עונת מסיק הזיתים שהסתיימה לאחרונה הייתה אחת מהאלימות ביותר שחוו בשנים האחרונות התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון. עודד ידעיה (77), צלם, ומנהל בית הספר לאמנות 'מנשר', חווה אותה על בשרו, כשנפגע מראשו מאבן שהשליכו עליו מתנחלים בזמן שהצטרף למסיק זיתים של פלסטינים בשומרון.

ידעיה, פעיל למען פלסטינים כבר שני עשורים, משתתף מאז 7 באוקטובר ב'נוכחות מגינה' – פעילים שבעצם נוכחותם מגינים על חקלאים פלסטינים מפני תקיפות של מתנחלים. בריאיון ל'דבר' הוא מספר על האלימות שהסלימה בשנתיים האחרונות, על אירועי שבת אחת שבה מתנחלים תקפו אותו בעת מסיק בכפר ביתא סמוך להתנחלות אביתר – ועל הנחיצות הגדולה בנוכחותו ובנוכחות אחרים כמותו שחשים צורך להגן על הזכויות, ולעתים גם על החיים, של הפלסטינים.

"היינו קבוצה של 20 פלסטינים, תושבי הכפר ביתא בשומרון, ו-15 ישראלים וזרים שהגיעו מחו"ל. הפלסטינים גייסו אנשים רבים כדי להספיק למסוק כמה שיותר ביום הזה. החנינו את המכוניות וירדנו לשטח לעבוד. כעבור פחות משעה הגיעו עשרה אנשים מהמאחז הסמוך, רעולי פנים. שמעתי את הצעקות שלהם. אנחנו תמיד בורחים, כי אין טעם".

בשלב הזה ידעיה נפרד מהקבוצה, ברח לכיוון אחר וניסה לצלם את האירוע. "עשיתי טעות, לדעתי. כולם ירדו למטה ואני מצלם. היו צעקות אימים ומקלות. הם זרקו אבנים על כתבת של 'רויטרס'. לא ראיתי בבירור מה קורה שם.

"פתאום שניים מהחבר'ה ראו אותי והתחילו לרוץ לכיווני. התחלתי לברוח במורד הוואדי. הם היו זריזים והשיגו אותי. אחרי כמה שניות של ריצה חטפתי אבן די גדולה בישבן. הסתובבתי וצעקתי להם בעברית 'פושעים תפסיקו לזרוק אבנים'. המשכתי לברוח ואחרי כמה שניות נוספות, אני לא זוכר אפילו את המכה, איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, אני לא יודע אחרי כמה זמן, אבל לא זמן רב, לפי כמות הדם שזרמה מהראש שלי. הייתי לבד בשדה, לא היה אף אחד. ראיתי שאני מתחיל לטפטף דם, הבנתי שחטפתי מכה בראש".

ידעיה חיפש את המצלמה שלו שנפלה ככל הנראה במהלך הבריחה, כשחבר מהצוות המארגן התקשר אליו ושאל למיקומו: "הוא אמר לי לעזוב את המצלמה ולשלוח לו בטלפון מיקום. לא הצלחתי, רצתי למטה עוד שלוש ארבע טרסות והמשכתי לכיוון הכפר". מכונית פלסטינית שיצאה לכיוון של ידעיה אספה אותו והעבירה אותו למרפאה בכפר. "הם לא הצליחו לעצור את הדם", אומר ידעיה, "ושלחו אותי לבית חולים בארץ". ידעיה אושפז בבית החולים 'בילינסון' ושוחרר לפני כחודש. "מאז הוכיתי בסחרחורת פעמיים", הוא מספר. "אני עדיין לא רוכב על אופניים ואני מפחד לנהוג. הם שברו את הפנסים והחלונות במכונית שלי."

לדבריו, "זה קורה כל הזמן, בייחוד בשנתיים האחרונות – מקימים מאחזים על הקצה של האדמה הפרטית. זה לכאורה מותר, כי מדובר באדמת מדינה. כשהפלסטינים רוצים לעבד, הצבא מרחיק אותם 100 מטר, כדי לשמור על בטחון המתנחלים. לעיתים צה"ל מכריז על שטח צבאי סגור או מאפשר למסוק במשך יומיים. הצבא לא מגן על המוסקים, אז אנחנו באים בקבוצה גדולה. זה מה שקרה באותה שבת".

 איך הגעת להשתתף במבצעי 'נוכחות מגינה'?
"אני כבר כמעט 22 שנה בשטח. מ-2004 עד לפרוץ המלחמה, הייתי רק בהפגנות, בביתא, בקדום ובנעלין. כל יום שישי הייתי שם. אבל ההפגנות היו יותר נגד הצבא, כי הצבא הוא שמגן על ההתנחלות או על בניית הגדר.

"עשיתי בעבר גם ליווי של רועים, אבל באופן לא קבוע", מספר ידעיה. "כשהתחילה המלחמה הצבא כבר לא נתן לנו להפגין. חיילים עמדו בפתח המסגדים ובירי חי הרחיקו את המפגינים. במקביל פינו יישובים פלסטינים שקרובים לכבישים, קהילות קטנות, בעיקר של בדואים או חקלאים בודדים. באותה תקופה התחלנו ליישם את 'הנוכחות המגינה'. לאחר מכן התחלתי לישון שם לילות, כי גם בלילה המתנחלים באו".

לדברי ידעיה, מאז תחילת המלחמה הפלסטינים אינם יכולים לרעות את עדריהם: "או שאוסרים עליהם לרעות, או שהמתנחלים מגרשים אותם במכות ובאבנים. עכשיו המתנחלים מגיעים עם העדרים שלהם עד לפתח הבית של הפלסטינים. יש מקומות שהמתנחלים באים ומתיישבים בתוך המתחם הפלסטיני, או שהם רק עומדים והעיזים שלהם אוכלות את עצי הזית, והצבא לא עושה כלום, המשטרה לא עושה כלום".

השנה, מוסיף ידעיה, חלה הסלמה באירועי המסיק לעומת שנה שעברה. לדעתו, "המתנחלים מקבלים אומץ ככל שהזמן עובר, בעידודם של בן-גביר וסמוטריץ'. הם זורקים אבנים ולא עושים להם כלום. אז בפעם הבאה הם עוד יותר חצופים ועוד יותר מעיזים".

מה הטעם בפעולה של 'נוכחות מגינה', אם גם אתם מותקפים?
"קודם כל יש מקומות פחות פראיים מביתא או בורין. ההרתעה היא בעצם העובדה שאנחנו ישראלים. אנחנו לא באמת מונעים את הכיבוש, אבל אנחנו יכולים קצת להאט את התהליך, קצת לעצור וקצת לעזור. מעבר לכך, לפלסטינים חשוב לדעת, לעתיד הרחוק, שיש יהודים שעוזרים וישראלים שעוזרים".

ידעיה מתנגד להפרדה שנעשית בין 'נערי הגבעות' מהמאחזים למתנחלים מההתנחלויות המבוססות. "יש שיטה במאחזים. גם הרשויות הסוציאליות משתפות פעולה ושולחות למאחזים נוער בסיכון שנפלט מהמערכות. הם אומרים 'שיהיה רועה צאן, שיהיה מבודד' ושמים מבוגר אחראי שמקבל משכורת.

"כל ההתקפות בסוסיא יוצאות מההתנחלות", אומר ידעיה, "סוסיא הערבית היא מאוד מפוזרת גיאוגרפית. האנשים שחיים בקצה היישוב מאוד חלשים". הוא מספר על משפחה פלסטינית שגרה במרחק 200 מטר משאר בתי הכפר. "באו אליהם הביתה, הרביצו לאב ושברו לו את הראש מול האישה ושתי הילדות. התחלנו ב'נוכחות מגינה', בייחוד בשלושה בתים בשולי הכפר".

ידעיה מספר גם שלאחר שאלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט, אסר על נוכחות יהודים במקום בגלל החיכוך בין האוכלוסיות, הוא נהג להגיע למקום בלילה ולהסתתר. "היו לילות שלא הייתי, והמתנחלים הגיעו להרביץ. הפלסטיני קרא לצבא ולמשטרה. עד שהם הגיעו, המתנחלים ברחו.

"כשאנחנו קוראים לצבא מגיע כוח מהחטיבה המרחבית. מדובר בחבר'ה מההתנחלויות, או שמגיעה כיתת הכוננות של ההתנחלות. הם עוצרים אותם? מה פתאום".

מה המטרה שלכם?
"המטרה שלנו היא להאט את התהליך, להאט בגופנו, לעצור, להגן. אבל גם בתוכנו יש ויכוחים", חושף ידעיה. לדבריו מתנהל ויכוח בין הפעילים שרוצים לתעד ולקרוא למשטרה ולצבא, לבין הפעילים שמבקשים להגן בפועל בגופם. "כשהמתנחל מגיע עם העיזים, אני מגיע עם משרוקית ומבריח את העיזים. המשמעות היא שאני מסתכן בכך שהוא ירביץ לי. לכן תמיד יש עוד אדם שמצלם. לפעמים אנחנו מגרשים את העדר. זה שטויות, אבל זה עוזר קצת".

ידעיה מספר כי אחרי לילה בגדה המערבית והתמודדות עם מתנחלים, הוא מגיע למשרדו, מתיישב ו"מתחיל לענות למיילים של סטודנטים שרוצים מערכת חלקית". את קור הרוח הוא מייחס לילדותו ונעוריו בקיבוץ חניתה. "התברכתי בכוח רצון ובשליטה עצמית".

"בעד צבא חזק – על הגבולות"

ידעיה משוכנע ששורש הבעיה טמון בשליטה הישראלית בשטחי יהודה ושומרון: "אם יש כיבוש, אם אין לפלסטינים זכויות אזרח, אז צפוי שתהיה התקוממות". הוא מדגיש כי האופן שבו מתנהגים הפלסטינים לא משפיע על היחס כלפיהם מצד המדינה. "אם הם שומרים על שקט, אז אומרים בישראל, 'הם אוהבים אותנו ואנחנו נותנים להם עבודה'. אם יש התקוממות אז אומרים בישראל, 'אלה אנשים רעים, למה שניתן להם עצמאות?'. ישראל לא בסדר מלכתחילה".

ולמרות זאת, ידעיה, בעברו לוחם בסיירת מטכ"ל, אינו תומך בפציפיזם. "כשצריך להילחם, צריך להילחם", הוא אומר בנחרצות. "אבל יש גבול, שמעבר לו מתחילים ללכת בדרך של הפרדה. אני בעד צבא חזק, אבל צבא צריך להיות על הגבולות".

הוא פעיל עד היום במסגרות של חברים מסיירת מטכ"ל, אך מסרב להעניק משקל רב לאחוות הנשק והרעות. "אומרים ש'אם הייתם יחד בקרב וטיפלת בו כשנפצע, זה חזק מכל רעות אחרת', אבל היום אני מפגין עם ילד בן 22 ומקבל הוראות מילדות בנות 25, כי הן יודעות ערבית ואחראיות על המשמרת".

ידעיה גם זוכר את הסכמי אוסלו והתקווה שהביאו איתם. "אחרי שרבין חתם קיבלו אותנו בענפי זית בגדה", הוא מספר. "הסתובבנו בכל הגדה במשך שנתיים באופן חופשי, כל ישראלי בכל עיר שרצה".

"אני לא מצדיק אלימות או טרור והרג, אבל חייבים להבין שככה זה בשוליים. הטרור לא בא מהכפרים שאני מדבר עליהם. הוא בא ממחנות הפליטים. איך הצבא מתנהג כשהוא נכנס לג'נין? הוא הורס בתים, כבישים, רחובות. הכיבוש לא נח, הוא לא סטטי, אנחנו מקיימים התנחלויות, אנחנו מחרימים להם אדמות. זו לא תגובה לטרור. אנחנו חזקים ואנחנו יכולים, אז לוקחים. אני מתכוון לכיבוש בכללו, גם בשנים שלא היו בן גביר וסמוטריץ'".

"החוכמה היא להבין שמתוך הטראומה אתה יכול להגיע לפתרון"

את פעילותו הפוליטית שומר ידעיה מחוץ לכותלי בית הספר. "עשיתי לי חוק לא להכניס יותר פוליטיקה לבית ספר. זה בית ספר לאומנות. חינוך זה לטווח ארוך. מי שמחליט שמשנתו ליברלית, לא יכול פתאום לכפות אותה בביתו. יש לי פה תלמידים דתיים, יש לי פה תלמידים מתנחלים. אני מאמין שאני מזיז אותם קצת. התהליך הוא איטי".

האם לאמנות יש תפקיד במציאות?
"אמנות צריכה לשקף גם את המציאות וגם את הוויכוחים הפוליטיים", עונה ידעיה, אך גם הוא קרוע ומתוסכל. "זה התסכול של החיים במציאות מול ההתענגות על יופי הנוף".

מה אתם מקווים שיקרה בעתיד?
"בסופו של דבר אני מקווה ששבעה באוקטובר יוביל לממשלה אחרת ולהסכם. החוכמה היא להבין שמתוך הטראומה אתה יכול להגיע לפתרון. היום, בדיעבד, אין ויכוח על כך של'ארבע אימהות' (תנועת מחאה שקראה ליציאה מלבנון – י.ש.) היה חלק נכבד בהחלטה של אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, לסגת מלבנון.

"אני חושב גם שהפעילות שלנו משנה משהו בקרב הפלסטינים. זה שיש ישראלים שבאים ומשתפים איתם פעולה".

מה בוער בך? מה מניע אותך להמשיך בפעילות הזו?
"אני זוכר את התחושה שהייתי חייל סדיר בסיירת. אתה מסתובב בתל אביב, ואומר לעצמך, 'לילות שלמים בגשם, בקור, ופה אנשים ישנים ונהנים'. אבל אתה גם אומר, 'אני מוכן, אני יכול, ואני עושה את זה בשביל שאנשים יחיו את החיים הנורמליים שלהם'. אני מרגיש שאני רוצה ללכת. אני מרגיש שאני מועיל. בסוף אתה מחליט לבד. אתה לא כל הזמן שופט את האחרים או בוחן מה האופציות היותר נוחות שלך. אתה מחליט ועושה".