היערכות להגנה על מתקנים אסטרטגיים מפני איומי טילים ואיומים אוויריים אחרים לא התבצעה מאז שנערכה הביקורת האחרונה של מבקר המדינה במשרד הביטחון ב2017-2018 ועד לפרוץ המלחמה, כך עולה מדו"ח מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, שפורסם היום (שלישי).

כבר ב-2020 פירסם המבקר דו"ח שבו דרש לתקן ליקויים דומים, והתריע כי המתקנים האסטרטגיים של מדינת ישראל לא מוגנים מספיק מפני תקיפה. בשלוש השנים שחלפו מאז ועד פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר 2023, לא תוקן שום ליקוי שעליו התריע המבקר.

לפיכך, המסקנה העיקרית של הדו"ח היא שמדינת ישראל השקיעה מיליארדי שקלים בטכנולוגיות יירוט, אך הזניחה לחלוטין את ההגנה הפיזית הבסיסית על הנכסים החיוניים ביותר שלה.

אין מענה הרמטי

ראשית, על פי הדו"ח מערכות ההגנה האווירית של ישראל – מערכות חץ, קלע דוד וכיפת ברזל – לא נותנות מענה הרמטי להגנה על שמי המדינה. לכן נדרשים אמצעים נוספים למיגון תשתיות חיוניות, למשל מיגון פיזי מפני פגיעה או רסיסים, ופיזור גאוגרפי כדי "לא לרכז את כל הביצים באותו הסל". בנוסף יש צורך בפיתוח יכולות נוספות (יתירות) חוץ מהתפקוד הבסיסי של המתקן, למשל הקמה של תחנות חשמל נוספות לגיבוי, מאגרי אנרגיה ותחמושת נוספים או קווי רכבת וכבישים לגיבוי.

הביקורת הסתיימה זמן קצר לפני יוני 2025, אז שוגרו לישראל יותר מ-500 טילים בליסטיים וכ-1,000 כטב"מים, לעבר מטרות אזרחיות וצבאיות. בשנתיים שחלפו מאז תחילת המלחמה ועד לחתימת הדו"ח, שוגרו לישראל יותר מ-26,000 איומים אוויריים, כגון רקטות, טילים, כטב"מים וגלשני אוויר. רוב האיומים האוויריים יורטו אך חלקם פגעו בבני אדם, במבנים, בתשתיות וגרמו לנזק רב.

שורש המחדל

שורש המחדל, כפי שעולה מהדו"ח, הוא הוויכוח על הכסף ועל האחריות. במקום למגן, משרד הביטחון ומשרד האוצר עסוקים כבר שנים בהאשמות הדדיות. משרד הביטחון טוען שאין לו כסף ושהמיגון דורש עשרות מיליארדי שקלים. מנכ"ל המשרד דאז, אייל זמיר (כיום הרמטכ"ל), אמר ב-2022 כי בשל העלויות הגבוהות, הנושא פשוט לא מקודם.

מנגד, באוצר טוענים שהגופים עצמם צריכים לממן את המיגון, או שמשרד הביטחון יקצה לכך משאבים מתקציבו. התוצאה של הוויכוח הזה היא אפס מעשה: אין תוכנית עבודה, אין תקציב, ואין מיגון. המבקר קובע נחרצות כי כל הגורמים – המטה לביטחון לאומי (המל"ל), משרד הביטחון והאוצר – כשלו בכך שלא הגיעו לסיכום על מקורות המימון, אף שהם מבינים היטב את גודל הסכנה.

במהלך 2019 משרד הביטחון פעל לצירוף רשימת מתקנים חיוניים לרשימה הכוללת של רשות החירום הלאומית (רח"ל), כחלק מעבודת מטה שקיימה הרשות בנושא מיגון תשתיות. אך מערכת הביטחון לא תיקנה אף לא אחד מהליקויים העיקריים שעלו בביקורת המבקר שפורסמה ב-2020 – עד שפרצה מלחמת חרבות ברזל.

המערכת גם לא קידמה את נושא המיגון של מתקנים חיוניים, כגון תחנות כוח, מאגרי תחמושת, מפעלים לאומיים, אזורי תעשייה ביטחוניים, אסדות גז, הקריות למחקר גרעיני בדימונה ובשורק ומתקנים אסטרטגיים נוספים. למעט כמה פעולות נקודתיות, גם אחרי פרוץ המלחמה והתממשות האיומים מהאוויר, מערכת הביטחון לא תיקנה את הליקויים.

אין בעל בית

מי אחראי על הגנת תחנת כוח או מתקן מים אסטרטגי? תלוי את מי שואלים. הדו"ח מתאר כאוס ניהולי מוחלט. במשך חמש שנים, האחריות "טיילה" בין גורמים שונים במשרד הביטחון, ברח"ל ובצה"ל. המבקר מציין כי בשיחות עם נציגים שלו, התברר כי שום גורם לא רואה את עצמו אחראי לנושא.

ביוני 2016 הגדיר שר הביטחון הטרי דאז, אביגדור ליברמן, כי האחריות על מיגון המתקנים החיוניים היא של משרדים שאצלם מצויים המתקנים, וכי על האוצר להקצות תקציבים בהתאם. ב-2019 פנה גורם ביטחוני בכיר לשר הביטחון דאז, נפתלי בנט, בנושא הצורך בהיערכות של מערכת הביטחון להגנה על מתקנים חיוניים, אך הנושא לא קודם.

אותו גורם פנה גם ב-2021 לשר הביטחון דאז, בני גנץ. גנץ דווקא קידם את הנושא, וכחודשיים לאחר מכן מנכ"ל המשרד דאז, אמיר אשל, כינס דיון שבו החל לקדם תוכנית רב שנתית לנושא המיגון. באוקטובר 2022, לאחר סיום תפקידו של גנץ, אותו גורם פנה לשר הנכנס יואב גלנט, אך הנושא לא קודם בתקופתו.

רק אחרי פרוץ המלחמה, כשאלפי טילים התפוצצו בשמי המדינה, ראש הממשלה בנימין נתניהו התערב והורה למל"ל לקיים דיון בנושא המיגון. אבל גם אז, הביורוקרטיה זחלה: למשרד הביטחון נדרשה חצי שנה רק כדי להעביר חוות דעת על תוכנית המיגון של אותו גוף.

המצב האבסורדי הזה מותיר את ישראל ללא "בעל בית" לתחום ההגנה על התשתיות. אין גורם מתכלל, אין סמכויות ברורות – וכתוצאה מכך לא מתקבלות החלטות. גם הניסיון להסדיר את הנושא בחקיקה נכשל: הצעת "חוק העורף", שאמורה הייתה לתת למדינה סמכות לחייב גופים להתמגן, תקועה בצנרת החקיקה מאז 2011, ואין צפי לסיומה.

מתעוררים מאוחר מדי

הדו"ח מציג תרחיש אימים שהתממש חלקית: מתקפה משולבת של מאות טילים בליסטיים וכטב"מים מאיראן (כפי שאכן קרה ב-12 הימים של מבצע "עם כלביא" ביוני 2025). אף שמערכות ההגנה האווירית (כמו חץ, כיפת ברזל וגם THAAD שהושאלה לישראל מארה"ב) ממלאות את תפקידן, המבקר מדגיש שהן לא מספקות מענה הרמטי. ללא מיגון פיזי – בטון וברזל שיגנו על התשתיות עצמן – הפגיעה בתפקוד המדינה עלולה להיות קריטית.

למרות המלחמה, ולמרות שהסיכונים ידועים לכל, משרד הביטחון החל להקים צוות לטיפול בנושא רק בדצמבר 2024, זמן קצר אחרי שישראל כ"ץ נכנס לתפקידו כשר ביטחון, ולפני שזמיר סיים את תפקידו כמנכ"ל המשרד וחזר לצה"ל.

אי היערכות

בשורה התחתונה, מהדו"ח עולה שמדינת ישראל השקיעה מיליארדי שקלים בטכנולוגיות יירוט חדשניות, אבל הזניחה את ההגנה הפיזית הבסיסית על הנכסים החיוניים ביותר שלה. היערכות להגנה מפני איומים אוויריים אמורה לכלול תחילה מיפוי של המתקנים החיוניים. בהמשך, יש לערוך בחינה של האמצעים האפשריים להגנה על המתקנים מפני איומים אוויריים ומיגונם לפי האיומים ותרחישי הייחוס. לבסוף, יש לבנות תוכנית עבודה מתוקצבת למיגון המתקנים החיוניים.

מחשש לדליפת ביטחון מידע, במבקר המדינה החליטו לא לפרסם את דו"ח הביקורת בתחום ההגנה האווירית של ישראל, נושא שנמצא תחת שינויים בתקופה האחרונה וזכה לביקורת גם בתוך צה"ל, בעיקר בתחום הרוק"ק (רום קרוב-קרקע, או מרחק של 300 מטר מהיבשה, שבו יטיסו הכוחות היבשתיים רחפנים לאיסוף מודיעין).

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "השרדת מתקנים חיוניים ושימור רציפות תפקודית נמצאים בליבת האסטרטגיה המשרדית ובהתאם גובשה תוכניות עבודה מפורטת, בין היתר הוקם צוות ייעודי משותף לכלל אגפי המשרד הרלוונטיים, צה״ל והגופים הנוספים לטובת מיפוי, תיעדוף והגדרת חבילת ההגנה הנדרשת עבור כל אחד מהמתקנים החיוניים.

"במקביל להקמת הצוות, נעשו שורת צעדים נוספים, ביניהם הוספת מרכיבי מיגון למתקנים חיוניים שהוגדרו בשיתוף הגופים, הגברת התיאום בין משרד הביטחון לצה״ל לטובת הגנה אווירית באמצעות מערכות הגנה על מתקנים מתועדפים ועוד".