית שיש בו אלימות והתפרצויות זעם השפיעו עליה.

״הבית שלי הוא בעצם בית מאוד מורכב", היא אומרת. "יש בו דברים שמהווים קרקע עשירה וטובה ודברים שבעצם מטלטלים את עולמי, בטח כילדה. אבא שלי היה מהנדס מכונות שלמד בגרמניה, משם הביא מוזיקה קלאסית וארכיאולוגיה. אימא שלי ייסדה כאן מגמת תיאטרון, והייתה מהדור שהתחיל את כל התחום הזה בארץ.

"אבא שלי היה מבוגר מאימא שלי ב-16 שנה – היא תמיד כזאת צעירה ויפה והוא מבוגר וזקן, זאת התמונה שיש לי מהזוג שהם. והבית שלי הוא בית נורא פתוח, תמיד מלא חברים אצלנו, גם של ההורים שלי וגם שלי ושל אח שלי. ובתוך זה יש מין מופרעויות. אבא שלי הוא בן אדם לא מווסת, לא מטופל ולא בשליטה, שמאבד את זה לפרקים. זה קצת כמו טרור, את גם לא יודעת בדיוק איך ומתי. אבל חוץ מזה יש גם הרבה דברים אחרים, אז זה הבית״.

את זוכרת פחד?
"יש סרט שמצאתי, שאח שלי הביא מצלמת וידאו כשהוא היה נער. הוא מצלם, זה מתחיל כמו מצלמה נסתרת: הוא עומד מאחורי המצלמה, רואים חושך ונרות והוא אומר ׳הערב לא יהיו מכות׳. ואז נדלק האור ויש ברקע את השיר Can’t Buy Me Love של 'החיפושיות'.

״ההורים שלי נכנסים בדלת. אבא שלי נראה כמו גרגמל, כמו שהוא באמת קצת נראה, עם אנרגיה 'דארקית' כזאת. אמא שלי בלונדינית חמודה כזאת: ׳וואו! וואו! איזה יופי!׳ היא אומרת. אנחנו בעצם הכנו מסיבת הפתעה ליום הנישואים שלהם, וכל הסצנה כשאת מסתכלת על זה מהצד את לא יכולה לראות כלום. רק רואים את אמא שלי, ׳וואו, וואו, וואו׳, ואני גם כמו איזו פיה, ׳אמא תראי מה הכנתי, אמא תראי מה עשיתי׳. ואבא שלי עם הדארקנס, ואיך שהוא מתקרב לאח שלי. אח שלי כזה עם שיער ארוך של רוק כבד, גיל ההתבגרות של שנות ה-90. וכל הסצנה נצבעת במשפט שהוא אמר בהתחלה – ׳הערב לא יהיו מכות׳".

פצע נוסף שברנדשטטר החליטה לפתוח הוא הפגיעה המינית שאמא שלה עברה בילדותה.

איך זה משפיע עליך?
"זה משפיע קודם כל על הגוף, שהוא פטפטן מאוד גדול".

מה הגוף שלך גילה לך?
"יש משהו נערי בגוף שלי, אני נראית נורא צעירה לגילי, שנים לא התפתחתי. הגוף שלי לא התפתח עד גיל 16. לא קיבלתי מחזור עד גיל 19. הגוף, באופן לא מודע, בעצם שם את הנשיות בצד ודחה אותה עד הקצה. המילה 'סקסית' בבית שלי זה כמו קללה. ובעצם כל הדבר הזה שאמור לגדול ולהתפתח ולפרוח ולהתרחב ולהתאפשר נמצא אצלי במערכת, בבסיס, במקום שהוא מפחיד ומכווץ".

אז הטראומה של אימא שלך בעצם עוברת אלייך?
"היא עוברת אליי בהמון צורות ווריאציות, ועם השנים אני מבינה כמה אימא שלי הייתה חרדה כלפיי. תחשבי שכל פעם שאני הולכת לאן שהוא, אימא שלי בהתקפי חרדה. אם מישהו מתקרב אליי, זה כאילו אנחנו בסדרת מתח. מישהו מתקרב אליי, והיא – פרכוסים".

הבאת בנים הביתה?
"הבאתי בנים הביתה, אבל אימא שלי…היה לה קטע. בכל פעם, לא משנה איזה חבר הבאתי, הוא לא היה מספיק טוב. אני לא חושבת שהיא רצתה  שלא אהיה בזוגיות. אבל היו לה פחדים והיא הייתה שמה אותם בחוץ. אני זוכרת שגם על בעלי באיזשהו שלב היא אמרה כל מיני דברים, כי היא פחדה".

קשה לך לתת אמון בגברים?
"מאוד נגיש לי להתקרב לאנשים, לייצר קרבה, זה לא יצר לי הימנעות. לפעמים בגלל זה נורא קשה לי לדבר, כי אני מרגישה שזה לא שחור לבן, זה בשכבות העמוקות של חוויה, של אמון. אז ברור שזה פגע, אבל זה דברים שאני יכולה היום, אחרי עשר שנים של חיים משותפים עם בעלי,  להבין עד כמה אני עוד צריכה לעבוד על עצמי כדי לסמוך ממש בעומק״.

את זוכרת את הפעם הראשונה שסיפרת על מה שהיה בבית?
"הייתי באוניברסיטה, וזו הייתה ההתאהבות הגדולה הראשונה שלי. הוא הבן אדם הראשון שאני מספרת לו על הבית שלי, ואני כזה בחיל ורעדה אומרת לו שהיה לי בבית אבא שהרביץ, שהיו מכות בבית שלי. ורק כשאני מספרת לו, אני בעצם קולטת שיש סוד".

המשכת לשמור על הסוד לאורך השנים?
"יש איזשהו קוד שתיקה בבית. הבנתי שזה עדיין מושתק, מושתק אצלי. כשהתפרסמתי לפני איזה 20 שנה ב'נולד לרקוד', אמרו לי ׳נבוא לצלם אצלך בבית׳. אף אחד לא ייכנס אליי לבית. זה היה כאילו, תהרגי אותי לפני שזה יקרה, כי אין לדעת מה יקרה".

אני מבינה למה לא להכניס אורחים לבית אלים, אבל למה לא לדבר על זה?
"אני חושבת שזה מאוד קשור לבושה. ילד שגדל בבית שמשהו בו לא בסדר יודע שמשהו לא בסדר. הוא לא יודע אפילו להסביר עד הסוף מה לא בסדר, והוא בעיקר מתבייש. הוא מתבייש כי הבית שלו זה הוא, זה חלק מהזהות שלו. בעצם אני מתביישת להגיד מי אני. זה אחד הדברים של להפוך את זה למופע ולעלות עם זה על הבמה: להתמודד עם הבושה. ממש גם היו לי פצעים על הפנים תוך כדי התהליך, העניין של בושה והסתרה עלה המון״.

ועכשיו, אף שאת בדרך כלל יוצרת בתנועה, את בוחרת במופע ממש לדבר על זה.
"באיזשהו מקום הריקוד, כמה שהוא בעצם הכלי הכי אקספרסיבי שלי, וככה אני חיה בעולם, בעצם שמר על קוד השתיקה. זה נורא הכעיס אותי להבין את זה שבעצם הריקוד הוא וריאציה של השתקה".

היו רגעים בתהליך שחשבת לוותר על המופע?
"הגוף שלי סימן לי ברקס מטורף ו'תסתמי'. הרבה פעמים אמרתי לעצמי: טוב די, סיימתי. יצרתי את זה, הוצאתי את זה ביני לביני, הבנתי דברים, עברתי תהליך, מה אני צריכה עכשיו להופיע עם זה? אני צריכה לעלות על הבמה עם הדבר הזה עכשיו? וכן, התשובה היא כן.

"אחד הדברים שהבנתי זה שבתור ילדה, בגלל שהייתה את האלימות והיה את הפחד של אמא שלי, אחד הדברים שכנראה קרו לי זה שהייתי קצת מנותקת. כל הקטע הזה של הרגשות בעולם הייתי באיזה מין ניתוק. ויש משהו בחיבור לעוצמה של הרגשות כמו שהם, בגודל שלהם, בלי מסננים: להביא את כל הזעם, את כל הכעס, את כל הכאב, את כל הפחד שבמה יכולה להכיל ולתת מקום לזה".

" זה כמו סרטן בגוף"

עם העלאת התכנים על הכתב ופיתוח העבודה הבימתית, ברנדשטטר גילתה צד נוסף שהפך להיות חלק מרכזי בעבודה עצמה: העימות שלה עם בני המשפחה שלה.

איך הם מגיבים לרעיון?
"היה תהליך של לדבר איתם ולהגיד להם שאני הולכת לעשות את זה. ראיתי שזה קשה להם, הם תומכים, אבל זה אמביוולנטי – זה גם ׳את הולכת להרוג אותנו׳. זה מין שני מסרים כאלה. ומה שקרה גם, זה מדהים לראות את השיחות של כל הבני דודים, שפתאום הנושאים האלה נפתחים להם מול האימהות שלהם. הבית שלי הפך להיות מדבר שיש עליו איזה איסור לדבר, לדבר שמייצר איזו הקלה אפילו, ופותח שיחות ומייצר תנועה".

דיברת על זה בעבר עם אחיך?
"מגיל 20 ומשהו, מאז שאני בטיפול. אח שלי באיזשהו שלב עושה לי מאוד מאוד פוש, של 'תעזבי אותי באמא שלך, אני לא רוצה לשמוע על זה, אני לא רוצה לדבר על זה. למה את מזכירה לי את הדברים האלה?'. מבחינתו זה היה קצת כמו התקפה. הוא לקח את זה ליותר הדחקה ומנועים של להצליח נורא בחיים, והוא באמת בן אדם נורא נורא מצליח״.

ואחרי שהוא ראה את המופע?
"אח שלי ישב אחר כך כזה בסוג של הלם. פתאום הוא התחיל לדבר על הרגשות שלו, והוא גם מאוד גאה, אבל הוא גם מת מפחד שאני פוגעת באמא שלי. והוא אומר את זה כל הזמן: ׳את הולכת לפגוע בה׳".

ואמא שלך?
״יש בה מקום עמוק שמבין שאני צריכה להוציא את החומרים האלה ומזל שעשיתי את זה, ואם אני לא הייתי עושה את זה - זה כמו סרטן בגוף. היא מבינה את זה, היא יודעת את זה, אני חושבת שהיא מאוד מכבדת את הצורך בזה והיא מאוד גאה בי על האומנית שאני. היא גם אוהבת את המופע, וזה וואו בכלל".

את מקבלת תגובות על המופע גם מאנשים זרים?
"תהיתי מה הערך בכך שאני הולכת לדבר על טראומות הילדות שלי. אחרי המופע האחרון ניגש אליי מישהו שאני לא מכירה ואמר לי שזה בשבילו השראה שאפשר לעבור טראומות, לעבור דרך קשה ולהגיע לאיזה צד שני".

המופע החדש הוא לא הראשון של ברנדשטטר שעוסק בטראומה. מיד אחרי 7 באוקטובר היא יצרה עבודת מחול, שלה קראה לה ׳אנדרטה בתנועה׳, ועמה הופיעה בפני קהילת שבט הנובה. היא קראה לזה "עזרה ראשונה פיזית" וכללה בעבודה יותר מ-100 רקדנים ורקדניות.

מה הקשר בין 'שיישאר בינינו' למלחמה?
"ברגע שיש כזאת טראומה קולקטיבית מטורפת, זה מעורר את כל מה שבי. את כל הטראומות, גם האישיות. זה כאילו הופך להיות מגבר של משהו שכבר קיים. ובזכות זה שיש לי כוחות בחיים, המון משענות, המון תמיכה, הייתה לי אפשרות לקחת את החומרים הכי טראומטיים ולעשות עבודה. זה כבר אומר שאני בצד השני, שאני כבר במקום שאני יכולה, זה בסל האפשרויות שלי.

"גם שאלתי את עצמי ׳מה, אני הולכת לסחוב את הקקה הזה של הילדות שלי עכשיו? עם הדרמות הפרטיות שלי כשזה מה שמתחולל?׳ אבל הייתי חייבת לסיים, זה בא עם הצורך  to stop the shit, לתת ריפוי ושחרור. היצירה הספציפית הזאת היא כבר השכבה השנייה של ההתמודדות שלי  עם המלחמה".

אבא שלך כבר לא בחיים, אבל אם הוא היה, היית רוצה שהוא יראה את המופע?
"ברמה מסוימת, מבחינתי, אבא שלי רואה. אני לא באמת זקוקה לעדות הקיומית של ההורים שלי בשביל העבודה הזאת. זה יותר ביני לביני, למרות שזה עליהם, וזה מולם. אני הבן אדם המבוגר, ואני בעצם הפנמתי את אמא שלי ואת אבא שלי. הם חלק ממני. אני עושה שלום גם עם חלקים בתוכי.

"לפעמים אני מרגישה את אבא שלי בתוכי – אני 'מתפלפת' כמו אבא שלי, אני צריכה לעבוד עם הדבר הזה שהוא אבא שלי, שהוא גם כבר אני באיזשהו אופן. אני מזמן סלחתי להורים שלי על הטעויות שהם עשו ועל הדברים שקרו. זה תהליך עמוק של סליחה".

המופע 'שיישאר בינינו' מעלה גם את סיפורו האישי של יפתח קליין מתקופת המלחמה. המופעים הבאים יתקיימו בתאריכים הבאים: 25.12, 2.1, 24.2. לרכישת כרטיסים במוזיאון תל אביב ובצוותא.