בחיפה שוב חוגגים את חג החגים – מפגש נדיר של שלוש הדתות, שמגיע השנה במציאות שאחרי מלחמה. הפסטיבל הוותיק, שמפיקים עיריית חיפה ובית הגפן, מרכז תרבות ערבי-יהודי, ממשיך לסמן מקום של חיבורים, אומנות ותקווה.

״אני בא מתפיסת עולם שבן אדם זה בן אדם", אומר ל'דבר' מנכ"ל המרכז אסף רון. "לא חוקרים מי את כשאת נכנסת. אני יודע שברמה הפוליטית אין סיכוי שאני אצליח לשנות מישהו, אבל מה שאני כן יכול לעשות זה לעמעם את הפחד, לשבור סטריאוטיפים, ליצור מפגשים בלתי אמצעיים ולתת כלים לחיות בחברה מרובת סיפורים".

"להביא אנשים עם כישורים ולהוציא אותם טוב"

צוות בית הגפן מונה 30 אנשים, מהם כ-15 בתיאטרון הרפרטואר היחידי בארץ בערבית, ספרייה ערבית ציבורית עם חוגים לקהל הערבי, אנשי אחזקה ושישה-שמונה עובדים בתחום התרבות והפסטיבלים. את הגלריה, שמארחת בין שש לשמונה תערוכות מקור בשנה, מנהלת אישה אחת, ואת חג החגים מפיקות שתי נשים בלבד. "מצד אחד אני בוכה, ומצד שני אני גאה, כי אנחנו עושים פה דברים מדהימים".

רון, בן 65, יליד חיפה שכיום מתגורר בגן נר, מנהל את בית הגפן כבר 15 שנה. בעברו עבד בתחום החינוך וההדרכה, ואף יצא לשליחות של הסוכנות היהודית בארה״ב. כשניגש למכרז בבית הגפן לא ידע הרבה על המקום, רק מה שזכר מנעוריו בחיפה. מהר מאוד הבין שיש דמיון בין הניהול של בית הגפן ובין מה שעשה בעברו. ״מה שעשיתי בשליחות בארה״ב זה דומה – התחום של חיבור בין קהילות, עבודה עם ערכים, אמונות״.

לדבריו, הניהול 'שטוח' ולא היררכי, והוא מחליט ביחד עם העובדים. "זה התפקיד שלי כמנכ״ל, להביא אנשים עם כישורים ולהוציא אותם טוב. ברור שיש לי מקום לחתוך, להחליט על דעת עצמי, ואני עושה זאת שצריך, אבל לרוב זה לא ברמה הערכית, אלא בדרך כלל ברמה הניהולית-טכנית״.

"מי שבא לפה מגלה עולם"

״הכלי המרכזי לפתוח את האנשים הוא אומנות", אומר רון, "זה אוניברסלי״. וזה בסיס הפעילות של בית הגפן, שפועל מ-1963. ״בית הגפן זה מקום אקלקטי, יכולות להיות בשקט ארבע עמותות – ואנחנו עובדים על החיבורים ביחד. איפה שמתאים. ויש לנו מתקן מדהים. אנחנו יוצרים פה יום-יום״. בתוכניות ארוכות טווח יש 300 איש. ״זה מסה. סדנאות יש בלי סוף״. בגילי יסודי יש 200 ילדים.

מועדון הנוער היהודי-ערבי משגשג השנה. ״יש בו 100 יהודים, ושלוש קבוצות חצי-חצי. זה אחר הצוהריים בבחירה, ויש בונוס לתעודת בגרות חברתית. עדיין צריכים לבחור, ומי שבא לפה מגלה עולם. יש גם ויכוחים, אבל המטרה היא לא פוליטיקה, אלא התנסות משותפת. יש לנו שתי אמירות פה: א. זה לא על הכתפיים שלכם להביא שלום. ב. אתם לא צריכים להסכים על כל דבר. אבל צריך לכבד. כמובן בלי אמירות ששוללות קיום או הסתה לאלימות״.

"תהליך אמיתי מוציא אמירות של האמת, וזה מפחיד"

״עיריית חיפה, שאחראית על בית הגפן, שמה הרבה דגש על היהודי-הערבי. המרחב השלישי הוא אחד השיאים שלנו. ההקמה שלו עלתה מיליוני שקלים, והוא פועל כבר שבע שנים. זה מרחב שבו המטפל לומד מהמטופל, מתוך הבנה שאין יחסים בלי השפעה הדדית. אנחנו הישראלים אוהבים להודות בתבוסה לערבים במטבח. אבל המוזיקה המזרחית, מאיפה היא באה? מה המקורות שלה לכל הרוחות? זה היברידיות. המרחב השלישי בונה את המשותף. אם אתה נכנס לחדר לשעתיים ואתה שווה, שוויון מלא בחדר, מתוך הבנה שאין שוויון בחוץ. בפוליטיקה את ואני מסתכלים על השוויון לרגע, ואצלנו בבית הגפן מדברים אמיתי. באנגלית יש משפט מצוין: לשים פנים אחד על השני. כולם רוצים תהליכים אמיתיים, אבל לחברה אין סבלנות לזה. תהליך אמיתי מוציא אמירות של האמת, וזה מפחיד".

רון מציע שימוש באמפתיה ופיתוח שלה ככלי לתקשורת הדדית טובה יותר. ״אני יכול להבין מאיזה תסכול אדם מדבר ובמקום 100% כעס עליו, יהיה 20% אמפתיה ו-80% כעס. אמפתיה זה ללכת הרבה אחורה, ולהבין למה הם חושבים שזה שלהם. רוב האמפתיה מעושה, אבל לדעתי אמפתיה זה לחקור. להבין שהייתה פה תרבות שלמה בתוך כל המורכבות. אני כל הזמן בודק אם אני יכול לזרום עם המציאות כפי שהיא עכשיו״. על המשרד שלו ליד השולחן תלוי סטיקר: ״אנחנו לא צריכים להאמין לכל מה שאנחנו חושבים״.

"עצם קיומנו כבר מביא ביקורת בתקופה הנוכחית"

מאז 7 באוקטובר החברה הישראלית עברה טלטלות רבות שלא פסחו גם על בית הגפן כמרכז תרבות ערבי-יהודי. ״המציאות שבית הגפן מנסה לחנך ולהסביר היא מורכבות. המורכבות זה הדבר הראשון שאנשים מאבדים, את היכולת להכיל שיש מלחמה כזו, שיש אירועים אמיתיים שקרו, אני אפילו לא יכול להגיד שאני לא מבין אותם. לאנשים אין מספיק ידע והיכרות, וזה התפקיד שלנו להרחיב את ההיכרות האובייקטיבית עם קבוצות שונות בחברה. יש לנו תרבות אתיופית, יש קהל רוסי, אני חושב שאלה החיים האמיתיים. מוסד שמדברים בו בכל השפות. היה פה ערב מדהים, והייתה עליי ביקורת שהרבה דברים של היכרות מחזקים סטריאוטיפים. אבל היה פאנל ודיבר על שילוב אתיופים בחברה. התפקיד שלנו להביא את כל מה שיש בחברה״.

המלחמה לא פסחה גם על צוות העובדים. לדברי רון הצוות נמצא במצב הכי קשה שלו מאז 7 באוקטובר. ״כמו שבחברה הישראלית כל צד יותר מתבצר בעמדותיו מאז המלחמה, אז גם אצלנו זה קורה. בשנתיים האחרונות נתקלתי לראשונה בשאלה בצוות: מה אנחנו עושים?״ כמנהל הוא מנסה להביא בוסט של אנרגיה לישיבות צוות כדי להתמודד עם הייאוש מהמצב, והפעילות היא מה שנותן זווית ראייה אחרת.

״אני משתדל להסתכל על התמונה הקטנה עכשיו, ולא על התמונה הגדולה״. באותו יום היה אירוע גדול באמהרית לתושבי חיפה האתיופים, אירוע לדוברי רוסית ואירוע בערבית. ״איפה דבר כזה קורה באותו מוסד?״ הוא אומר בהתרגשות ומדגיש את ייחודיות הפעילות. הוא אומר שאחרי ימים כאלה הוא שומע פוליטיקאים אומרים על פעילות כזו שהיא לא שווה אם זה לא יהודים וערבים ביחד. ״אין הבנה בפוליטיקה של תהליך".

לדבריו, הוא מצנזר את עצמו ב-10% יותר מאז המלחמה, מתוך המחשבה כי הבאת קולות קיצוניים תרחיק את הקולות המתונים להגיע ולהיפגש, וזה נזק גדול. ״אנחנו בביקורת עצמית גבוהה, כדי לאפשר לאנשים להיפגש ולשמוע דעות אחרות. אף אחד לא יכול להאשים אותי שאני לא חוטף על זה אש מכל הכיוונים. אי אפשר לנהל מוסד כזה בלי שקורים דברים, אבל אתה צריך להיות רגיש לסביבה ברגע נתון. אני רץ מרתון. אני לא אתן לעצמי לעצור את הכול ולא לעשות שום דבר. לא יהיה מצב שלא תהיה ביקורת. עצם קיומנו כבר מביא ביקורת בתקופה הנוכחית. לחברה קשה להכיל את המורכבות, ולנו קשה להכיל את עצמנו לפעמים. הרעיון שאפשר לחיות פה בחיים משותפים ביחד. אומרים 'זה לא הזמן לדבר על זה, צריכים זמן'. הזמן, אם אתה לא עושה בו כלום, הופך ליותר גרוע״.

חג החגים: סדנאות, סיורים ופעילות לכל המשפחה

"כשהגעתי לבית הגפן ב-2011 היה לי ריב גדול עם העירייה על פרסום צלחת חומוס. אני צריך לפרסם את התרבות ואת הדברים המורכבים. להביא תזמורת, לא רק דרך האוכל, שזו דרך נהדרת לחיבור אנושי. זה לא תפקידי לעבוד על זה. אולי פאנל עם שפים. אבל לתת הזדמנות לשמונה הפקות דו-לשוניות בחג החגים זה תפקידי. לתת מקום. לתת מקום למופע בערבית, לשים במת משפחה עם אלפי אנשים, איפה הילדים נחשפים למוזיקה? הם לא נחשפים. פתאום הם רואים.

"יש אתר לפסטיבל. משמח אותי שהוא מתקיים. הביקורת על הפסטיבל היא שהוא מנסה לצייר בוורוד את המציאות. בעיניי זה מראה לישראל שאפשר לראות ערבית ועברית ביחד בטוב. יש בפסטיבל פעילות ברוסית ומתחם אתיופי, יש פעילות לכל המשפחה, סדנאות, סיורי כריסמס. חג החגים הוא עושר תרבותי, מקשטים את העיר. לשים חנוכייה, הלל ועץ, מסורת של מזמורי חנוכה, כריסמס, שילוב סימפונית חיפה עם נגנים מובילים, וערב עם זמר מכבביר".

כל אלה נועדו, לדבריו, להפיח במשתתפים תקווה. "הדבר הכי מסוכן הוא שאנשים מאבדים את התקווה. כל הסדנאות שלנו מאז 7 באוקטובר כוונו להחזיק את התקווה. כשאתה מאבד תקווה, אתה מיואש, כשאתה מיואש, אתה לא עושה כלום, וכשאתה לא עושה כלום אז בא פיצוץ. חג החגים מוכר תקווה. הוא לא זה שיוצר את הקשרים העמוקים, אבל למכור תקווה זה לא פחות חשוב".