בית משפט השלום בכפר סבא ידון בסוף ינואר בתביעת דיבה, שבמרכזה ביקורת חריפה על מור שעל, פעילה חברתית למען חסרי בית. שעל ועמותת עולם ומלואו שבראשה היא עומדת, שבלב פעילותן גיוס כספים לשיקומם של חסרי בית ופרסום סרטונים שמתעדים אותם ברחוב, גם במצבי קצה, תובעות פעילה חברתית אחרת על פרסומים ברשתות החברתיות שביקרו את פעילותה של שעל ואת פעילות העמותה. שעל והעמותה תבעו גם קרימינולוגית העוסקת בסיוע לחסרי בית, ואת אתר 'המקום הכי חם בגיהנום' בעקבות כתבת תחקיר שפרסם אודות הפעילות שלהן.

"למור שעל יש הרבה כוח, כוח ציבורי. היא מכונה 'מלאכית ההומלסים', אבל מה שהיא עושה לדעתי זה צילום, לא שיקום" – כך אומר ל'דבר' יבגני טרטיאקוב, בעברו הרחוק מכור לסמים וחסר בית, שהצליח להשתקם ולפתוח דף חדש כמאמן כושר. בחודשים האחרונים הוא מבקר את פעילותה של שעל, וגם הוא מאוים בתביעה על ידה.

"בהתחלה התרשמתי ממנה מאוד", מספר טרטיאקוב, "פניתי אליה והצעתי לה את הניסיון שלי בחינם. היא לא הגיבה, וזו זכותה". אבל באוגוסט האחרון הוא נחשף לסרטון של שעל, בו צילמה חסר בית מבוגר מתל אביב בשם ליאון, שאותו הכיר אישית. לדבריו, "כשראיתי את הסרטון התרשמתי שהוא חש סכנה לחייו, ואין לו לאן לברוח".

'ליאון' במרכז המאבק

טרטיאקוב מכיר את ליאון בן ה-73 מהרחוב. הם היו מברכים זה את זה ברוסית כשהיה עובר על פניו ברחוב אלנבי בתל אביב. המקרה שלו קשה ומורכב במיוחד. אף אדם לא צריך לחיות ברחוב, ובוודאי שלא אדם מבוגר כל כך, בלי גישה לשירותים, מיטה או מקלחת. לפני כשנה פתחה שעל גיוס המונים עבור ליאון, ושיכנה אותו בדירה לתקופה קצרה. מאז הוא בחר להתנתק ממנה ואינו מעוניין בסיוע.

שעל, מצדה, פנתה לשירותי בריאות הנפש, לבדיקת מצבו הנפשי. לפי כתב התביעה שהגישה שעל, היא פנתה לבית המשפט בבקשה למנות לו אפוטרופוס. בית המשפט מינה עמותה אחרת העוסקת בחסרי בית כאפוטרופוס לליאון ולא את עמותת עולם ומלואו. שעל התנגדה לכך, בטענה שאותה עמותה לא פעלה למענו, ובעקבות זאת היא פנתה שוב לבית המשפט.

בסרטון עצמו נראה ליאון יושב על ספסל ברחוב תל-אביבי, צועק על שעל שתעזוב אותו לנפשו, ופונה לעוברים ושבים בטענה ששעל ואדם נוסף שאיתה "רוצים לתת לי למות" ואף קורא לעזרת המשטרה. בשלב מסוים הוא גם שופך עליה קולה מבקבוק שעמד על השולחן. שעל, שפונה באותו רגע למצלמה, אומרת כי מדובר לכאורה בהוכחה לכך שליאון אינו כשיר לחיים עצמאיים, ושצריך לאשפז אותו באשפוז כפוי. "הרווחה הגיעה עם פסיכיאטר", היא אומרת בסרטון, "הפסיכאטר קבע שיש לאשפז אותו אשפוז כפוי, והפסיכיאטרית (בבית החולים שבו אושפז – י"פ) אמרה שהבן אדם כשיר לחלוטין. כשיר? זה כשיר? מזניחים אותו, זו הזנחה פושעת ואנחנו ניפגש בבית משפט".

טרטיאקוב החליט לא לשתוק. הוא פרסם פוסטים וסרטונים ברשתות החברתיות שביקרו את פעילותה של שעל, על בסיס הניסיון האישי שלו כחסר בית שהשתקם. לדבריו, הצילום של חסרי הבית במצבים רגישים פוגע בהם, והניסיון לפתור את מצוקותיהם במהלך מהיר, למשל בכניסה מיידית לדירה ללא טיפול שיקומי, עלול ליצור נזק. ביחס לליאון, טרטיאקוב טוען ששעל מתיימרת להחליט מה טוב בשבילו. כאמור, בעקבות הפרסומים, שעל איימה עליו בתביעת דיבה.

הסרטון של טרטיאקוב, ולצדו פרסומים ברשתות של פעילים חברתיים נוספים הציתו שיח ער ברשתות החברתיות. בתגובה הגישה שעל שורת תביעות. בתביעה נגד הפעילה החברתית היא טוענת שהפרסומים שלה "חמורים, שקריים ומכפישים", וכופרת בטענות שהיא והעמותה ניצלו את ליאון, שאשפזו אותו בכפייה, ושמינו עצמן לאפוטרופוס שלו כדי לשלוט בכספיו לכאורה. בכתב ההגנה נטען שמדובר בתביעת השתקה; שפרסומיה היו ביקורת לגיטימית על פעילותה הציבורית של שעל; ושהם נועדו להגן על ליאון.

שעל והעמותה תבעו גם את קרימינולוגית העוסקת בסיוע לחסרי בית, בעקבות פוסטים בהם ביקרה את הפעילות שלהן, ובעיקר את ההתנהלות סביב ליאון. בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום בהרצליה, נטען שדבריה היו "קמפיין שיימינג עקבי" ש"יוצר דה-לגיטימציה מוחלטת לעבודתה". בכתב ההגנה נטען שהתביעה היא "ניסיון להשתיק ביקורת מנומקת, עניינית ומתונה של אשת מקצוע בתחום הטיפול בדרי-רחוב" וכי "תביעה זו לא נועדה לתקן נזק כלשהו, אלא להרתיע את הנתבעת ואת הציבור מלבקר את פועלן המסוכן והמטריד".

בתחילת ספטמבר פורסם תחקיר על שעל והעמותה שהקימה באתר 'המקום הכי חם בגיהנום', לפי התחקיר, חלק מדרי הרחוב שתיעדה טענו כי צולמו לכאורה בניגוד לרצונם או ללא הבנה מלאה של משמעות החשיפה, שבקשות של בני משפחה להסיר סרטונים של קרוביהם לא נענו, ושורה של טענות נוספות.

בתגובה לכתבה טענה שעל בין היתר שהעמותה אכן סירבה לבקשות של בני משפחה של חסרי בית להסיר תיעודים, אך כיבדה בקשות של חסרי הבית עצמם או האפוטרופסים שלהם; ושכפי שהמדינה מכירה בזכותם של חסרי בית להתגורר ברחוב, כך יש להכיר בזכותם להצטלם. בעקבות התחקיר וטורי ביקורת נוספים על שעל של הכתבת אילי פארי ושל טרטיאקוב, הגישו שעל והעמותה תביעת דיבה נגד האתר בבית משפט השלום בתל אביב. בתביעה זו עדיין לא הוגש כתב הגנה.

הסכנה: נזק לאמון של חסרי הבית באנשי הטיפול

בשנים האחרונות מתעדת שעל דרי ודרות רחוב, בעיקר בתל אביב. היא מצלמת אותם בפנים גלויות, לעיתים במצבם הקשה, ומעלה את הסרטונים לרשתות החברתיות. ברוב המקרים היא משוחחת איתם במהלך הצילום, ולעיתים מוסיפה קריינות משלה. לטענתה, היא עושה זאת כדי להעלות את המודעות לתופעה; במקביל היא מגייסת תרומות למען אותם חסרי בית. חלק מדרי הרחוב שתיעדה הפכו ל'כוכבים' של ממש, לאחר שסיפורם פורסם דרכה.

אנשי מקצוע ששוחחו עם 'דבר' וסירבו להתראיין בשמם טוענים כי הסרטונים שהיא מפרסמת עלולים לגרום  נזק לאמון – הרעוע ממילא – שבין דרי הרחוב לבין גורמי הרווחה. לדבריהם, פגיעה באמון מקשה על אנשי ונשות טיפול לבסס קשר משמעותי עם המטופלים, קשר שהוא תנאי הכרחי לתהליך שיקום אמיתי.

לדברי טרטיאקוב, שהיה בעצמו חסר בית בעברו, השתקם ובנה חיים חדשים, מדובר בפרקטיקה בעייתית ביותר. "המוטיבציה שלה היא למצוא פרויקט שיהיה ויראלי", הוא אומר, "היא בעצמה סיפרה בפודקאסט שהתארחה בו שהיא ניסתה במשך עשור ליצור אמנות ברשת שתהייה ויראלית ופתאום עם דרי הרחוב זה הצליח לה. אבל לא באים ככה עם מצלמה ומתחילים פרויקט. אנשים לומדים שנים, או מתנדבים, או יצאו בעצמם מההתמכרות – רק הם לדעתי יכולים לטפל".

"מי שרואה את הסרטונים האלו יכול לחשוב שהמדינה לא עושה כלום"

הסיפור של טרטיאקוב ייחודי. הוא היה מכור במשך 16 שנים, מהן שלוש ברחובות התחנה המרכזית בתל אביב. בזכות התערבות של אנשי טיפול, הוסטלים וביטוח לאומי – כפי שהוא מספר בהתרגשות – התנקה, השלים תואר במדעי ההתנהגות, שיקם את כושרו הגופני והדריך נוער. בזכות חנינה שהעניק לו נשיא המדינה יצחק הרצוג למחיקת עברו הפלילי, הוא הצליח להשאיר מאחוריו חלקים נרחבים מעברו הקשה.

מנקודת המבט של מי שחווה את הרחוב והצליח לצאת ממנו, טרטיאקוב מבקר בחריפות את הדרך שבה מוצגים דרי הרחוב ברשתות החברתיות. הטענות שלו אינן מכוונות רק כלפי מור שעל, אלא אל החברה כולה. הן נוגעות לאופן שבו החברה בוחרת להביט באנשים חסרי בית, להבין את חייהם ולדבר עליהם.

"נהוג להגיד שסרטונים של חסרי בית מעלים את המודעות לבעיה ומציפים אותה, אבל הבעיה היא לא מודעות", אומר טרטיאקוב. "הרשת החברתית באמת מאפשרת העלאת מודעות, אבל כמה בן אדם במצב כזה באמת בוחר מה לשתף על עצמו? כמה הוא מודע למה חשיפה כזו יכולה לעורר?

כמי שהשתקם ונעזר ברשויות המדינה, טרטיאקוב מזהיר שהסרטונים חוטאים לאמת. "כשאומרים כל הזמן 'העו"סים האלה', 'הרווחה הזאת', 'המדינה לא עושה כלום', ואתה רואה את ההומלסים בסרטונים ואז ברחוב, אתה מאמין שהמדינה באמת לא עושה כלום, וזה לא נכון. האמת היא שיש אלפי עובדים בביטוח הלאומי, ברווחה, יש המון אנשים שעובדים ומטפלים בחסרי הבית".

גם להומלסים יש זכות לפרטיות

"לכולם יש את הזכות לפרטיות", אומרת העובדת הסוציאלית ד"ר הדס מור, חברת סגל בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית, וממקימות עמותת 'תחנת הכוח', הפועלת לקידום מדיניות ופתרונות מערכתיים לצמצום מספר האנשים המגיעים למצב של חֲסֵרוּת בית. "זו זכות בסיסית של אדם להחליט אם יצלמו אותו או לא. זו זכות בסיסית להיות במודעות למה המשמעויות של הצילום שלו: מי יראה ומה יראו. יש לאנשים זכות לקבל החלטות על החיים שלהם".

מור שמה דגש גם על המוטיבציות של חסרי הבית לשתף פעולה עם מי שמבקש להציע עזרה, ועל הסטנדרטים המוסריים שבהם עליו לעמוד: "אני באה מעולם האקדמיה, וכשאני מקבלת החלטה לראיין מישהו שמתמודד עם חֲסֵרוּת בית, יש לי קריטריונים שאני נדרשת אליהם ויש ועדה אתית שאני חייבת לה דין וחשבון. נכון שאין מספיק מודעות לאוכלוסיות שונות, ובטח לא לאוכלוסייה חסרת בית. קשה להעלות את המודעות, אבל מה המחיר של זה?".

לדברי מור, המודעות למצבם של חסרי הבית היא חשובה, אך לא על חשבון הפרטיות שלהם. "יש ערך בניסיון להבין את המציאות שבה אני חיה ועם אילו דברים אנשים מתמודדים, ולחשוב מה אני יכולה לעשות".

מה צריך לעשות כדי לסייע לחסרי הבית?
"יש אנשים ברחוב שישמחו שיסתכלו להם בעיניים, ויש מי שאסטרטגיית ההישרדות שלו היא רק קיבוץ נדבות. לחֲסֵרוּת בית נקלעים אנשים שנסיבות חייהם מאוד מורכבות – עם גורמים אישיים ומבניים שהובילו אותם למצב הזה. צריך הרבה יותר מענים. למי שרוצה לעשות משהו, כדאי ללמוד מעמותות שמתמחות בתחום, במקום לראות סרטונים עם סיפורי הצלה שלא ברור מה עומד מאחוריהם. קיים לובי של פתרונות דיור. צריך לנסות להבין את התופעה באופן נרחב ולקדם את הזכות לחיים בכבוד".

תגובת עמותת עולם ומלואו ומור שעל: "אין תגובה".