במשך דקות ארוכות נחנק יוט מבכי. הוא יושב ליד שולחן הפיקניק מול משרדי המטע המשופצים שנמצאים בין הקיבוצים בארי ורעים, וכתפיו הרחבות מתכווצות. אחרי שעתיים של שיחה, שבהן תיאר את שעבר עליו באותו יום ארור באוקטובר 2023, הוא משתנק, מנסה לעצור את הדמעות, את העלבון שעולה מהבטן אל הגרון, אל העיניים. זה לא פשוט לגבר תאילנדי בן 39, חקלאי מגיל 13, להודות שהלב שלו נשבר, בזמן שמבחוץ לא רואים כלום.
"דברים שעברתי באותו היום אני לא משתף עם אף אחד. אני שומר בתוך הלב שלי, אני לא מראה לאף אחד שהלב שלי בפנים חלש, שאני מתמודד עם קושי", מספר תיראיוט ואנתה, או כמו שכולם קוראים לו – יוט. 5 מחבריו נחטפו באותה שבת ושניים מהם, סותטיסאק רינטאלק וסונטאיה אוקרסארי, נרצחו בשבי חמאס בעזה. "אני לא משתף את החברים ואת ההורים כדי שלא ידאגו, לא משתף אף אחד. וככה אני נשכח, ואף אחד לא יודע מה עברתי ועם מה אני מתמודד".
בשבוע שעבר הוחזרה גופתו של רינטאלק, שאותו יוט הכיר פחות משאר החברים שלו שנחטפו. במקרה הגיע בליל 6 באוקטובר לשתות עם החבר'ה, ומצא עצמו בלב התופת. "סותטיסאק היה אדם שמח, בעל גישה חיובית, נעים וחברותי לכולם", הוא מספר. "הוא היה איש עם מוסר עבודה גבוה שעובד קשה. לאן שלא הלך אנשים אהבו לשוחח ולבלות איתו. איש פשוט, שזורם ונוח לחיות לצידו. אחד האנשים הטובים שהכרתי". עם החזרת גופתו נסגר מעגל הכאב של החטופים הזרים שנרצחו במתקפת חמאס, אבל הסיפור של יוט עדיין פתוח.
הוא נולד בכפר באזור קון-קאן החם והלח במזרח תאילנד, הקטן מבין שלושה אחים, ומגיל צעיר עזר להוריו בעבודות חקלאיות, במקביל ללימודים. על ישראל שמע מקרובי משפחה בפעם הראשונה בגיל 21. כשרצה להגיע לכאן לעבוד, התחיל מבצע צבאי בעזה שדחה את הגעתו. הוא נשאר בתאילנד, למד מכונאות ותיקן אופנועים, עד שלפני 5 שנים שמע שנפתחו הוויזות מחדש, הגיש והגיע. בהתחלה עבד כמה חודשים במושב פטיש ואחר-כך הגיע לתאגיד החקלאי 'מושבי הנגב'. מאז הוא עובד באבוקדו. "אני עושה הכל", הוא מספר בגאווה, "קטיף, גיזום, ריסוס, מכונה סכין, אוטומט, טרקטור".
6:29: רצים למיגונית
"לפני 7 באוקטובר לא פחדנו מהטילים של חמאס. ידענו שהם יורים כמה טילים, וסמכנו על כיפת ברזל. אפילו לא היינו נכנסים למיגונית. אם היינו עובדים בשטח, ההוראה הייתה להישכב על הקרקע ולשים ידיים על הראש", מספר יוט. בימים של עצימות, היו המעסיקים מורים להם לעבוד בסמוך למגורים, שם נמצאת המיגונית. "ב-6 באוקטובר לא חשדנו ולא חשבנו שיקרה משהו".
חשבת שיש אפשרות שיבואו רוצחים מעזה?
"לא דמיינתי לעצמי שזה משהו שאפילו אפשרי. אני פה הרבה שנים, ולא היה משהו דומה".
בבוקר 7 באוקטובר 2023, אחרי לילה אופייני של סוף שבוע, התעוררו סונטאיה, סותטיסאק, ג'אפקן, גונג וטהה מהאזעקות והפיצוצים. בדרך כלל הם יוצאים החוצה לראות את הטילים ולתעד, אבל הפעם כשהבינו שזה רציני, רצו למיגונית. אחרי 10 דקות יצאו מהמיגונית, בטוחים שזה נגמר, וישבו להכין חביתות ודגים לארוחת בוקר. כשהתחדשו האזעקות, לקחו איתם את האוכל למרחב המוגן.
8:00: עמוד עשן, טנק שועט, ציוד נשרף
בסביבות 8:00 עלה יוט על כלי גובה, מין טרקטור עם רמפה שמשמש לרוב לגיזום וריסוס, כדי לראות מה מתרחש מסביבם. הוא ראה באופק, בכיוון צפון-מערב, עמוד עשן וגם ענן אבק. אחר כך הבין שמדובר בטנק ששועט מבסיס קרוב.
מה אתה חושב כשאתה רואה טנק?
"זה הלחיץ אותי. מצד אחד ידעתי שהטנק של ישראל, אבל אני יודע שבדרך כלל ישראל לא משתמשת בטנקים".
איך זה משנה את ההתנהגות שלכם מאותו רגע?
"התחלנו לפחד יותר, ואז גם שמענו ירי רחוק. התקשרנו למעסיק, והוא אמר להישאר במיגונית בינתיים".
בסביבות 8:30 הנפילות נשמעות קרובות יותר, והמיגונית ממש רועדת. "שמעתי רעשים אבל לא ידעתי מה זה, אם טילים או משהו אחר". בערך שעה אחר כך התחילו העובדים לשמוע כלי רכב מסביב לגדר, ויריות קרובות מאוד. באותה העת רואה יוט עשן עולה מצפון, ומבין ששורפים את הציוד, את מכלי האיסוף והטרקטורים, ומרגע זה הוא בטוח שהרכבים ששמעו אינם של צה"ל. "הם לא היו שורפים", הוא מסביר.
בשלב מסוים מחליטים טהה ויוט להתבצר במשרדים. יוט, הוותיק יותר, חשב שמשם אפשר לראות טוב יותר את השטח. לאורך הזמן שהם שם, הוא מתעד את הדלת, למקרה שאם מישהו ייכנס, יהיה לזה תיעוד. יוט מתקשר לארבעת חבריו שנמצאים בחדר השינה, ושואל מה עושים עכשיו. הם מספרים שהמעסיק הבטיח שהחדר בטוח, שיש סורגים על החלונות ושאי אפשר להיכנס. הוא מחליט שהם יישארו במשרד בגלל יתרון הגובה. בזמן המסתור במשרד, הוא רץ להביא מטען לטלפון מהחדר שנמצא ממול.
הקשר הטלפוני בין העובדים לנעם משה, בועז קום ויעקב פוגל, החקלאים המעסיקים אותם, כולם תושבי האזור, נמשך מהבוקר עד לשעות הלילה. פוגל, שסיים את תפקידו כמנהל שטחי האבוקדו של 'משקי הנגב' כמה חודשים לפני כן, הנחה מרחוק לאורך השעות הארוכות את יוט וטהה כיצד לנהוג. "הם מכירים אותי טוב", אומר פוגל, "יוט כעס עלי שאני לא בא להציל אותם, אבל זה היה קשה, הבנתי מה קורה ושעדיף שאלווה אותם מרחוק. ביקשתי ממנו לסגור את הטלפון ולהדליק אותו כל כמה זמן. התחברתי לרבש"צ אצלנו במושב תקומה, היו מעט תשובות מהצבא ובעיקר הבנתי מהכתב אלמוג בוקר מה קורה".
10:00: מנוסה
בסביבות השעה 10:00 יוט מחליט לצאת לראות כמה המחבלים קרובים. הוא יוצא בהליכה שפופה לכיוון המטעים המערביים. "העצים לא היו כל כך גדולים", הוא מספר. "אני רואה שני רכבים, ועוד אנשים, לא זוכר כמה". יוט חוזר בשקט למשרד בו התחבאו, ואחרי התייעצות, הם מחליטים לברוח לכיוון המטעים הדרומיים. כל החמישה שנשארו בחדרים נחטפו.
מרחק 80 מטרים, בכפכפים, רצים טהה ויוט מהמשרד אל עצי האבוקדו שבהם יתחבאו בשעתיים הקרובות. הסוללה בפלאפון של יוט הולכת ואוזלת, וכשהם לא מבינים את גודל והיקף האירוע, ומאמינים שהם היחידים במצב הזה, יוט מתפלל. רבים מניצולי שבעה באוקטובר, גם החילונים, מספרים שחזרו על תפילת 'שמע ישראל' ברגעי חוסר האונים מול התופת. יוט מספר שמצא עצמו אומר שוב ושוב לאורך השעות הארוכות של אותו יום 'פוד פה טאם פה סון', מנטרה שמשמעותה 'בודהה, הדהרמה, הסנגה', תפילה שנאמרת שלוש פעמים להגנה ולשמירה.
איך מחליטים לאיזו שורה להיכנס, לאיזה עץ לעלות?
"חיפשתי עץ מספיק גבוה וסבוך שיוכל להסתיר אותי".
יוט עולה על עץ אחד, טהה עולה על אחר במרחק 10 מטרים ממנו, ולאורך השעתיים שבהן התחבאו, הם לא מוציאים מילה או מתקשרים אחד עם השני. כשהוא על העץ, שומע יוט שהמחבלים מגיעים לאזור המגורים. הוא שומע את הצעקות בערבית, מבין מתוך זה רק "יאללה, יאללה", ושומע שמתחילים להצית ולשבור דברים, ירי, ואז שקט. על העץ, בין העלים הירוקים, חושב יוט שכל החברים שלו נרצחו. מחשבה על חטיפה לא עלתה על דעתו.
ריח השריפה והעשן מגיע אליהם, כשהם צריכים להיות לגמרי שקטים. מסוק בשמיים, ובשלב מסוים מתקשרים אליו משגרירות תאילנד, ומרגיעים, "המשטרה בדרך". המשטרה, כידוע, אינה מגיעה. מי שכן מגיעים הם המחבלים.
כעבור שעה שבה יוט מקופל במתח רב על העץ, הוא שומע עלים יבשים מתרסקים מתחת לרגליים. הוא מחליט לא לעצום עיניים, ורואה 4 מחבלים עוברים מתחתיו. "אלה עשרים שניות, אבל מפחידות מאוד", הוא מספר. הם היו בלבוש אזרחי. הראשון צעד עם נשק ארוך, והשלושה האחרים הלכו אחריו, בשקט גמור, מחפשים אותו ואת טהה, צדים אותם. מרוב לחץ השתין על עצמו, הוא מספר בלי להתבייש, לא הצליח להתאפק.
למה אתה מחליט להסתכל עליהם?
"אני מסתכל כי אני מבין שאם המבט שלנו ייפגש, אני צריך לקפוץ ולברוח".
12:00: "כדי לשרוד צריך לסלק את המחשבות"
שעה חולפת, השקט נשמר, ויוט מחליט להתרחק עוד ממה שהוא מבין כמוקד הרוע, אזור המשרדים והמגורים. "אני מבין שכדאי ללכת לכיוון בארי או רעים, שם נוכל לקבל עזרה. כשירדתי מהעץ היה שקט, אבל הבנתי שהמחבלים יכולים להיות באזור. הם גנבו רכבים, ויכולים לצוץ מכל מקום. קראתי לטהה, הלכנו עוד 100 מטר ועלינו על עץ נוסף, הינו שם עוד שעה. הבנו שאנחנו חייבים לחכות לחושך כדי להתרחק ממש, אז אחרי שירדנו מהעץ השני, צעדנו עוד 150 מטר, זרקנו איפשהו את הכפכפים כדי לא לעשות רעש כשאנחנו הולכים על העלים, ועלינו על עץ נוסף, עליו היינו 5 שעות".
הכיוון הכללי שלהם הוא דרום מזרח, יוט הוא המנווט לאורך מסע הבריחה שלהם. הוא באזור כבר כמה שנים ומכיר אותו היטב למזלו, למזלם. כשהם על העץ השני, אחוזי הסוללה המעטים בפלאפון מאפשרים לו לקבל את הסרטון שבו רואים את חבריו נחטפים לעזה. באותו הרגע, גם האפשרות הזו הופכת לקיימת בסל האופציות הנוראיות. בעץ השלישי נגמרת לו הסוללה, לא לפני שהוא משתף את טהה במספר של יעקב, אחד מהמעסיקים שהיה איתו בקשר רוב הזמן.
מה עושים על העץ כל השעות האלו?
"היו לי מחשבות, או שאני אשרוד או שאני אמות. אם אני אמות אני אמות, ואם אני אשרוד אני אשרוד. הבנתי שכדי לשרוד צריך לסלק את המחשבות, מה שיהיה יהיה"
19:00: "בארי בלאגן גדול, רעים בלאגן קטן"
מהעץ השלישי הם יורדים בחושך, קצת אחרי 19:00, ויעקב אומר להם ללכת לבארי. בחוסר וודאות מוחלט, בידיעה שאם כוחות צה"ל יראו אותם יירו בהם, ושאם מחבלי חמאס יראו אותם יחטפו אותם, הם מבינים שהם צריכים להסתתר כמה שיותר ועדיין להתקדם. השטחים בין מטעי האבוקדו לקיבוץ בארי הם חשופים ברובם, בשטח שאינו מישורי, עם שיחים ועצים. הם חומקים בהליכה שפופה מעץ לעץ, מתחבאים בצל שמטיל הירח הכמעט מלא. מדי פעם פצצת תאורה תופסת אותם באמצע השדה, והם משתטחים.
אחרי שלוש שעות, שבהן התקדמו קילומטר פחות או יותר, מתקשר יעקב, ואומר להם שעדיף לא להתקרב לקיבוץ בארי, "בארי בלאגן גדול, רעים בלאגן קטן", הוא מתריע בשפה השמורה למעסיקים ועובדי חקלאות תאילנדים. קצת אחרי 22:00 הם מתחילים את הדרך שלהם לכיוון רעים.
גם את הדרך הזו עשו באיטיות, בסללום בין עצים, מסתתרים מפצצות התאורה ומכלי רכב שעברו מדי פעם. באזור השעה 1:00 בלילה הגיעו לשדה תפוחי אדמה, המרוחק 800 מטרים מהכניסה לקיבוץ רעים. הם נשכבו על הגב, ראש מול ראש, מביטים במטוסים, בכוכבים שמעל, בין רגבי האמה, בתלמים שהכינו לקראת זריעה. הם מחכים לאות מיעקב, שמגיע כעבור שעתיים, בשעה 3:00 לפנות בוקר, ואומר להם שבטוח לצעוד לקיבוץ.
3:00: עשרות חיילים מכוונים עליו נשק
"אנחנו רואים הרבה ניידות וצ'קלקות שהוצבו על הכביש. אני ידעתי שיש לצבא תאילנד משקפות תרמיות והנחתי שגם לצבא הישראלי יש", מספר יוט, "אז ידעתי שאם יראו אותנו הולכים, ירו בנו, ולכן חיכינו להוראות מיעקב". אחרי שיעקב מאשר, הם קמים וצועדים לכיוון רעים, חוצים את כביש 232 המדמם. החיילים בכניסה לקיבוץ מזהים אותם אחרי שהרימו ידיים וצעקו שהם מתאילנד, והם חושבים שהגיעו לנחלה.
השניות הבאות כאילו לקוחות מסרט אקשן הוליוודי: "20 מטרים אחרי הכניסה לקיבוץ היה הרבה צבא. הכוחות נלחצו, למרות שהרמנו ידיים וצעקנו תאילנד תאילנד". יוט מבין שעשרות חיילים מכוונים עליו את הנשק, כל גופו מנוקד בסימוני לייזר אדום. במקביל, טנק שעמד שם, מסובב לכיוונם את הצריח. הם מתפשטים לגמרי, ובהוראת החיילים נשכבים על האדמה. "התקרב חייל עם נשק, הבין שאנחנו תאילנדים, ואז החיילים התנצלו".
אחרי 21 שעות ערות, בלי אוכל או שתיה, בפחד מוות, בלי לדעת להסביר או להבין, הם מתלבשים ומנסים להגיד לחיילים שיש להם ברעים חברים תאילנדים. הם לא ידעו שרובם, חוץ מאחד, נחטפו וחלקם נרצחו. הם שהו אצל חבר עוד יממה, שבה אסור היה לצאת מהבית. "סיפרתי לחבר את הסיפור, הוא נתן לי אוכל ומים, והצבא אמר לנו לא לצאת מהחדר. לא ישנתי המון שעות, אבל לא הצלחתי להירדם".
ב-9 באוקטובר הגיע חקלאי מקיבוץ אורים וחיבר בינם ובין התאילנדים שעבדו במקום, רק שם הבין שהוא בטוח, שהוא שרד. טהה בחר לחזור לתאילנד, עם רוב מוחלט של העובדים התאילנדים ששעבדו בשבעה באוקטובר בישראל. יוט, ביקר באפריל 23' בתאילנד, ובנה בית בזכות הכסף שהרוויח בעבודה בישראל. "פה כמעט מתתי, אבל גם שם אני יכול למות, מה אני אוכל? אין לי כסף", הוא מסביר מדוע בחר לא לחזור למולדתו.
בימים לאחר מכן חזר מהר לעבודה. המחבלים, שחטפו ורצחו את חבריו, ששרפו את החדרים, את המשרדים ואת כלי העבודה, שריססו על קירות המשרדים 'פרי פלסטין', חתכו בכוונה גם את כל צינורות ההשקייה לאבוקדו, ויוט חזר כדי לשקם ולדאוג שהעצים לא ימותו. כעבור יממה הגיע צה"ל והבהיר שהאזור עדיין לא בטוח. הוא עבד כמה חודשים בבית האריזה באורים, וכשהגיע עובדים חדשים, הוא הצטרף אליהם בעבודתו הקודמת.
בסוף אוקטובר הוחזרה גופתו של סונטאיה, ולטקס הפרידה בנתב"ג הגיע יוט עם חבריו כשעל חולצתם תמונתו. היום (שלישי) ילווה את סותטיסאק, החטוף החלל הזר האחרון שהושב, ומעגל ייסגר.
"בזמן שאנשים שנחטפו ונפגעו נמצאים בתודעה ובזיכרון ומקבלים פיצויים והכרה, אני נשכחתי מאחור, למרות שהחיים שלי חטפו מכה רצינית", אומר יוט בכאב. "אף אחד לא עוזר לי, נשכחתי. עברתי את מה שעברתי, ולא עוזרים לי. אני מאוד דרוך כשאני שומע רעשים, מתעורר מסיוטים. חי את החיים כאילו לא נפצעתי, אבל אני דרוך ומבוהל וחייב להמשיך לעבוד".
אין פיצוי, אין הכרה
נכון להיום, הביטוח הלאומי ומשרד הביטחון לא מכירים ביוט כנפגע פעולות איבה, ואף את הפיצוי הבסיסי מהמדינה על הנוכחות שלו באזור הלחימה, הוא לא קיבל. יוט הוא העובד היחיד שמעסיקיו ב'מושבי הנגב' פעלו למען הכרתו כנפגע אותו היום, מאחר ש-5 מעובדיהם נחטפו ואחד נוסף חזר לתאילנד. ליוט, שלא נזקק לטיפול רפואי ולא רצה לקבל סיוע נפשי ולא חזר לארצו מאז, חסרות בעצם הוכחות ממוסמכות למה שעבר עליו, דבר שהקשה על מעסיקיו להגיש עבורו הכרה כנפגע. בתקופה האחרונה פנו לרשויות והסבירו את מורכבות המצב, אך ללא שינוי, בינתיים.
"יוט הוא עובד מצטיין ורציני", אומר בועז קום, ממעסיקיו של יוט, "לא עזב את השטח לרגע גם כשכל חבריו חזרו לתאילנד. הוא מרגיש מחויבות למטע ולעובדים. הוא נכח במקום וחווה חוויות טראומטיות לא פחות מכל תושב העוטף ב-7 באוקטובר, ואף גילה נחישות וקור רוח תחת מצב קיצוני מאוד. אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי לעזור לו ולמצות את הזכויות שלו אל מול הביטוח הלאומי. אי הפניה שלו לטיפול נפשי לא נותנת אישור לוותר על זכויותיו".
מהביטוח הלאומי וממשרד הביטחון לא נמסרה תגובה.
תודה לאבנר גפן, שתרגם ברגישות ואהבה
