"אם אתה מזהה מישהו עם מוגבלות במרחב הציבורי, אל תכפה את עצמך עליו, תגיד 'שלום, קוראים לי ככה וככה, אני יכול לעזור?'", מציע יובל וגנר, מייסד ויו"ר עמותת 'נגישות ישראל', לרגל יום השוויון לאנשים עם מוגבלות המצוין היום (רביעי). "בצורה הכי בסיסית ואמפתית. אומרים כן – סבבה, אם לא אז לא. גם לא להמציא פטנטים, לשאול איך לעזור".

מטרתו של יום השוויון, המצוין ברחבי העולם, היא העלאת מודעות לאנשים עם מוגבלות והגברת השוויון וההכלה הציבוריים. כדי לעשות את זה, פועלים ארגונים רבים, מנהיגים, מחוקקים ופעילות חברתיות לתיקוני חקיקה, ליצירת מרחב ציבורי שבו כל אדם עם מוגבלות יוכל לחיות ושהמוגבלות לא תהיה מכשול.

ב-2022 עבר בכנסת חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות, שאחת מרגליו היא שילוב מיטבי של אנשים עם מוגבלות בחברה. כחלק מיישום החוק העלה משרד הרווחה והשירותים החברתיים קמפיין תחת הכותרת 'אל תתנהגו מוזר', המציע דרך להתייחס לאנשים עם מוגבלות במרחבים הציבוריים. ארבעה אנשים עם מוגבלות מדברים על היחס שהם מצפים לו מהחברה:

הודיה מור

בת 37 מראש העין, אימא ל-3, סמנכ"לית בעמותה 'המרכז לעיוור בישראל'

אני

"לקוית ראייה מלידה, מתניידת עם לייסי המתוקה, שאיתי כבר ארבע שנים. לפני זה התנהלתי בלי, העדפתי להיתקע בעצים ולבקש סליחה – רק לא להגיד שאני לא רואה. גאה להיות חלק מהעמותה שהיא משפחתית, ושיותר מחצי מהעובדים בה בעלי לקות ראייה".

בילדות

"עליי רואים, יש לי פזילה בעין ימין ועין שמאל עצומה, ועדיין התעלמתי. כשהייתי בבית ספר, אבא שלי דפק על כל השולחנות כדי שאתקבל לבית ספר רגיל".

במרחב הציבורי

"לקות ראייה זו פגיעה מערכתית, אתה לא יודע מה יש סביבך. לפעמים אני בתחנת אוטובוס, ממש לחוצה להספיק, ולא כל האוטובוסים נגישים. היום, כשכל אחד תקוע במסך שלו או באוזניות, ואני אפילו לא תמיד יודעת אם יש איתי אנשים בתחנה, לפעמים אני אומרת בקול 'סליחה, סליחה', כדי לדעת אם יש אנשים שיוכלו לעזור".

דרך ציבורית שבשבילי היא לא ציבורית

"החיים יכולים להיות הרבה יותר פשוטים עם התאמות או הנגשות, אילו היה כל מה שצריך כדי להיות עצמאים. בשביל אדם לא רואה, לרדת לכביש זה פחד אלוהים. אז אם אנשים הולכים ומשאירים את הקורקינט באמצע המדרכה, או גזם שזורקים, או רכב, לפעמים לי אין ברירה, אז אני יורדת לכביש. וגם המקל יכול להישבר. צריך להשאיר את המרחב פנוי, לעשות דברים עם טיפונת מחשבה. הילדים שלי יזיזו גזם מהמדרכה, הם מזיזים את הקורקינט, כי אנחנו מבינים כמה זה מקשה. זה מבאס שאתה הולך בדרך ציבורית, אבל בשבילי היא לא ציבורית. שוללים ממני זכות ללכת איפשהו רק כי לא אחראים".

לקות ראייה

"כשנכה על כיסא גלגלים מגיע למקום, אחרי ההתניידות, הוא סבבה פלוס מינוס. אנחנו, גם אם אנחנו כבר מגיעים, גם שם אנחנו צריכים הנגשה. אנחנו צריכים התאמה עם יותר מודעות, ראייה זה משהו מרחבי. נגיד במסעדה, עד שכבר הגעתי, מלצרית שרואה שאני עם כלבת נחייה יכולה לא להבין את המשמעות של לא לראות טוב, וכשאין תפריט עם כתב מוגדל או ברייל, אז היא מדברת אליי לאט".

הנגשה

"נורא קשה לי עם המילה הזאת. אילו הלכתי ברחוב ולא היה כל שנייה עמוד תאורה ואז תמרור ואז עמוד חשמל, לא הייתי צריכה הנגשה. אם למי שמהנדס את הרחובות היה בתודעה שיש אנשים עם כיסאות גלגלים או עם מקל ואימהות עם עגלה – לא היה צריך הנגשה. אנחנו מעולים, באמת אנשים ממש מוכשרים, ורק צריך שאנשים ימצו את הפוטנציאל שלהם בכל מקום עם כמה שפחות חסמים מיותרים".

הצלחה

"רמזורים מתקתקים – זה בזכות 'המרכז לעיוור'. אדם עיוור לא רואה את הרמזור, לא מקל ולא כלב יכולים להגיד לנו מתי יש ירוק. בלי רמזורים מתקתקים אנחנו לא יכולים להתנייד. בלי התקתוק אנחנו יכולים לעמוד שעות בצומת של כביש סואן. תעמוד שנייה עם עיניים עצומות ונסה לנחש מתי לעבור".

מה הכי קשה

"כשאני הולכת עם הילדים או עם חברה לא מדברים אליי, מדברים לילדים. 'תראה לאימא שלך', כאילו אני לא מבינה. היציאה מנקודת הנחה שאנחנו לא מבינים, שמדברים בקול רם, לפעמים אני צועקת, 'אני לא רואה, אבל שומעת אני כן'. יש כאלה שנורא מרחמים. זה הכי קשה לי, שאני שומעת שהולכים אחרי שפוגשים אותי ואומרים עליי שאני מסכנה. יוצא שאנשים עוברים מקום כי רואים שאנחנו עם מקל. אנחנו לא מדבקים. אני רוצה שאנשים יידעו שאנחנו לא מסכנים, פשוט צריך את ההבנה לא להתרחק מאיתנו".

אז איך לעזור?

"אילו אנשים היו מודעים למה שאדם עיוור חווה, אני בטוחה שהיו ניגשים אליו. אפשר להגיד 'היי, שלום'. אבל לא תמיד יודעים שמדברים אלינו, אז אפשר בעדינות להניח יד על המרפק ולשאול, 'לאיזה קו אתה מחכה?' לרוב כששואלים אותי אם אני צריכה עזרה אני אומרת 'תודה ששאלת, אני מסתדרת', מחייכת וממשיכה. כשאני צריכה, אני תמיד אומרת".

לעזור יותר מדי

"שמעתי סיפור על בני זוג שהלכו ברחוב, אחד נעצר כדי לענות לטלפון ואז מישהו בא ותפס את האישה ביד והעביר אותה את הכביש, מכוונה טובה, ושאל 'את צריכה עוד משהו?' היא אמרה לו 'כן, תחזיר אותי'. אנשים הם טובים, פשוט לא מבינים תמיד מה הצרכים. לשאול זה מעולה".

חברה מתוקנת

"כחברה אנחנו לא שמים לב למה שקורה סביבנו. אנשים הרבה יותר מפעם עסוקים נורא בעצמם. פעם כולם היו מדברים עם כולם ושואלים אותי, היום אנשים זזים. לפעמים אני בלי לייסי ועם מקל, ואנשים בורחים כדי לא להיתקע בו. מצד אחד לא רוצים להפריע, מצד שני אני בטוחה שלא יודעים איך לגשת. הלוואי שזה יהיה יום המודעות לשוויון האחרון, שכולם יידעו ויבינו".

תומר פישר

בן 33 מרמת גן, זמר ועורך מוזיקלי ברדיו קול רמת השרון, חבר בהרכב המוזיקלי 'ויסות חושי'

אני

"אוטיסט ברמת תפקוד גבוה, נולדתי עם אוטיזם אבל אני לא סובל מזה, אני חי עם זה. זה חלק ממני כבר".

עם מה אני מתמודד?

"היה לי חוסר מודעות לסביבה. מבחינה ורבלית הייתי מאוד פתוח, אבל מבחינת סיטואציות לא הבנתי איך לתקשר. זה כמו בן אדם שאין לו מפות ואין לו ווייז. זה השפיע על מערכות היחסים, לא בדיוק מצאתי את עצמי. ברור שיתפסו אותך כמוזר. ככה המוח שלנו עובד. אבל זה לא מצדיק את ההתרחקות. כולנו שונים".

דוגמה

"נגיד אתה נכנס לאוטובוס, אנשים נורא רציניים, כל אחד עם המחשבות שלו. אבל יש את העניין הזה שאני מסתכל על מישהו אחר ואני לא יודע מה הוא מרגיש. אילו היה מישהו שרואה שאני נאבד בתוך העולם ומציע עזרה. מבט.

"כל הדבר הזה של האוטיזם נופל על מימיקה, קשר עין. יכול להיות שלא אבין מה אתה מנסה להגיד בכלל, לא בטוח שאבין את המשמעות. אז אם אני בא למקום המוני, ומישהו ניגש ושואל לשלומי, 'אתה צריך משהו? אתה רוצה מים?' זה מתחיל בדברים האלו. ואז המרחב נהיה יותר ידידותי, הסיטואציה קצת פחות מעיקה".

קרן אור

"היו לי מחנכות מדהימות, משפחה טובה, חונכים וסביבה מאוד תומכת, ובעזרת המוזיקה עשיתי דרך מאוד רצינית בעשר השנים האחרונות. לפני כמה שנים לא הייתי מצליח לעשות את השיחה הזאת, כי לא הייתי קורא את הסיטואציה טוב".

איך היית רוצה שיתייחסו אליך?

"קודם כול לרצות לשלב. לבוא בלי דעות קדומות, בלי מחשבות על אוטיזם. הספקטרום הוא רחב, וצריך סבלנות ופתיחות. למשל אם רואים מישהו שלא מתקשר, שקשה לו יותר, כדאי לא להיבהל או להתרחק, להפך. כדאי לנסות לראות איך לעזור לו, בצעדים קטנים, מספיק לדבר איתו".

מסר

"אם נהיה אנשים יותר טובים לעצמנו זה ישפיע על הכול. לראות את האחר, אם יש בן אדם שאתה יכול להקשיב לו. לחייך לאנשים. מותר לנו לבקש עזרה, כולם, אם צריך מישהו. ולפתוח את הלב. אוטיסט זו לא קללה, לא משהו להתבייש בו. זה בסדר להיות מי שאתה".

נעמי אהרוני

בת 76 מראשון לציון, מורה לאומנות וחינוך מיוחד בעברה, מגדלת לבד בן עם אוטיזם בתפקוד נמוך, בשנים האחרונות מתניידת עם הליכון

איך זה היה

"כשהגיעו למסקנה שהוא אוטיסט, חרב עולמי. לפניו גידלתי שתי בנות, והיה מאוד קשה לקבל שהוא אוטיסט, אבל התחלתי ללמוד ולקרוא על זה. לפני 40 שנה לא ידעו הרבה, ועברנו מסגרות ובתי ספר, טסנו לארה"ב לטיפולים. היו שנים קשות מאוד. התעקשתי לגדל אותו בבית ועשינו התאמות רבות. תמיד הסתכלו עליו בעין עוינת, והחיים היו מאוד קשים. עם השנים, עם כל הטיפול בו, הפכתי להיות כפופה מאוד, ועכשיו אני מתהלכת עם עגלת הליכה".

פעם שהיה קשה במיוחד

"פעם אחרי הבר מצווה חזרנו הביתה. הילד הלך לפניי, נעצרה לידנו ניידת משטרה ורצו לקחת אותו, כי הוא הולך מוזר. כל כך כעסתי על השוטר הזה".

היחס במרחב הציבורי

"אנשים ברחוב לא מקבלים אותו, לוקחים את הילד שלהם רחוק כדי שלא תידבק בו 'מחלת האוטיזם', תופסים מרחק כאילו הוא מצורע. יש פעמים שאומרים לי 'כל הכבוד שאת לא שמה אותו במוסד', מעריכים אותי. אבל הוא אדם ככל האנשים, רוצה חברה, ולא יודע איך להתחבר. יש אנשים שאינם מספיק סובלניים לנכות שלי, במיוחד בשימוש בתחבורה הציבורית. כשמגיע אוטובוס, מרביתם נכנסים פנימה ומתעלמים מנוכחותי כשאני מבקשת להיכנס. לא כולם כמובן, יש גם כאלה שמסייעים לי וממתינים עד שאעלה. כך גם בירידה מהאוטובוס".

ציפיות מהסביבה

"הייתי רוצה יותר קבלה, יותר התחשבות, יותר נכונות להיות בחברתי ובחברת הבן. וגם המדרכות לא מספיק נגישות לעגלה שלי ולבן שלי. אני משתדלת לא להיות נטל. אם שואלים 'רוצה שאני אעזור לך?' – זה לא מעליב אותי. אני רגילה. הכול תלוי בטון הדיבור".

יובל וגנר

בן 60 מהוד השרון, יו"ר נגישות ישראל, הגוף המייצג את כל סוגי המוגבלויות, בתחום הנגישות

יום השוויון

"עברנו שנתיים של חירום, ומי יודע איזה חירום עוד לפנינו. שוויון אומר תסתכלו ימינה ושמאלה, על השכנים, על אנשים עם מוגבלות שהגורל שלהם לחיות עם מוגבלות. תראו איפה אתם יכולים להיות יותר מקבלים. להסתכל החוצה".

הנגישות בישראל ב-2025

"מדינת ישראל התקדמה מאוד יפה בתחום המודעות, החקיקה וההטמעה של הנגישות. מצד שני, אנחנו במשבר של שימור הנגישות שנעשתה, והשלמה של נגישות שטרם בוצעה. למשל כל תחום נגישות השירות בבריאות עוד לא עבר חקיקה. אם אין מתקנים מותאמים למשל לרופא שיניים או לרנטגנאי, בן אדם בכיסא גלגלים נמנע ממנו. החקיקה כאן התעכבה מאוד, 20 שנה לא התקדם כלום".

לא לזייף

"בשנתיים האחרונות גילינו תופעות של ישראלים שמזייפים תווי 'פטור מתור' ותווי חניית נכים. זה גורם לזה שלמי שצריך, אין מקום לחנות. זה פופוליזם שפוגע בנו".

על הפרק

"לצד קידום החקיקה, בעקבות המלחמה יש המון נפגעי טראומה, אזרחים וגם חיילים, ואנחנו עובדים על להגדיר מסמך על מהי נגישות להלומי קרב. למשל הנחיות הפעלה, מה יכול לעשות נפגע טראומה בקניון סואן. צריך לחשוב על זה ולהתאים".