עליס אפרים (39) אינה מתביישת לומר שהתיאטרון מעניק לה את היכולת "לחוות קצת את העולם".  "אחת הסיבות העיקריות שרציתי להיות בתיאטרון, כי עם הדיכאון והחרדה אני כל הזמן רק מסתגרת בתוך עצמי" היא מספרת, "ואם אני רוצה לחוות קצת את העולם אז אני צריכה לבעוט לעצמי בטוכעס. כנפיים נותן לי את ההזדמנות הזאת".

כשאפרים מודה ל'כנפיים', היא מתכוונת לאנסמבל התיאטרון של עמותת 'כנפיים – בזכות האמנות', שמאגדת אך ורק יוצרים שהם מתמודדי נפש ומעניקה להם מסגרת מקצועית. אפרים מופיעה בפעם הראשונה עם האנסמבל בהצגה חדשה שעולה כעת במסגרת שבוע המודעות לבריאות הנפש 2025.

'קריית כמעט' מורכבת מחמש תמונות של זוגיות שבכל אחת מהן שני אנשים מנהלים דיאלוג על אהבה. אפרים משחקת בהצגה אישה שנמצאת במערכת יחסים אלימה עם בן זוגה. יום אחד היא פוגשת במקרה שכן שחולה במחלה חשוכת מרפא – הוא לא יכול לחוש כאב. ברגע נוגע ללב במיוחד, אחרי שהיא מבינה שהשכן יכול לשמוע את הצעקות ורעש הכלים הנשברים שמגיע מדירתה, היא שואלת אותו: "איך זה מרגיש לא להרגיש כאב?" – שאלה שנדמה כי מעסיקה לא רק את הדמות שמשחקת אפרים, אלא גם את אפרים עצמה.

במציאות, אפרים חיה בגפה ביחידת דיור באלפי מנשה, מתחת לדירה של אחיה וגיסתה ושתי האחייניות שלה. עם זאת, הסמיכות בין הדירות מקשה על אפרים שסובלת מחרדה חברתית: "קשה לי להיות שם כי אני צריכה את ה'לבד' שלי הרבה. לפעמים זה מבאס: אם לא יקראו לי אני לא אבוא, ולפעמים אם כן קוראים לי אז אני לא פנויה רגשית, אבל הן מקסימות, אני ממש אוהבת אותן".

"משהו היה לא בסדר"

בגיל 14 אובחנה אצל אפרים אפילפסיה, מחלה שהשפיעה באופן משמעותי על חייה. כשהייתה בת 20 התפרצה אצלה חרדה חברתית, שעמה היא מתמודדת עד היום, בנוסף לדיכאון קליני שממנו אפרים סובלת בשנים האחרונות.

"יש לי אפילפסיה שעמידה לטיפול תרופתי. כשהייתי בת 14 זה היה קשה מאוד כי זה התחיל עם הרבה כאבי ראש, ולא האמינו לי. לא בבית הספר ולא בבית. זה היה מאוד מתסכל. עד שבאמת התחילו ההתקפים, ואז כאילו מבחינתי זה היה 'אמרתי לכם, משהו היה לא בסדר'".

לדברי אפרים, יש שני סוגים של התקפים: הסוג המוכר יותר שכולל נפילות ופרכוסים והסוג השני שמתאפיין בניתוק. "אני קוראת לזה 'אורות דולקים, אבל אין אף אחד בבית'", היא מסבירה. "זה יכול לתפוס אותי באמצע הרחוב תוך כדי שאני הולכת, הגוף ימשיך ללכת אבל אני לא אדע. כמה פעמים כבר עצרו אותי אנשים פיזית מלרדת לכביש כשהייתי בזמן התקף".

בשנים הראשונות של המחלה, אפרים סבלה בעיקר מהתקפי פרכוסים. עם הזמן בהיעדר טיפול תרופתי, היא החלה לסבול מכמה התקפים ביום. היא מצביעה על צלקת דקה בין הגבות ומספרת: "זה משהו שחטפתי נגיד. זה היה אחרי הצבא כשעשיתי עבודה מועדפת במלצרות בבית מלון ופשוט נפלתי על התנור. אבל למזלי הייתי שנייה מאיכילוב".

"הפחד שלי זה שיהיה לי בלקאאוט טוטאלי"

למרות האפילפסיה העיקשת, אפרים למדה במסגרת בית ספרית רגילה ברשת אמי"ת בפתח תקווה. היא התחברה ל'פנימיסטיים', אכלה איתם במשפחתון, השתתפה איתם בפעילויות אחר הצהריים ואפילו לקחה אחריות על חוג התיאטרון שקיימו. לצבא היא התגייסה עם פרופיל נמוך. "נורא רציתי להיות במג"ב. בריאותית לא יכולתי, אבל נורא רציתי להיות בצבא. אז הייתי באבטחת מתקנים בקריה".

בצבא, אפרים התחילה לחוש פגיעה בזיכרון שלה – תופעת לוואי לטיפול תרופתי שקיבלה. "אפאזיה (פגיעה בכישורי השפה; מ.ו.) זו בעיה בשליפת מילים", היא מסבירה. "יש לך את המילה בראש ואת לא מצליחה להוציא אותה החוצה. אף אחד לא אמר לי שמשהו לא בסדר איתי, אז זה הגיע לרמה שאני בקושי הצלחתי לדבר".

באותו זמן התפרצה החרדה החברתית של אפרים. "כשהבנתי שמשהו לא בסדר עם התרופה הזאת, זה כשפתחתי את העלון לצרכן וראיתי שרשום שם שבשימוש לטווח ארוך זה עלול לגרום לבעיות בלתי הפיכות, ואז זה מה שגרם לי להפסיק את הטיפול אבל זה כבר אחרי שזה גרם למה שזה גרם".

כחלק מהטיפול באפילפסיה, הושתל באפרים קוצב וגאלי ששולח פולסים חשמליים במטרה לאזן את ההתקפים, אבל גם ההתקן לא סייע במיוחד. לפני כשלוש שנים רשמו לאפרים בפעם הראשונה קנאביס רפואי – ומאז פחתו ההתקפים משמעותית.

לאפרים יש כיום יכולת זיכרון נמוכה בכ-30% מבני גילה. שינון הטקסט להצגה היה אחד האתגרים שמהם חששה יותר מכול: "הייתי מאוד בלחץ בגלל הזיכרון, כי אף פעם לא ניסיתי לשנן דברים. והייתי היסטרית לגבי אם אני בכלל אעמוד בזה, אם אני בכלל אצליח. אבל בגלל שיש לי זיכרון שמיעתי יחסית טוב אז התחלנו, אני והפרטנר שלי לקטע, להקליט אחד את השני אומרים את כל הטקסט ואני שומעת את זה בלופים".

חוץ מהאזנה רפטטיבית להקלטות, אפרים גם רשמה את הטקסט על דפים. "אני גם מאוד ויזואלית ואני צריכה לראות את זה מול העיניים על דף כדי שזה באמת ייכנס", היא מסבירה. "נראה לי בגלל שהחברים מאוד תומכים והם כל הזמן מפרגנים לי, זה נותן לי יותר אומץ. ועדיין, עיקר הפחד שלי זה שיהיה לי בלקאאוט טוטאלי".

על פי דו"ח מבקר המדינה שפורסם בפברואר האחרון, כ-900 אלף ישראלים מדווחים על מצוקה נפשית מאז 7 באוקטובר שכוללת פוסט טראומה, דיכאון או חרדה. הדו"ח מציין כי מרבית משתתפי הסקר עליו התבסס, לא פנו לקבלת טיפול.

"מה ששבר אותי היה הקטע הסיעודי"

אפרים אומצה מברזיל בגיל שלושה חודשים על ידי זוג ממוצא עירקי ("אני ברזילאית דוברת עירקית", היא מתלוצצת). היא גילתה על האימוץ בגיל עשר כשחיטטה בארון של ההורים שלה ומצאה את מסמכי האימוץ והדרכון הברזילאי שלה. עם זאת, אפרים לא זוכרת שהתעמתה עם הוריה אחרי הגילוי: "אני חושבת גם שהם לא היו מגלים לי. זה דור אחר אז הם היו יותר ב'לטאטא מתחת לשטיח' ולא להגיד שום דבר". אחיה, שצעיר ממנה בארבע שנים, גם כן אומץ מברזיל. לדבריה, "אמא שלי אמרה שבגיל ארבע פשוט אמרתי להם שאני רוצה אח, והם נסעו לברזיל והביאו אותו".

איך התמודדת עם הידיעה?
"באותה תקופה הייתי בקטע של טלנובלות וראיתי ׳קטנטנות׳, וזה מאוד עזר לי כי הרגשתי איזו הזדהות איתן. אמנם הן היו יתומות אבל כאילו אני פתאום מגלה שאני מאומצת, וזה גם נראה לי בזה שזה דרום אמריקאי אז הרגשתי עוד איזה חיבור".

אבא של אפרים היה מבוגר וסבל משמיעה ירודה, מה שגרם לקושי גדול בתקשורת אתו. הוא נפטר כשאפרים הייתה בת 14 – באותה שנה שהתפרצה אצלה האפילפסיה. אמא של אפרים, כך היא גילתה בשנות העשרים שלה, סבלה מסכיזופרניה. "כנראה הייתה התפרצות כשהייתי ילדה קטנה", היא נזכרת. "בזמנים שהיא הייתה ממש מאושפזת פיצלו אותנו, אני ואחי, הוא היה אצל קרובי משפחה ואני הייתי אצל קרובי משפחה אחרים. אבל את זה אני לא זוכרת בכלל. מהילדות הצעירה אני רק זוכרת שהיא לא הייתה יכולה להיות מאוד חמה ומחבקת כל הזמן. היא הייתה בדיסטנס".

כשאפרים הייתה בת 20 הייתה לאמא שלה התפרצות נוספת: "היא הפסיקה לקחת תרופות. ואז התחילו להיות לה מחשבות רדיפה וכל מה שבא עם הסכיזופרניה. יום אחד כשדיברתי איתה על זה באיזשהו שלב היא ניסתה להתאבד, אבל לשמחתי היא לא ידעה איך – היא לקחה חתיכת נייר ודחפה אותה לגרון כדי לחנוק את עצמה. דיברתי עם דוד שלי והיא אושפזה לחצי שנה, ואחר כך היה יחסית בסדר".

לפני שמונה שנים, אמא של אפרים לקתה בניוון מוחי ורמת התפקוד שלה הידרדרה במהירות עד שהיא כבר לא הייתה ניידת. "אני הייתי גרה איתה בבית וטיפלתי בה. לאט לאט, ככל שהמצב שלה החמיר, ואני עם האפילפסיה גם… נראה לי מה ששבר אותי היה הקטע הסיעודי ממש, כשזה הגיע לסיעודי אז זה היה לי מאוד קשה. לקח לי חצי שנה להאמין להם שאני בדיכאון קליני ומאותו רגע התחילה להגיע גם מטפלת הביתה".

אמא של אפרים נפטרה לפני שנתיים. השנתיים האחרונות של חייה עברו באשפוז בבית אבות כשהיא מונשמת. אפרים נהגה להגיע בכל יום לבקר אותה. אף שלא הייתה אמא מחבקת, ולמרות הקשיים שנערמו בשל המחלות שמהן סבלו, אפרים נזכרת בחיוך בסיפורים של אמא מהמעברה או בעובדה שבזכות אמא שלה, היא אוהבת את הגבעתרון. "אימא הייתה בשלנית מאוד טובה, גם סבתא שלי", היא נזכרת. "אני מאוד מתגעגעת לאוכל העירקי שאימא הייתה מכינה, היא הייתה מדהימה בזה".

"לאט לאט זה מתחיל לרדת"

אפרים נמשכה לאומנויות כבר בשנות ה-20 שלה. היא למדה עריכת וידאו ומזה 13 שנה שהיא רוקדת סטפס: "תמיד הייתי מצלמת את כל השיעורים, כמעט מהשיעור הראשון שהייתי שם, ועורכת משהו לסוף שנה".

בשנים הללו עלית להופיע מול קהל?
"לשמחתי בהופעות סוף שנה לא רואים ממש את הקהל בגלל כל התאורה, אז זה היה קצת מנחם. עזר לי מאוד שצילמתי את כל השיעורים ופשוט הכנתי את עצמי להופעות, וזה עזר לי להכניס את הצעדים לראש".

לעמותת 'כנפיים' אפרים הגיעה מוגנת מאחורי מצלמת הווידאו. אחת המטרות שלה הייתה לעבוד על סרט להעלאת מודעות לאפילפסיה. עם חבר שפגשה בעמותה, אפרים ביקרה את אימה בזמן האשפוז שלה ותיעדה אותה. החומרים האלה עדיין ממתינים עד שתהיה בשלה לגעת בהם.

המעבר מעריכת וידאו לתיאטרון לא היה מובן מאליו בגלל הקושי של אפרים לעמוד על הבמה, והפחד שלה משינון טקסטים. אבל הצורך העמוק שלה להתעמת עם הפחדים שלה, למרות הכול, בא לידי ביטוי לאורך הדרך בריקודי הסטפס, כמו גם בעבודה שלה בשנים האחרונות כניצבת בסרטים, שבה היא לא צריכה להתמודד במקביל עם שינון טקסטים. לדבריה, "זה סוג של להיות בקדמת הבמה בלי יותר מדי להתאמץ. בלי יותר מדי אחריות עליי".

"כשהתחלתי עם החברים של התיאטרון", מספרת אפרים, "תמיד היה לי את הלחץ בבטן כשהייתי מופיעה, ולאט לאט זה מתחיל לרדת. החלטתי לשים את עצמי דווקא בקדמת הבמה – ואני חושבת שאני מתחילה לשים לב לשינוי שזה עושה".

*במידה והינכם סובלים מאחת התופעות שצויינו בכתבה זו או בקושי נפשי אחר, אנא פנו לרופא המשפחה שלכם לקבלת מידע על אפשרויות הטיפול השונות הזמינות עבורכם.

ההצגה ׳קריית כמעט׳ מאת מאת ג׳ון קאריאני ובתרגום של רותם קינן תעלה על ידי אנסמבל תיאטרון כנפיים בתיאטרון תמונע ב-9 בדצמבר, ב-19:30.

 https://www.kenafayim.org/mental-health-decemeber2025