ישראלים רבים, סביר להניח, דמיינו את עצמם מאז 7 באוקטובר במקום החטופים או בני משפחותיהם. מה הייתי עושה אילו הייתי במקומה? איך הייתי נוהג? מה היה נותן לי כוח? המחשבה הזו, שכל אחד מהישראלים היה יכול להיות במקומם, הוציאה מיליונים לרחובות, לענוד סרטים צהובים, לשתף, להתפלל, להילחם, ובחודשים האחרונים גם לתרום.

להבדיל מהפעולות הראשונות, שעשו רבים מתוך מחויבות אזרחית, יהודית ואנושית, התרומה לחטופים ששבו אחרת. עד שהוחזרו מכוחו של הסכם ולחץ צבאי, לרוב לא הייתה יכולת לעשות מעשה כדי להשיבם, חוץ מלקרוא להנהגה הישראלית: תעשו את זה, תשיבו אותם, גם במחירים כבדים, אנחנו נגבה אתכם. אבל עכשיו, מיליוני ישראליות וישראלים טובים רואים את מצוקתם של החטופים ששרדו את חמאס מבקשים נדבה, ותורמים. למה?

העיתונאי עמית סגל ראיין את שורד השבי יוסף חיים אוחנה לחדשות 12, והקשר ביניהם והמחויבות לטובתו של אוחנה, הובילו אותו להדהד למאות אלפי עוקביו ברשתות החברתיות בסוף השבוע את קמפיין גיוס ההמונים שלו. "זה הזמן לסייע לו ולסגור את הסיפור", כתב סגל וצירף את הלינק למימון ההמונים. ההודעה הזו בטלגרם של העיתונאי תפסה תשומת לב משום שנשלחה בשישי בערב, אבל היא צריכה להדליק נורות אחרות.

בתחילת השבוע הפילה הקואליציה את הצעת החוק של ח"כ תמנו שטה (המחנה הממלכתי), שתכליתו לספק לחטופים החיים ולמשפחות החטופים החללים קרקע יציבה שיוכלו לעמוד עליה לנוכח האסון, הטירוף, הדאגה וכל מה שהם חווים בעקבות השבי. 4 מיליון שקלים ניסתה ח"כ תמנו שטה לספק לכל משפחה, קצת יותר ממיליארד שקלים. סכום לא קטן, אבל גם לא עצום עבור מדינה עם עודפי תקציב עצומים, ובטח לא גדול באירוע ששום דבר לא ישתווה לו.

"המענק", נכתב בדברי ההסבר לחוק, "יביע את מחויבותה של מדינת ישראל למי שנחטפו במתקפה הנוראה, ידגיש את ההכרה בסבלם של החטופים ובני המשפחות, ויעניק סיוע ממשי לשיקומם ולקידום חזרתם למסלול חיים תקין ככל האפשר". סגל, במקום לדרוש שהמדינה תקים את סוכתו של יוסף חיים אוחנה, פונה ללב הרחום של הישראלים ומגייס עבורו כסף. על נפילת החוק לא צייץ דבר.

כמעט כל שורד שבי ניסה את מזלו בגיוס כספים ברשתות השונות. רבים הגיעו לסכומים גדולים, של כמה מיליונים, ואחרים להרבה פחות. משפחות החטופים החללים אפילו לא חשבו על האפשרות לגייס כסף עבור עצמן. למציאות הזו זורקת מדינת ישראל את האנשים האלו.

כמו הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית, כמו המאבק על ניקיון הצבא והפוליטיקה מהאנשים שהביאו את ישראל ל-7 באוקטובר, צריך הציבור הישראלי להישיר מבט אל נבחריו ולדרוש מהם פיצוי לחטופים ולמשפחותיהם. אסור להסתפק בצדקה שהשלטון שולח אותם לקושש, יש מספיק ישראלים שנזקקים לתמיכת אחיהם, אבל החטופים הם קורבנות ישירים של חוסר אחריות המדינה – לא של מחלה, תאונה, או התעללות של אדם. חמאס רצה לשחוט, והמדינה היתה צריכה להגן – ונכשלה. לכן היא, ורק היא, צריכה לתת את הדין ואת הממון.

"בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם", נכתב בספר עמוס, ומובטח שאת מה שנהרס, נשבר, נקרע, נותץ, הושחת, נעקר ונשרף אפשר לתקן. ממשלת ישראל, שבמשמרת שלה נחטפו בסוכות, ובמשמרת שלה אחרי שנתיים הוחזרו בסוכות, חייבת לדאוג לאפשרות להקים מחדש את הסוכות של יוסף, גלי, יגב, אמילי, רז, כרמל, אברה, אורון ועוד 247 חטופות וחטופים.