בתחילת המאה ה-20 הציג הקפיטליזם האמריקאי לעולם דגם חדש של משטר פאודלי. אחד משיאי משטר אפל זה היה ההתנגשות האלימה בין מיליציות בעלי ההון האמריקאים לבין פועלי הפחם השובתים והמנושלים בקולורדו, ששיאם בטבח לאדלו, ובאירועי הדמים סביבו שהתרחשו השבוע לפני 103 שנים.

בהרי הרוקי עמוסי מחצבי הפחם שבקולרדו הועסקו כ-16 אלף עובדים בתעשיית הפחם, מתוכם כשבעת אלפים בחברת 'קולורדו דלקים וברזל' שבבעלות ענקי התעשייה מניו-יורק – משפחת רוקפלר.

העבודה במכרות הייתה מסוכנת, והשכר שולם באורח קבלני על פי היקף התפוקה. על מה שכונה "העבודה המתה", כפינוי פסולת המכרה – ובייחוד תחזוקו מבחינה בטיחותית, לא קיבלו הפועלים שכר. בין השנים 1884 ל-1912 נהרגו במכרות כ-1700 עובדים. על פי ההיסטוריון תומס ג. אנדרוס ב-1913 לבדה נהרגו 110 עובדים בעבודת הפקת הפחם במכרות ועל פני השטח, אשר הותירו 51 אלמנות ו-108 ילדים יתומים. ילדי הפועלים עצמם היו לכוח עבודה זול ועבדו שעות ארוכות במכרות כבר החל מגיל 5-6.

חיילי המשמר הלאומי שנקראו לדכא את שביתת כורי הפחם בלדלאו, 1914 (תמונה מתוך ויקימדיה)

הריסות מחנה כורי הפחם לדלאו לאחר הטבח, 1914 (תמונה מתוך ויקימדיה)

פועלי קולורדו לא השתכרו בכסף. הם התגוררו בעיירות כורים, שנבנו על ידי חברות הפחם, והיו רכושן הפרטי. הפועלים קיבלו בעד עבודתם את הזכות להתגורר בביתם, וכן קיבלו תלושים לקנייה בחנות העיירה שאף היא הייתה בבעלות חברת הפחם, אשר גם קבעה את מחיריה. מנהלי חברות הפחם נהגו בעיירותיהם כאדונים לכל דבר, ובריונים חמושים אף מונו כשומרי המכרות והעיירות. אף על פי כן, הצליחו עובדי חברת הדלקים והברזל של משפחת רוקפלר, ועובדי חברות נוספות להתאגד במסגרת איגוד הכורים, וב-1913 הציבו שורת דרישות: הכרה ביציגותו וניהול מו"מ, חישוב שכר העובדים על בסיס יחידת מידה קטנה יותר של כריית פחם, אכיפת החוק המגביל את יום העבודה ל-8 שעות, תשלום בגין 'העבודה המתה' – הנחת המסילות, חיזוק קירות המכרה וכו', בחירת עובדים שיפקחו על הליך שקילת הפחם, מעבר לשכר כספי שיאפשר להם לרכוש טובין בכל חנות, אכיפת חוקי העבודה והבטיחות של המדינה וביטולו של משמר הבריונים החמוש של המכרות.

חברות הפחם דחו כמובן את דרישותיהם מכל וכל, והעובדים פתחו בשביתה. בתגובה נזרקו כלל העובדים השובתים מבתיהם בעיירות הכורים, ונאלצו להקים עם משפחותיהם מחנות אוהלים. איגוד הכורים חכר לצורך כך מבעוד מועד קרקעות במיקומים שנבחרו בקפידה, בפתח מעברים צר בהרים בדרך למכרות, באופן שאפשר לעובדים השובתים למנוע כניסת שוברי שביתה למכרות ולעצור את העבודה. העובדים השובתים החזיקו כך מעמד כשבעה חודשים, בסיוע האיגוד. בינם ובין שוברי השביתה ובריוני החברות התגלעו עימותים רבים. המיליציה של בעלי ההון נהגה לפשוט על מחנה השובתים ולירות במכונות ירייה, מתוך מכונית משוריינת, אל תוך האוהלים בהם שהו גם הנשים והילדים באופן אקראי, או להציב צלפים על גבי ההרים סביב למחנה. גם השובתים הצטיידו בנשק ופעלו להגן על עצמם, וחפרו תחת האוהלים מקלטים במטרה להגן על יקיריהם.

בסוף אוקטובר 1913 גייס מושל קולורדו את המשמר הלאומי לאזור. הפועלים השובתים קיוו כי צעד זה ימתן את האלימות, אולם בפועל, אנשי המשמר הלאומי נטו לצדד דווקא בהנהלת חברות הפחם, אשר בין היתר מימנו את פעולתו. והפועלים מצאו עצמם מותקפים גם על ידי המשמר הלאומי. כך, ב-10 באוקטובר הואשמו השובתים במחנה אוהלים באזור העיירה פורבס במותו של שובר שביתה. הגברים במחנה נעצרו והמחנה עצמו נהרס עד היסוד.

ב-19 באפריל 1914, חנתה המיליציה של חברות הפחם כשני מיילים ממחנה לאדלו. היה זה מחנה מגוון ובו פועלים שובתים בני לאומים שונים – יוונים, סרבים, איטלקים, רומנים ואוסטרים, אשר חלקם היו חמושים. היה זה חג הפסחא היווני, ורבים חגגו – שיחקו כדורגל, צלו בשר וניגנו, כשלמרכז המחנה נכנסו שני חיילי המשמר הלאומי חמושים על סוסים. מאוחר יותר העידה אחת משורדות הטבח כי שמעה אותם אומרים "יופי בנות, תחגגו לכן עכשיו, אבל מחר אנחנו נחגוג". בבוקר שלמחרת התקשר מפקד המשמר הלאומי מייג'ור פטריק המרוק למנהיג היוונים במחנה, לואיס טיקאס ותבע שישוחרר מהמחנה אדם, שאישתו טענה שמוחזק במחנה בניגוד לרצונו משום שרצה לחזור לעבודה. טיקאס הכחיש כי אדם זה נמצא במחנה. השניים קבעו להיפגש על יד מסילת הרכבת, משום שטיקאס סירב להגיע למחנה המשמר הלאומי מחשש שיעצר. אולם בפגישתם כבר הוברר כי המשמר הלאומי נחוש לתקוף את המחנה בסיוע אנשי המיליציה של חברות הפחם אשר העלו אל ההרים המשקיפים את המחנה את מכונות הירייה שלהם.

תהלוכת ארונות הקבורה של קורבנות הטבח בעיירה טרינידד קולרדו, 1914 (תמונה מתוך ויקימדיה)

האנדרטה לזכר טבח לדלאו בקולורדו (תמונה מתוך ויקימדיה)

העדויות באשר למי החל את הירי סותרות, אולם משני הצדדים נשמעו עדויות כי טיקאס נמלט ממסילת הרכבת חזרה את מחנה האוהלים כשהוא חומק מן הירי ומנופף במטפחת לבנה. חלק מן החיילים שהשתתפו בתקיפה דיווחו מאוחר יותר כי לא ידעו שבאוהלים ישנם חסרי ישע – נשים וילדים, אולם קשה להאמין לכך. בין הצדדים התנהל קרב יריות. פרנק סניידר, ילד בן 11 אשר יצא מהמחסה באחת ההפוגות, נורה בראשו ונהרג מיד באוהל בו התגוררה משפחתו. עובר אורח שנקלע לקרב נהרג אף הוא. אחד ממפקדי המיליציה נהרג אף הוא מאש השובתים, והיה לקרבן היחיד מקרב התוקפים.

לקראת הערב החלו האוהלים לעלות באש, אשר פשטה ועברה מאוהל לאוהל. מייג'ור המרוק העיד בוועדת החקירה שנפתחה לאחר הטבח, כי להערכתו הוצתה האש מכדור אשר פגע בעששית נפט. אולם מרגרט דומיניסק, אחת השורדות העידה אף היא בשבועה כי ראתה אנשי מיליציה אוחזי לפידים ומכלי נוזל בידם, עוברים בין האוהלים.

טיקאס ושני שובתים נוספים נלכדו בשבי המיליציה, ונמצאו יום למחרת כשהם ירויים לצד פסי הרכבת. הזוועה אף התעצמה כשנמצאה אישה צעירה, מרי פיטרוסי כשהיא מותשת וכושלת לאחר שנחנקה מעשן. חיפושים העלו כי היא נמלטה ממקלט תחת אחד האוהלים שנשרפו, ובמקלט זה נמצאו גופותיהם של שתי נשים ואחד עשר ילדים, ביניהם בתי ושתי בנותיה של פיטרוסי: ג'ו בן הארבע, לוסי בת השלוש ופרנק בן חצי השנה. הארבע עשר נמלטו מהיריות למקלט הצפוף אשר הפך מלכודת מוות כשעשן האוהל חדר אליו. מניין ההרוגים באותו היום מקרב אנשי האיגוד, ובכללם חסרי ישע נשים וילדים עמד על 19.

בתגובה נערך איגוד הכורים והשיב מלחמה על חברות הפחם, כשמאות כורים התחמשו והתקיפו את מכרות הפחם כשהם נאבקים במיליציות הפחם ושורפים את מבני החברות. מספר ההרוגים עלה לכ-50 והלחימה נסתיימה רק כשנשיא ארה"ב ודרו וילסון שלח לאזור יחידות צבא פדראלי אשר פרקו את שני הצדדים מנשקם. השביתה הארוכה נסתיימה בשל התרוששות האיגוד ב-10 בדצמבר 1914. השובתים לא הצליחו להשיג את מטרתם. כ-400 כורים נעצרו, ו-332 מהם הואשמו ברצח, אולם רק מנהיג השביתה ג'ון ר. לאוסון הורשע בכך. גם הוא זוכה לבסוף מאשמה זו על ידי בית המשפט העליון. 22 אנשי משמר לאומי, ביניהם עשרה קצינים הועמדו לדין. כולם זוכו מלבד קצין המיליציה אשר הורשע בהריגתו של לואיס טיקאס אשר קיבל נזיפה בלבד.

על אף כישלון השביתה, בעקבותיה ביצע ג'ון ד. רוקפלר הבן רפורמה מקיפה במכרות ובעיירות הכורים שבבעלותו אשר כללה בין היתר שיתוף עובדים בוועדות לענייני בטיחות. בין היתר יצא במסע מתוקשר בניסיון לנקות עצמו מן האשמה לטבח, כשטען שלא ידע על התנאים במכרות – ואף הגיע להפגש עם הכורים בקולורדו ולראות במו עיניו את תנאי חייהם. דו"ח ועדה לאומית ליחסי עבודה אשר חקרה את האירועים קרא לחקיקת חוקים להגבלת יום העבודה ולאיסור עבודת ילדים.

ב-1916 רכש איגוד הכורים את חלקת האדמה עליה הוקם מחנה האוהלים, ושנתיים לאחר מכן בנה בה אנדרטה לזכר הנספים. ב-2009 הוכרז המקום כאתר מורשת לאומית אמריקאית. מספר שירים נכתבו על הטרגדיה הנוראה, ומוכר מביניהם שירו של אמן הפולק האמריקאי וודי גוט'רי: