רחוב אל-ג'ליל, רחובה הראשי של סח'נין, שעת צהריים ביום חול, מכונית חוצה במהירות, אנשים ממהרים לענייניהם. באווירה העסוקה של מרכז העיר לא ניתן לדמיין שמספר שעות מאוחר יותר יהיו הרחובות ריקים מאדם. זו מציאות החיים בסחנין כבר מספר שנים, וביתר שאת בחודשים האחרונים, בהם תקריות אלימות וירי מתרחשות בעיר כמעט בכל ערב. רק בשבוע האחרון נפצעו 3 תושבים מירי.

"בכל ערב אני שומע את היריות. בלילה שאין יריות אני שואל 'מה קרה?'" מספר ח' תוך הליכה ברחוב. "הילדים שלי לא יוצאים מהבית אחרי בית-הספר. לאן ייצאו? לפארק? הרי ירו שם במישהו כשהילדים שיחקו למטה".

"אפילו מסעדות פתוחות עד 20:30 מקסימום"

"פעם בסח'נין היתה הרבה עבודה" מספר א', בעל עסק בעיר. "עכשיו, אחרי שעה ארבע, אין עבודה. בטמרה, בכפר מנדא תראה פעילות כל הערב והלילה. בסח'נין אפילו מסעדות פתוחות רק עד שמונה וחצי בערב מקסימום".

שעת צהריים ובית העסק של א' ריק. "פעם היה כאן תור בשעה הזו", הוא מספר. רחובה הראשי של סח'נין מחבר בין כל יישובי האזור. העיר שפעם הייתה מרכז מסחר ושירותים גם עבור תושבי הישובים היהודיים בסביבה, שקטה עכשיו. "היהודים לא באים לכאן, לא בגלל פחד מהערבים, אלא פוחדים מהירי", אומר לקוח יהודי שנכנס למקום. א' ממשיך ומסביר, "אנשים מתקשרים אליי ואומרים, 'אהלן, אנחנו רוצים להיכנס, אבל מה המצב הזה? יש לנו ילדים קטנים. איך אנחנו נכנסים לעיר במצב כזה?' אז הם לא באים".

"לא רואה עתיד בסחנין"

בבית עסק סמוך עוד ניתן לראות עוד סימני הקליעים על הקיר החיצוני, ממול כבר תיקנו את הנזק. "פעם ישבנו חברים בבית קפה בקומה שניה, התחילו לירות על המקום" מספר א'. "אם כשאנחנו הולכים בכביש יורים, אז לאן אלך לבלות? אני כל יום הולך לשדה שלי, יושב לבד ושותה קפה. כבר לא הולכים לשום מקום".

"אני לא רואה עתיד בסח'נין", הוא אומר ומוסיף כי אילולא אביו החולה היה עוזב את המדינה. "מה יש פה? חיים קשים".

איך אנשים מסוימים מידרדרים לפשע ואלימות ואחרים לא?
|"הכל מתחיל מההורים. במקרה שלי ההורים שאלו אותי על כל שקל שנכנס לכיס", אומר א'. הוא מספר כי ההידרדרות החריפה החלה לפני שלוש שנים, מצעירים שהסתבכו בשוק השחור וחיפשו כסף קל.

"האנשים מפחדים מהאנשים האלה, הוא אומר 'אנחנו רוצים לעבוד בשמירה, אני אקח את הכסף'. מה תעשה?"

מה באמת אנשים עושים?
"יש מי שמנסים לברוח. היה מישהו מסח'נין שעבר לגור בדובאי אבל הוא עדיין היה הם רצו לפגוע בו. אז חיפשו מישהו מהמשפחה, את האדם הכי טוב ויקר לו במשפחה, ורצחו אותו. זו השיטה שלהם. אם אתה בורח אתה שומר רק על החיים שלך, לא על היקרים לך".

ח' מספר כי כאשר אדם מאויים על ידי ארגון פשע הוא נשאר לבד. "אתה יכול לפנות למשטרה, אבל אתה נשאר לבד. מה אתה יכול לעשות?". הוא מסביר שאין מחסור בראיות אך אנשים עדיין פוחדים מהשלכות הפנייה למשטרה: "לכולם יש כאן מצלמות, אבל אם תיתן את המצלמות למשטרה, ונגיד מישהו ייעצר, כשהוא ישתחרר הוא יחזור אליך".

"ריססו לו את המכונית ואת הבית. הוא הבין את המסר"

בתור קבלן, ח' מספר שבנוסף לאיומים, קיבל כבר הצעות לעזור לו 'לטפל בבעיות', כלומר לפגוע במתחריו. לדבריו סירב להצעות, על אף החשש מארגוני הפשע: "הלכלוך היחיד על הידיים שלי הוא עפר. אני רוצה שהידיים שלי יהיו נקיות".

אבל גם הוא מודה שנאלץ להיכנע לדרישות של דמי חסות על מנת להצליח לעבוד. "יש מכרזים שאני לא ניגש עליהם", הוא מספר. "אדם מתקשר ואומר 'זה המכרז שלי', ואתה יודע לא לגשת". כדוגמה, הוא מספר על עורך דין שלא נענה לבקשה שלא להגיש מסמכי גירושין לבית משפט, "באותו הערב ריססו את המכונית שלו ואת הבית. הוא הבין את המסר".

ח' מספר על מכר שלא הסכים לבקשת דמי חסות. "הם ירו לילד שלו ברגליים. אחר כך הוא שילם להם. 'בפעם הבאה הם יירו לו בחזה', הוא אמר לי".

אלימות בדיר חנא: "ב-2020 היה ההרוג הראשון והכל התהפך"

האלימות והפשיעה לא נותרו בגבולותיה של סח'נין. תושבי הכפרים בסביבה מוצאים עצמם גם הם בתווך במאבקי כוח של ארגוני פשיעה.

"זה כפר שאני מאוד אוהבת. נולדתי בדיר חנא, אבל עכשיו קשה מאוד לגור שם" מספרת פ'. "אני מפחדת כל הזמן, אפילו לצאת מהבית. אני מפחדת למרות שאני לא נחשבת מאוימת, אבל אי אפשר לדעת. אני מפחדת גם על הילדים שלי.

"עד לפני כמה שנים לא חשבתי לצאת מהכפר. אנשים מאוד טובים, נוף יפה, יש לנו פה הכל", אומרת פ', ומספרת שדיר חנא היה בעבר מקום מבוקש. "הבעיות התחילו ב-2020. אז היה ההרוג הראשון בכפר והכל התהפך. עכשיו אני ובעלי חושבים כל יום איך אפילו לצאת מהמדינה. זה מטורף".

"פעם התנגדתי לזיקוקים בחתונות, היום יש ירי בנשק"

על פני השטח שגרת החיים נמשכת כשהייתה, אך נראה שהאלימות בכפר רק מחריפה. "היום יום הוא יום רגיל, אבל יש תקופות, יש זמנים בהם במשך שבוע-שבועיים אנחנו יכולים לשמוע ירי ממש כל יום. בכל בית בכפר יש מצלמה, אבל אף אחד לא מרגיש בטחון".

פ' מספרת כי פעם היו יורים זיקוקין במהלך חתונות בכפר. "אני הייתי כל הזמן נגד זה, למה להפריע לאחרים? ממש הייתי נגד את זה. היום כבר אין זיקוקים בחתונות, אבל עכשיו אני מחכה שיחזירו אותם, כי היום יש כבר ירי רגיל בנשק".

"אני מפחדת שהילדים שלי ישחקו בשכונה"

"היינו חוזרים מבית ספר, כולנו ביחד, כולנו משחקים בלי איום, בלי כלום", מספרת פ' ילדותה. "עכשיו אני, אם ילדים משחקים עם הילדים שלי ומבקשים ממני לצאת לשחק בשכונה, אני כל הזמן מפחדת. כל הזמן אני מפחדת שיהיה ירי".

"אפילו אם אנחנו לא רוצים לדבר על זה בבית, הכל מסביב, מדברים רק על זה", אומרת פ' ומספרת שילדיה, כמו שאר הילדים בכפר כבר מזהים את כלי הנשק על-פי קולות הירי. "כולנו מדברים על אותו הדבר. יש צעירים שרוצים לעשות שינוי, אבל אי אפשר. אנחנו לא יכולים לעשות כלום כל עוד שאין מי שיתמוך בצעירים".

לא רק ארגוני הפשע: "לכל אחד כבר יש נשק"

פ' מספרת כי האלימות והפשע ברחובות חצתה אפילו את גבולותיהם של ארגוני הפשיעה. "אני מפחדת שגם שארגוני הפשיעה כבר לא שולטים על הצעירים, שלכל אחד כבר יש נשק והוא רוצה לבקש 'חאווה' (דמי חסות – י.ש.).

"אפילו בבית אי אפשר לשבת ולהיות בטוחים. הם מתחזים לשוטרים ויורים. אין להם גבול. הצעירים רואים שבעסקה אחת של סמים או נשק, הם יכולים להרוויח עשרת אלפים שקלים ואומרים 'למה אני צריך לעבוד כל החודש לקבל סכום כזה?'", לצד הפחד פ' מגלה חמלה כלפי הצעירים הללו, "כואב לי מאוד על הנוער הזה שמגיע ממשפחות עם בעיות, מעוני".

לדבריה, צעירים רבים מבצעים פשעים באופן עצמאי, ויש קשר לחינוך מהבית, אך ארגוני הפשיעה עדיין משחקים תפקיד חשוב בהידרדרותם של רבים לפשע. "אמרנו כולנו שזה חינוך מהבית. אם אבא ואימא יודעים שהילדים שלהם מחזיקים נשק, ומחביאים אותם אז הם גם אחראים על זה. אבל הרבה דברים שקרו הוכיחו לנו שזה לא רק המשפחה. הם עובדים תחת חסות של מישהו. יש להם גב. יש להם כוח והם חושבים שהם יכולים לעשות הכל בכל מקום".

"אנחנו מפחדים להראות הצלחה, כי אז הם מגיעים"

"לפני חמש שנים כששמענו שזה ככה באום אל-פחם, שאלנו איך אנשים גרים שם", אומרת פ' בחיוך מריר. "ככה כולנו דיברנו. עכשיו אנחנו חיים ככה לצערי. כבר שנה שלמה שהכפר לא רגוע. אין חיים, הכל שחור, הכל מפחיד. בתשע בערב כבר אין אף אחד ברחוב בכפר".

א' מספרת כי המצב בכפר קשה ומסבירה שהעסקים מפחדים להתפתח. "אנחנו מפחדים להצליח. מפחדים להחליף רכב, להראות שיש לנו כסף, כי אז הם באים. אנחנו פשוט מפחדים". בעיה נוספת היא ההשתלטות ארגוני הפשיעה על האדמות. "אנשים לוקחים הלוואות, וזה מסתובב. הרבה אנשים מכרו להם האדמה שלהם. הם שולטים גם באדמות".

"הלוואי ומה שאני אצטרך התמודד איתו זה גזענות"

על אף המחשבות לצאת מהכפר ולעבור למקום אחר, פ', כמו רבים אחרים, נשארת בדיר חנא. "אם יהודי לא מרגיש טוב לגור סתם בדרום הוא יכול לעבור לצפון. יש לו עוד אפשרויות, עוד בתי ספר. אם אני רוצה לחשוב לעבור לכפר ערבי אחר, זה לא אותו דבר. אני ארגיש שאני לא שייכת. אם אני רוצה לעבור לכרמיאל, זה קשה. איפה ילמדו הילדים? בית ספר יהודי? אני רוצה שהילדים יהיו בבתי-ספר ערבי, כמו שיהודי רוצה שהילדים שלו יהיו בחינוך יהודי. זה מה שנשאר לנו, לשמור על הזהות שלנו".

"אין הנאה בחיים" נאנחת פ'. "לפני כן, הדבר הכי קשה היה הגזענות. ההרגשה שלא שייכים, שאין ערבים בתפקידים בכירים. היום אני אומרת, הלוואי ומה שאני אצטרך התמודד איתו זה גזענות. זה בסדר. זה בסדר. אנחנו נסתדר עם זה, אבל אני רוצה לחיות בביטחון, לגדל את הילדים שלנו למציאות אחרת".

"נוסעת עם הילדים עד נהריה כדי שירגישו ביטחון"

בשנים האחרונות דיר חנא התפתחה אך האלימות חוסמת את התושבים מלהינות מהשירותים. "יש לנו ארגון נשים, יש מתנ"ס וחוגים, הופעות, וגן משחקים. אבל אני לא לוקחת את הילדים לשם". א' לוקחת את ילדיה לכרמיאל, לגינוסר ואפילו רחוק יותר לשחק אחה"צ. "אין לי בעיה לנסוע לנהריה שירגישו ביטחון".

הילדים אינם היחידים שנפגעים. פ' אוהבת את שיריה של אמל מורקוס, אך היא מספרת שהמציאות בכפר מביאה אותה להתנתק מאירועים תרבותיים. "לא הלכתי להופעה שלה. כבר לא בא לי לראות אנשים בכפר. כשאני הולכת לקנות בחנות ירקות, אין לי כוח לראות אנשים ולהגיד להם שלום. אין לי מוטיבציה כבר לחיות".

"אצביע בכל בחירות, גם אם ישימו חמור בראשות המפלגה"

הייאוש של פ' מתחלף לרגע בזעם. "מה השיא? לאן אנחנו צריכים להגיע  כדי שהמדינה תגיד 'זהו, צריך לפתור את הבעיה'. אני גם כועסת על החברה שלנו, על המועצות. אני לא מרגישה שאני רוצה להיות שייכת לכלום במדינה ".

בתוך הייאוש והזעם, מגלה פ' נחישות לפעול לשיפור המצב. "אני מצביעה בכל מערכת בחירות. לא משנה אם ישימו חמור בראש מפלגה, אני אלך להצביע". היא מספרת שאפילו הסיעה בוחרים לקלפי במערכות הבחירות האחרונות. "אנשים מדברים ויושבים בבית. אני רוצה שינוי. אז מה אני יכולה? בינתיים רק לחנך ילדים הכי טוב אבל צריך עוד דברים".