"הם לא נכנעו לדה-הומניזציה ולאלימות", אומר סטיבן אפקון על גיבורי סרטו החדש, "על דרך אחרת" (There is Another Way), שיוקרן מחר (שבת) בסינמטק תל אביב. סרטו של אפקון מתעד את תנועת "לוחמים לשלום" לאחר אירועי 7 באוקטובר, דרך סיפוריהם של הפעילים הפלסטינים סולימאן ח'טיב ומאי שאהין, והפעילים הישראלים איריס גור ואבנר וישניצר וחבריהם לדרך.
אפקון, יליד ארה"ב, פנה לעשייה קולנועית לאחר שפרש מעבודתו בבנק ההשקעות גולדמן-זאקס. בשנת 2000 הקים את "מרכז ג'יימס ברנס לקולנוע", ובשנת 2013 ייסד את חברת ההפקה "ריקונסידר", בה הוא משמש כמנכ"ל. "הוזמנתי לעשות סרט על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני בשנת 2012", מספר אפקון. "למרות שהרגשתי שאין שום דבר חדש להגיד בנושא הגעתי לישראל ופגשתי אנשים מכל הקשת. כשפגשתי את 'לוחמים למען השלום', הרגשתי לפתע שיש משהו חדש להגיד".
כשהוא שואל שני פעילים – פלסטיני וישראלי – מה מיוחד בתנועה, הם עונים לו: "אנו קהילה שלוקחת אחריות על העתיד" ו־"אנו שוברים את מעגל האלימות בכך שאנו שוברים את מעגל הקורבנות שלנו". אפקון ליווה אותם במשך שלוש שנים וגילה "איך משנים את הנרטיב שנולדנו בתוכו, שמכתיב לנו את מי לשנוא ואת מי לאהוב".
בשנת 2017 יצא סרטו "מפרים את השלווה" (Disturbing the Peace), המתעד את מפגשיו עם התנועה ואת רשמיו מהם. לאחר 7 באוקטובר, בעודו צופה באירועים מביתו בארה"ב, תהה אפקון האם התנועה תשרוד. הוא פגש במספר פעילים בביקורם בארה"ב. "הסרט שלי הוקרן ובילינו יחד מספר ימים. התברר לי שהם שרדו, והם עוד יותר מחויבים למשימה ואחד לשני".
הסרט החדש מציג מקרוב את חיי היומיום של ישראלים ופלסטינים הפועלים יחד, בתקופה שבה המציאות בשטח השתנתה באופן דרמטי. אפקון מספר כי הבחין בתפנית בתוך התנועה: "הבנתי שהם עברו שלב, מעבר לנרטיב. הם ממוקדים בשחרור משותף. התרשמתי מאוד מהאומץ לא רק להמשיך בפעולה אלא גם להעמיק אותה".
בהמשך החליט לחזור ולצלם סרט נוסף על פעילותם. "הם היו כנים לגבי החוויות שלהם. אחד הישראלים סיפר לי על הדחף הראשוני ב-7 באוקטובר לעלות על הטנק ולהפציץ את עזה; פלסטיני שמח לי על השמחה שחש כששמע על פריצת החומה בין עזה לישראל. זה להיות אנושי. הם התעשתו ונזכרו שהם בחרו בנתיב אחר. לכולנו יש נתיב אחר".
במהלך הצילומים ליווה אפקון את הפעילים בשטח. "הייתי בגדה המערבית כמה פעמים. רמת האלימות עלתה מאוד. זה מאוד מטריד". באחת הסצנות מופיעים מתנחלים ההורסים מקורות מים של כפר פלסטיני. "חזרתי לשם באוגוסט, המצב היה הרבה יותר גרוע".
אפקון מספר גם על מפגשיו עם מיכל הלב, אימו של ליאור אברמוב ז"ל שנרצח בפסטיבל הנובה; עם יונתן זייגן, בנה של ויויאן סילבר, פעילת שלום שנרצחה בקיבוץ בארי; ועם אחמד אל-חילו, פעיל חמאס לשעבר שאיבד 16 מבני משפחתו בעזה. "הם סירבו לשקוע בשנאה. מהם למדתי שתמיד יש בחירה – לא במה שקורה לך אלא כיצד להגיב".
כשנשאל מה הבין על הסכסוך, משיב אפקון: "אם זה היה רק החמאס, לא היינו רואים את האלימות הזאת. מדאיג אותי שאלה צעירים קיצוניים שיש להם תמיכה. אבל יש גם ישראלים שמציבים עצמם בין המתנחלים לכפריים הפלסטיניים. זה לא מונוליטי. המאבק הוא לא בין ישראלים לפלסטינים, אלא בין אנשים שתומכים באלימות לבין אלה שרוצים ורואים נתיב אחר".
למרות האווירה הציבורית, אפקון נשאר אופטימי: "ייתכן שהם מיעוט, אבל הרוב מבקש את החלום שהם מחזיקים. המפגש איתם הבהיר לי שגם קורבנות של טרגדיה יכולים לבחור דרך אחרת. אם הם יכולים – כולנו יכולים".
הסרט יוקרן ביום שבת, 6.12, בשעה 16:00, בסינמטק תל אביב, אולם 4.
